רקוויאם: פרידה נוסטלגית מבית הקולנוע "ארמון" בחלון
יומיים אחרי שנמכר ליזם נדל"ן תמורת מיליוני שקלים, כילתה שריפה את המבנה הנטוש ששימש את בית הקולנוע "ארמון". מההיכל בו תושבי העיירה חולון זכו לחזות בסרטים, הצגות ומופעים נותרו רק אודים מפויחים. רביטל פרקר יצאה למסע בזמן שהחל בגחלים הלוחשות כיום והסתיים בארמון ההוא של פעם
באמצע שנות הארבעים מנתה אוכלוסיית חולון כ-4,000 תושבים ואחת לתקופה רבים מהם התעטפו במיטב מחלצותיהם, נעלו נעלי שבת ושמו פעמיהם שלובי זרוע ונרגשים לעבר בית הקולנוע הראשון והגדול בעיר, קולנוע "ארמון" ברחוב שנקר.
ביום שישי שעבר, שריפה אשר פרצה במבנה הקולנוע הנטוש, כילתה את שאריות תכולתו – כסאות עץ חלודי קפיצים, בד הקרנה מהוה ומתפורר עליו הוצגו מיטב הסרטים, ומספר כרזות מיותמות שנשכחו על רצפת הבטון החשופה. השריפה, שבעקבותיה נחסמו הרחובות הסמוכים למשך שעות ארוכות, הזכירה לתושבי חולון, מי ותיק יותר ומי פחות, כי ברחבי העיר פזורים מספר מבנים נטושים ששימשו בעבר כבתי קולנוע והיכלי תרבות לעיירה המתפתחת, והיום נראה כי עתידם לוט בערפל.
זהו סיפורו של הראשון שבהם, שנכתב בעזרתם האדיבה של חבר מועצת עיריית חולון וההיסטוריון יניב פכטר, המחזיק באוסף כרטיסים, חוזים ותמונות של בית הקולנוע "ארמון"; אלישבע אדלמן, האחראית על אוסף הארכיון במוזיאון לתולדות חולון המאגד את המסמכים ההיסטוריים מימי הקמת היישוב; ורמי אהרוני, היסטוריון העיר חולון.
טרם נולד בית הקולנוע הראשון בחולון, הוקרנו סרטים בתשלום על בד מאולתר במגרש מול קולנוע "ארמון" העתידי. המקום היה מגודר בבד יוטה וחשוף לרוחות השמיים והמושבים היו ספסלי רחוב פשוטים. הגישושים להקמת בית קולנוע בחולון החלו כבר בשנת 1944, כשיזמים שונים הגישו הצעות להקרנת סרטים לרווחת התושבים העמלים.
ביולי 1944 הציע אריק ברוק למועצה המקומית חולון להקרין שתי הצגות קולנוע בשבוע באתר פתוח וקל לגידור, כשהגידור יתבצע על חשבון המועצה, כמובן. חודשיים לאחר מכן ביקש יצחק אפלקמן להקים בית קולנוע שישמש גם בית עם, בו יועסקו חיילים משוחררים הקרובים לליבו מעצם היותו חייל משוחרר בעצמו.
לאור ריבוי היזמים שחשקו
בין היתר נדרש מנגנון צנזורה מקומי, כך שכל סרט המיועד להקרנה יעבור תחת עינה הבוחנת של ועדת התרבות במועצה המקומית; בעלי האולם התחייבו להעמידו לרשות המועצה שבע פעמים בחודש ללא תמורה ולרתום את בית הקולנוע מספר פעמים בשנה לטובת הצגות וסרטים מטעמים סוציאליים; ולבסוף – מיל אחד ממחיר כרטיס קולנוע, השקול לכמעט אגורה כיום, יופרש לטובת קרן "כופר הישוב", מגבית לצורכי ביטחון הישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית.
באביב 1945 החלו לשקוד על בניית בית הקולנוע הקיצי, אשר איגד תחת כיפת השמיים וארבעה קירות תומכים 900 מושבים (פי כמה וכמה מהממוצע בקולנוע בימינו). בית הקולנוע ארמון נפתח חגיגית ב-29 במאי 1945 בשעה 20.15 עם הקרנת הסרט הרוסי "6 שעות אחרי המלחמה" ועל פי מסמכים היסטוריים, בשנותיו הראשונות היה מכונה בפי ספקי הסרטים על שם השכונה בה הוקם, אגרובנק.
בית הקולנוע אשר היה חשוף לאוויר הצונן, קיים פעילות רק שישה חודשים בשנה, ונותר מיותם בעונות הקרות. באוגוסט 1946 ביקש בורשטיין הקלה במסים המשולמים לעירייה לנוכח פעילותו החלקית של בית הקולנוע. בקשתו נתקבלה והוא זוכה עבור מס כללי ומס חינוך לתקופה של חצי שנה.
כשנה וחצי לאחר הקמת בית הקולנוע הראשון בעיר, החלו להנץ מתחרים פוטנציאליים אשר קיוו לבצוע לעצמם נתח מתעשיית הסרטים המשגשגת, ובדצמבר 1946 הוגשה בקשה על ידי א. אקסלרד להקרנת סרטים באולם ההתעמלות של בית החינוך.
מועצת פועלי חולון אישרה את הבקשה ובכך הביאה להתקוממות מצדו של בורשטיין, אשר חשש כי בית קולנוע נוסף בשכונה "עלול להרוס את מעמדם, לא רק של בעלי הקולנוע שהשקיעו כסף ועמל, כי אם גם לפגוע קשה בקיומם של העובדים העסוקים באותו הקולנוע", כדבריו. ד"ר קוגל השיב לתלונתו וציין כי לא הוקם קולנוע בבית החינוך בקרית עבודה וכי ממילא הרישיון עליו חתמו בורשטיין ובלבן כלל סעיף המתיר הקמת בתי קולנוע נוספים בעתיד, תוך שלילת מתן מונופול לבעלי קולנוע ארמון.
למרות המחאות, ב-31 במאי 1947, כשנתיים לאחר הקמת בית הקולנוע ארמון, קם לו בית הקולנוע המתחרה, "מגדל", ברחוב ההסתדרות בשכונת קרית עבודה. במקביל נבנה גג לקולנוע ארמון ומעתה ואילך התאפשר לו לפעול בכל ימות השנה.
שגשוג בתי הקולנוע יצר הפרעות שונות לתושבים אשר שטחו בפני המועצה את תואנותיהם. רבים הצרו על הכנסת ילדים בני 14 ומטה לסרטים שהוקרנו לאחר השעה 21.00, בניגוד לחוק.
ציון מורד, הבעלים של "פיצה סירוקו" הוותיקה בחולון, נמנה על אותם ילדוד'ס שצפו כשהתאפשר, ולא משנה מה הייתה השעה. "בשנות השישים, כשהייתי בן 11 בערך, התפלחנו מצד האולם לראות סרטים בבית הקולנוע. הכרטיס אז עלה 32 אגורות וזה נחשב להרבה מאוד. לא היה לאף אחד כסף, ילד בגיל עשר או 12 שרצה לעבוד, גם לא היה לו במה לעבוד. רק מה, אם נתפסנו היו מרביצים לנו, אבל בדרך כלל הפקחים לא תפסו אותנו.
"לקולנוע ארמון התפלחנו מהיציע, אחרי הסרט הלכנו למוכר הפלאפל קצין, שישב מול הקולנוע. חצי מנה עלתה אז שתיים וחצי אגורות, גם לזה לא היה לנו כסף, אז אכלנו פיתה רק עם חומוס אצל רמה, בפחות כסף. זה היה להיט – להתפלח לסרט ולאכול פיתה עם חומוס. אני זוכר שראיתי שם את הסרט 'הענק' ואת 'חלף עם הרוח', בתי הקולנוע היו מפוצצים. אני לא זוכר שסילקו ילדים בני 14 ומטה, אני רק זוכר שאסור היה לעשן והפקחים נתנו קנסות למעשנים".
זיכרונו של מורד אינו מטעה אותו. עשן הסיגריות הסמיך שהתאבך בחלל האולם טרד את שלוותם של רבים מהמבקרים, אשר התלוננו בפני הנהלת בית הקולנוע. ההנהלה, מצידה, מצאה לנכון להתאונן בפני העירייה כי הפקחים אשר עוברים בין שורות הכיסאות על מנת לערוך ביקורת ולקנוס את המעשנים, מפריעים למהלך הצפייה בסרט.
לנוכח תלונת הפקחים שהוגשה באמצעות הפקח עזרא קטן בשנת 1958, מחה מ.רבינוביץ', מנהל המחלקה לתברואה ופיקוח עירוני בפני קוגל על חוסר שיתוף הפעולה מצד בעלי הקולנוע עם הפקחים.
לאחר שקוגל נדרש לעניין, בסוף שנות החמישים, יכלו הצופים כולם לנשום לרווחה ולשאוף אוויר נקי.
תושבי הבתים הסמוכים לבית הקולנוע התלוננו לא אחת על רעשים המפריעים למנוחתם, זאת בשל אי סגירת דלתות האולם בעת הקרנת הסרטים ועקב העברת דקורציות ששימשו להצגות מהבמה לרכבים באמצע הלילה. אחת התלונות המתויקות בקלסרי ארכיון מוזיאון חולון שופכת אור על אופיים הנאיבי של ראשוני היישוב.
בשנת 1952 שלחה מורה תושבת חולון בשם צילה מכתב למזכירות עיריית חולון בזו הלשון: "ברצוני להפנות את תשומת לב האחראים לכך בעירייה, לתופעה מצערת אשר היא כנראה חדשה בחולון. כוונתי לספסרות בכרטיסי קולנוע. כשבאתי הערב לקולנוע מגדל, מצאתי את הקופה סגורה, אך כרטיסים הוצעו לכל דורש על ידי טיפוסים חשודים, במחיר 500 הפרוטה הכרטיס. אם העירייה תיתן את דעתה לכך, אפשר יהיה, דומני, לבער את הנגע הזה, היות והוא עודנו בראשיתו".
מבדיקה שערכה העירייה עלה כי לא רק מגדל נגוע בספסרות - ושיגרה נזיפה חמורה לקולנוע מגדל ולארמון בחתימת קוגל, אשר היה נחוש למגר את תופעת הספסרות. לפיכך התבקשו בעלי בתי הקולנוע שלא למכור כרטיסים רבים לאדם אחד, בעיקר לא לנערים.
קולנוע ארמון הקרין סרטים מגוונים ביניהם קלאסיקות כמו "עלובי החיים", "חשמלית ושמה תשוקה" וסרטים והצגות ביידיש כגון "גאט פון נקמה" (אלוהים של נקמות), "דיר מאמע פון דער וועלט" (האמא הכי טובה בעולם). תיאטרון הבימה עלה עם מחזות רבים על במת הקולנוע, הידועים שבהם – "מקבת", "ציד המכשפות", "הדיבוק" ו"שמו הולך לפניו", ותיאטראות נוספים שפעלו אז בארץ, כמו תיאטרון "המטאטא" וה"קאמרי" לא הדירו רגליהם מהמשכן התרבותי.
אפילו הקונסרבטוריון על שם פרופסור שור, הראשון שהוקם בחולון, ערך באולם בית הקולנוע את הקונצרט השנתי החגיגי, ולהקת הבלט הקרואטי ומרסל מרסו הנעימו את זמנם של תושבי חולון, אשר ציפו בשקיקה לחוויה התרבותית האירופאית.
באחד מלילות חודש אפריל 1948 הוזמנו חיילי חטיבת גבעתי לערב חגיגי בו הופיעה הזמרת יפה ירקוני. בתומו של המופע הם יצאו לקרב על הפילבוקס, ממנו רבים לא שבו. בכלל, בית הקולנוע שימש לחיילים אשר שבו לביתם לחופשה קצרה מקום מפלט ראוי, בו יכלו לשקוע בפנטזיות למשך שעה וחצי של הקרנה.
חזית קולנוע ארמון עוטרה מדי שבוע במודעות שפרסמו את הסרטים והמופעים העתידים להתקיים. ברוח הקמת היישוב והחייאת השפה העברית, הושם דגש רב על הבלטת שמות ההצגות בעברית והצנעת השמות בלעז. במאי 1952 הפנה מ.רבינוביץ' בקשה אל הנהלת בתי הקולנוע ארמון~מגדל לתיקון הנעשה בחוק העזר הקיים בהתאם להחלטת מועצת העירייה לפיו:
"לא יפרסם כל אדם או מוסד מודעה אלא אם כן כולה או לפחות יותר ממחציתה (ההבלטה במקור – ר"פ) כתובה בשפה העברית, מודעות אשר כתובות גם בשפה לועזית צריכות להבליט את הפרסום בעברית בשטח נבדל ועליון והאותיות אשר בחלק העברי לא תהיינה קטנות מהאותיות אשר בחלק הלועזי".
על הדבקת המודעות, אגב, הייתה אמונה העירייה, אם כי הנהלת בית הקולנוע פיגרה תדיר בתשלומים לעירייה עבור השירות, כמו גם בתשלום שאמורים היו בעלי הקולנוע להעביר לעירייה עבור מס שעשועים ציבוריים, שהיה נהוג אז.
זאת ועוד, העזה הנהלת הקולנוע לפרסם מודעות בדבר הופעות אשר נערכות בלילות שבת מבלי לציין כי הקופה תהיה סגורה, וננזפה במכתב הנושא את התאריך 3 במאי 1953 וחתום על ידי יו"ר ועדת החגיגות, פנחס אילון (שבאותה שנה, לאחר פטירתו של ד"ר קוגל, מונה לתפקיד ראש העירייה) אשר דרש:
"הנכם מתבקשים, אפוא, להפסיק לחלוטין וללא כל הסתייגות את מכירת הכרטיסים בלילי שבתות ולהודיע על כך בצורה בולטת במודעות, המתפרסמות על ידיכם. אני מקווה שלא תכבידו עליי בעניין זה ותמנעו ממני את הצורך לנקוט באמצעים חוקיים נגדכם – דבר שאינו לרוחי". הנהלת בית הקולנוע לא שעתה לבקשת העירייה בנוגע לשמירה על קודש השבת וההתנצחות בנושא הביאה לכדי איום בדבר ביטול גורף של ההצגות בליל השבת.
בתחילת שנות החמישים, בימים בהם חולון כבר הייתה עיר קטנה שתושביה, רובם ככולם, הגיעו בזמן זה או אחר לבית הקולנוע, ניצלה העירייה את הבמה ובמרץ 1952 פרסמה בחזית בית הקולנוע ארמון תזכורת לתושבים לשלם מסים.
על פי ההסכם שנערך בין הנהלת הקולנוע לעירייה, מותר היה לעירייה להשתמש בלוחות המודעות של בית הקולנוע לפרסום, אך בשנת 1953 ניסתה הנהלת בתי הקולנוע ארמון-מגדל להגדיל הכנסות ופנתה לעירייה בבקשה להסדר תשלום תמורת פרסום הודעות מטעם העיירה בסך לירה ושש מאות פרוטה לכל קולנוע, ולא – יבטלו את הפרסום. תגובת העירייה הייתה תמיהה על עצם הפנייה וסירוב.
רגעים מסוימים של הפסקת אש בחיכוכים בין העירייה להנהלת בית הקולנוע נרשמו בימי העצמאות, במהלכם התהדר ארמון בקישוטים פטריוטיים לבקשת העירייה ועל כך הודה להנהלת הקולנוע פנחס אילון בשנת 1952:
"ועדת חגיגות יום העצמאות תשי"ב מביעה לכם בזאת את הערכתה והוקרתה על היענותכם לקריאת העירייה ועל הקישוט הנאה שסודר בבנין הקולנוע לימי חג העצמאות תשי"ב, דבר שהוסיף לא מעט לחגיגיות הרבה של עירנו בימי חגנו הלאומי, ותבואו-נא על הברכה".
בית הקולנוע ארמון המשיך להקרין סרטים עד שנות השמונים, ואז נסגר מחמת הפסדים גדלים והולכים. עד ליום שישי האחרון עמד המבנה על תילו בלא מפריע. לשריפה המפתיעה שהשמידה סופית כל זכר מהמבנה, קדמה בשבוע שעבר מכירתו של המתחם ליזם חיים גבסו תמורת 26.5 מיליון שקלים. גבסו מתעתד לבנות בשטח בן ה-2.3 דונמים פרויקט למגורים ולמסחר. לדברי היזם, הקולנוע אינו מבנה לשימור, אך בכל זאת הוא מתכנן לשמר כותל ממנו בשם הנוסטלגיה.
קולנוע ארמון המיתולוגי סלל למעשה את הדרך להקמת חמישה בתי קולנוע נוספים בחולון. בשנת 1947 הוקם קולנוע "מגדל" על 700 מושביו ברחוב ההסתדרות – היום משכנם של חנות הנעליים "גלי" וסניף "סופר-פארם", ואחריו נבנה קולנוע "רינה" בשדרות קוגל, אשר תחתיו תוכלו למצוא בימינו סניף של "שופרסל" והמבנה בו הוא שכן מוצע למכירה כבניין משרדים.
קולנוע "סבוי" ברחוב סוקולוב פינת חנקין הוקם בשנות השבעים ונחשב לאיכותי ולנוח מכולם, מאחר והוא היחיד שכלל מושבים מרופדים. לימים, הפך לחנות מוצרי החשמל "סבוי" הידועה ובקומה התחתונה נוהל מועדון נוער בשנות התשעים, מועדון למבוגרים מחבר העמים בשנות האלפיים וכיום ממוקמת שם חנות של "כפר השעשועים". רחוב פרופסור שור התחדש בקולנוע "גיל" באמצע שנות השבעים, וגם שכונת ג'סי כהן לא נותרה חייבת עם הקמת קולנוע "רון".
לא מעט חולונים, או חולונים לשעבר, מרביתם כיום סבים לנכדים, יכולים להעיד בשבועה כי הרחבות שמחוץ לבתי הקולנוע שימשו כר מופלא לחיזורים אחר בנות המין השני.
למרבה הצער, אף לא אחד מבתי הקולנוע השכונתיים שרד את מעבר המסך הגדול לקניונים ולמתחמי הבילוי. רק שלטים דהויים וזיכרונות התושבים יודעים לספר שפעם, מזמן, הקירות הללו שמעו וראו סיפורים שהם ספק בדיה ספק מציאות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם