דביר נפצע אנושות ב"עופרת יצוקה", הרופאים הצילו את חייו
הגולנצ'יק דביר בר חי נפצע קשה בתחילת מבצע עופרת יצוקה, ובהמשך מצבו הפך לאנוש. בזכות טיפולם המופתי של הרופאים ושל אנשי בית לווינשטיין, הוא יצא מזה. בחנוכה האחרון הוא בירך על הנרות בעמידה והודה לבורא עולם על הנס שהשיבו לחיים. 3 שנים ל"עופרת יצוקה"
עם רדתו מהמסוק, התארגנו מניינים ליד המחלקה לטיפול נמרץ ותפילות נישאו להצלת חייו. בינתיים, בתוך המחלקה, מאחורי הדלתות הסגורות, השתמש ד"ר מוטי קליין, מנהל המחלקה, בכל הידע והמאמץ שברשותו כדי לנסות להציל את חיי הלוחם שאיבד קשר עם הסביבה.
האב המודאג, צביקי בר חי, ראש המועצה האזורית הר חברון, שידר ביטחון ואמונה ברופאים ובבורא עולם. פני הפוקר שלו הסתירו את דאגותיו מכך שבנו החייל מאושפז במצב אנוש ואינו שב להכרתו.
הוא ואשתו לאה, הורים מסורים ומאמינים, עשו ימים כלילות ליד מיטתו של דביר. "הוא הגיע אלינו כשהוא פגוע קשה מאוד בגפיים וסובל משברים מרוסקים ברגליים", משחזר ד"ר קליין, "מהסיבוכים של השברים נוצר תסחיף שומני, וכתוצאה מכך היה הפצוע מחוסר הכרה ומונשם במשך תקופה ממושכת".
לאחר מספר חודשים, באורח נס, חל שיפור במצבו של דביר, והוא הועבר לשיקום בבית לוינשטיין, שכן בתקופה זו בית החולים היווה עורף רפואי למבצע הצבאי ולהתקפות הרקטות על יישובי הנגב. שלוש שנים אחר כך, בסוף השבוע שעבר, הוזמנה משפחת בר חי ל"סורוקה", לטובת טקס הדלקת נר חנוכה. גם דביר נכח בטקס. עמידתו מול החנוכייה ריגשה עד דמעות את כל מי שהיה שם וזכר אותו שוכב פצוע וחסר הכרה. כשהחל לברך על הנרות, לכולם כבר היה ברור שמדובר בנס חנוכה של ממש.
לאה, אמו של דביר, התרגשה במיוחד. לאורך כל תקופת האשפוז והשיקום היא לא הפסיקה להתפלל לשלומו ולקוות לטוב. "בהתחלה לא האמנו שדביר פצוע כל כך קשה", היא מספרת, "הוא נפצע בערב הראשון של המבצע והיה מהפצועים הראשונים שפונו ל'סורוקה'. למעשה , דביר עצמו הודיע לנו על הפציעה שלו, כשעוד היה בהכרה מלאה - וזה גרם לחוסר הבנה של מצבו הקשה. העניין הוא שלקח הרבה זמן עד הפינוי, והוא איבד המון דם, כך שרק לאחר השיחה עמנו הוא איבד את ההכרה.
"בהמשך הבנו שתהליך ההחלמה יהיה ארוך, ורק אחרי כחודשיים וחצי הוא סוף סוף החל לחזור להכרה ולמיומנויות מסוימות, בזכות הטיפולים שעבר בבית לוינשטיין והסיוע שקיבלנו מבית הלוחם בירושלים. בכל המקומות האמינו בדביר וביכולות שלו להשתקם. לכל אורך הזמן שבו הוא היה מחוסר הכרה, או בהכרה חלקית, ניסינו לתקשר איתו, לשיר איתו, לעשות כל מה שאפשר - ובסופו של דבר, ברוך השם, הוא חזר לאיתנו.
"גם היום הוא עדיין זקוק לטיפולים, לפיזיותרפיה, אבל הוא הולך על שתי רגליו, יש לנו אותו, הוא נשאר איתנו, קיבלנו חזרה את דביר שלנו. אני חייבת לומר שהשיקום עשה עבודה נהדרת. אני לא יכולה לתאר את המסירות
לאה וצביקי הם אנשים צנועים, נחבאים אל הכלים, נמנעים מראיונות לתקשורת. הדברים שהיא מספרת כאן לא יוצאים מפיה בקלות. צביקי, מצדו, מסרב לדבר על הבן המחלים בכלל.
"הפציעה של דביר היתה אחרי חג החנוכה, אבל הרגשנו שהקדוש ברוך הוא המשיך את הניסים של חנוכה בנס החלמתו של דביר", אומרת לאה. לבני הזוג בר חי יש שבעה ילדים ושישה נכדים. אחד הנכדים נולד זמן קצר אחרי הפציעה של דביר ואת ברית המילה שלו חגגה המשפחה בבית החולים שבו הוא אושפז. צביקי אחז שם בנכדו, כשהוא עטוף בטלית וחצוי בלבו: מצד אחד הוא חש שמחה על הולדת הנכד ומצד שני דאגה לבנו המאושפז ללא הכרה.
איש לא הבחין בסימני דאגה על פניו. כאדם מאמין, כבר אז הוא היה אופטימי באשר לסיכויי ההתאוששות של בנו - גם כשהרופאים הביעו דאגה רבה באשר למצבו הקריטי. "היום דביר בן 24, עדיין בשיקום, ואנחנו מנסים לעזור לו לחזור לעשות כל מיני דברים, כמו למשל לנהוג", מסכמת לאה, "בזמן האחרון הוא גם התחיל לעבוד קצת במטע הזיתים. לאט לאט, כולנו חוזרים לחיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם