הדרת נשים רק אצל החרדים? הצחקתם את אסנת סקובלינסקי
כשאנחנו זועמים על כפייה דתית ומאשימים את החברה החרדית בהדרת נשים, כדאי שנזכור מה קורה בחצר שלנו. המצב לא הרבה יותר טוב
ההתנגשות בין העולמות התרחשה באופן בלתי נמנע על קו אשדודי מסוים, והפכה את טניה רוזנבליט לרוזה פרקס האשדודית. התקרית התפרסמה, עוררה מהומה והדרת הנשים עלתה שוב לכותרות. "זוהי מלחמה על פרצופה של המדינה", נאמר.
אכן, זה מעשה חמור. הפרדה בין נשים לגברים במקומות ציבוריים בלתי נסבלת, אבל המלחמה בה פשוטה. האויב בה מסומן בנקל, ושנאה וגזענות מושרשות כלפי מסולסלי הפאות משמשות כרוח גבית חזקה למאבק על מקומן של הנשים באוטובוסים.
הלוואי וכל המאבקים שלנו היו כאלה. ישראל מתהדרת בחקיקה למען שוויון נשים בחברה, אך בפועל משכורתה הממוצעת של אישה מגיעה רק ל-80 אחוז ממשכורתו של גבר.
נשים מופקדות על פחות משליש מתפקידי הניהול בישראל, ומחצית מכוח העבודה הנשי עוסק במשלחי יד מסורתיים למגדר כמו הוראה וסיעוד, הנחשבים לא יוקרתיים ורמת ההכנסה בהם צונחת בהתאם.
היה אפשר לזעוק נגד הדרת נשים, הרי החקיקה אומרת שצריך להיות שוויון הזדמנויות ושוויון בשכר, אבל האכיפה? לא קיימת.
קשה להאשים את כל שוק העבודה. גם אם תהיה אכיפה חוקית על שוויון בשכר, קשה לנפץ תקרות זכוכית. נשים ימשיכו לעבוד במשרות חלקיות או במשלחי יד "נשיים". אלו מנגנונים חברתיים שבהם ההדרה אינה מוגבלת רק לאוטובוסים ולאולמות מופעים, אלא נטמעה כבר מזמן כמציאות בשטח שנוגעת בכל אורחות חיינו. כשאנחנו זועמים על כפייה דתית ומאשימים את החברה החרדית באצבע צדקנית כדאי שנזכור את החצר שלנו.
לפני שבועיים סיפרתי כאן על החוויה החרדית שלי ועל השבת אצל הסבים החרדים של חברתי בירושלים, אך סיימתי בנימה צורמת ובביקורת על החברה החרדית בעקבות פשקוויל על קווי המהדרין.
נותרתי בתחושה שעשיתי עמם עוול. המשפחה שאירחה אותי הייתה מאוד מיוחדת, האב, רב וסופר, כתב ספר על בנות צלופחד, הדמויות הפמיניסטיות הראשונות בתנ?ך, שנלחמו על נחלתן של אביהן שנגזלה מהן עקב חוקי ירושה. האם עובדת כמנהלת בכירה במוסד גדול להשכלה תורנית וחילונית.
החברה החרדית אינה אחידה, יש בה זרמים שונים ובתוכם דעות שונות, אבל לנו, שאיננו ניצבים תחת כיפת האורתודוקסיה, קל לראות בהם מקשה אחת, חשוכה כחליפותיהם. במהלך השהות הקצרה שלי גיליתי שמלבד הביקורים בבית הכנסת, השבת החרדית דומה מאוד להרבה שבתות שלי:
היא מלאה במזון עד להתפקע, מנוחה, קריאה, שינה וטיולים רגליים. בין הערכים החשובים שהתגלו לי בשיחותינו, מלבד האמונה המתבקשת, בלטו חינוך וידע. אמנם הם יעדיפו לקרוא מספרי הקודש, אבל עיוניי בספרים ובעיתונים לא עוררו התנגדות.
לאחר ארוחת השישי הגיעו אורחים לא קרואים. הדלת הייתה פתוחה בפני כל מי שירצה לבקר, בלי שיצטרך להודיע מראש. מדיניות הדלת הפתוחה נראתה לי ישראלית יותר מכל דבר אחר.
למעשה יש הרבה יותר במשותף משאנו יכולים לדמיין. ישראל השבטית, המלוכדת, שכמו חברות מסורתיות רבות מתכנסת סביב המשפחה, דומה מאוד לישראל החרדית. אמנם האישה היא זו שמבשלת ודואגת לרוב מטלות הבית, אבל אני מכירה משפחות חילוניות רבות בהן זהו המצב.
נדהמתי לגלות כמה בנוח הרגשתי אחרי ערב אחד בבית חרדי. כמעט הייתי שוכחת היכן אני נמצאת, אלמלא טקסי נטילת ידיים והברכות השונות. כשאני רואה חרדי ברחוב אני חשה זרות מוחלטת, שאין בינינו דבר משותף, כאילו אנחנו צועדים על שתי מדרכות מקבילות ומופרדות במאה שערים.
אני תוהה כמה ישויות זרות כאלה יפסיקו להיות כל כך חידתיות בעיניי אחרי שאתארח אצלן. החלטתי שאני רוצה לחקור. אני רוצה להתארח בבתיהם של פלסטינים, של מתנחלים, עובדים זרים או כל קבוצה שנראית לי זרה ושונה.
אולי בפעמים הבאות לא אנצור את לשוני כמתבוננת מנומסת, ואחקור, אקשה ואנסה להבין את המקומות שבהן ההתנגשויות מגיעות לשיא עוצמתן. ייתכן שאמצא שם שאלות חדשות שיופנו בחזרה אל החצר שלי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם