רק המתאגרפים התחלפו: זירת קרב ושמה בית שמש
בית שמש הייתה ונותרה זירת ההתגוששות של ישראל השנייה והשלישית. לפני 30 שנה, כשפרס צרח בעצרת המערך, כור ההיתוך העדין כמעט קרס. היום, כשהמובלעת החרדית הפכה לסניף הקיצוני והאלים של מאה שערים, אין לדעת אם זה יחזיק מעמד
הרב ליפמן פותח לי את הדלת עם נייד על האוזן, כיפה שחורה גדולה, עניבה פרחונית, פניו זורחות. הוא מכין את הכוחות להפגנה בערב. האיש בהיי. מותר לו. שנים הוא מנהל את המאבק בקנאים, וכבר כמעט התייאש, הרוח השתנתה. יריקה אחת, יריקה פוטוגנית בערוץ 2, חוללה טייפון תקשורתי.
הוא מגדיר עצמו חרדי מודרני, מקפיד על קלה כחמורה, אך אינו רואה עצמו כמנותק מהעולם המודרני. הוא עובד, בעל תואר אקדמי מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור לצד הסמכה לרבנות. אין טלוויזיה בבית אך יש מחשב. מצדד בלימודים כלליים ותומך בשירות בצה"ל.
"הפוסק הגדול בארצות הברית, הרב משה פיינשטיין זצ"ל, קבע בפסק הלכה שמותר לנסוע ברכבת התחתית של ניו יורק בשעת העומס, ופה מפרידים באוטובוסים. זה טירוף ממש מה שהולך כאן", הוא אומר. אני מנסה להרגיז אותו. אתה לא חושש, אני שואל, שהסיפור של בית שמש הוא לא נטו מלחמה בקנאות אלא ברוטו שנאת חרדים. לא, הוא לא חושש.
הוא מספר על חבר שלו, שותף לדרך שביקש לפתוח ישיבה תיכונית חרדית בבית שמש, דהיינו ישיבה שמשלבת לימודי קודש בנוסח החרדי עם לימודי חול. כל העולם החרדי יצא נגד היוזמה. כל ה"גדוילים" חתמו על גילוי דעת המגנה את הרעיון. אולם במשך עשור קנאי העדה החרדית מתעללים בשכניהם.
כשגברים חרדים התנכלו לילדות דתיות בדרכן לבית הספר, אף רב לא פצה את פיו לגנות זאת. "אתה שומע", חיוך גדול נמרח על פניו, "הנשיא פרס קרא עכשיו ברדיו לעם ישראל להגיע להפגנה".
פרס ובית שמש שולחים אותי 30 שנה לאחור במנהרת הזמן. בחירות 1981. עצרת "המערך" בבית שמש, פרס בבלורית משומנת, סיגריה שמוטה בנונשלנטיות, עומד על הפודיום. ההמון קוצב "בגין בגין".
עגבנייה מושלכת, אצבע משולשת מזדקרת. האווירה עוינת. פרס מאבד את שלוותו. צווח בהיסטריה, מגדף. "פושעים... חומיינים... אספסוף". מוטה גור, הרמטכ"ל לשעבר, קובע "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים".
בכיכר מלכי ישראל דודו טופז נותן את מופע השי"ן גימ"לים של הליכוד. שנה מאוחר יותר מגיע למרכז המסחרי בבית שמש עמוס עוז, השכן מחולדה. מלחמת לבנון בעיצומה, ועוז בסדרת כתבות לעיתון "דבר" המנוח, כתבות שתהפוכנה לספר "פה ושם בארץ ישראל", מגלה עיירה בוערת משסע עדתי.
"חמישה-שישה בחורים מדברים יחד, פניהם מתעוותים משנאה", כותב עוז, מתעד חסר נשימה מונולוגים קדחתניים. מפא"י, די-די-טי, בן גוריון, השפלה, אפליה, הזנחה, שנאה מרירה בין אשכנזים למזרחים. כחוט השני עוברים עלבון עצום, זעם על הקיפוח, ניכור.
השד העדתי שבר את הבקבוק. נדמה היה אז שהעתיד צופן אסון. עמוס עוז יצא פסימי מבית שמש, נושא בשורה רעה. השסע העדתי נראה בלתי פתיר ובלתי תפיר. 30 שנה אחרי כן, השחור דהה, הלבן האפיר. 30 שנה אחרי כן, יותר מפער עדתי, הפער הוא מעמדי. אבירי אחוות המגנומטר - בבוטקה שומר ממוצא רוסי, מאבטחת ממוצא אתיופי פותחת תא מטען, והנהג מזרחי שגר בקוטג' "בנה ביתך".
אבל לא אלמן ישראל, בית שמש נותרה זירת התגוששות של ישראל שנייה ושלישית, רק המתאגרפים התחלפו. חרדים, דתיים לאומיים, רוסים, אתיופים, מזרחיים. אשכנזים, חילוניים, שמאלנים, אין כאן.
והסיפור הוא גיאו-כלכלי. בשנות התשעים הייתה לבית שמש עדנה, מחצר אחורית מוזנחת של ישראל השנייה למחוז נדל"ן נחשק. ראשונה הוקמה בית שמש הוותיקה, על בסיס המעברה. בשנות השמונים הוקמה על רכס מקביל שכונת גבעת שרת, ובאמצע שנות התשעים נבנו על הרכס השלישי השכונות רמת בית שמש א' ורמת בית שמש ב'.
גל ההגירה של שנות התשעים התנפץ לחופי שכונת גבעת שרת. ערבוביה של אוכלוסיות מגוונות ועוינות זו לו. גטו רוסי, גטו אתיופי מגודר, שכונת "בנה ביתך" של התושבים הוותיקים ו"מנוחה ונחלה", מובלעת חרדית קיצונית שהוקמה עוד בסוף שנות השמונים. לקראת סוף שנות התשעים הגיע הצונאמי האמריקאי. "קריית אריה שיינפלד" ו"נופי אביב" נוסדו בשעה טובה.
עוף השמים נשא את השמועה, והעיר הפכה בן לילה לגן העדן האבוד של עולים דתיים מאמריקה ואנגליה. דתיים לאומיים וחרדים מודרניים. מעמד בינוני פלוס, מקצועות חופשיים, מודיעין שתהפוך לנמסיס של בית שמש, עדיין בגדר שמועה על גבעות טרשים.
רמת בית שמש א' הוקמה ב-97', במטרה למשוך לעיר קהילות דתיות וחרדיות מתונות. השכונה נחשבה פלורליסטית וסובלנית בהשוואה ליישובים חרדיים כבית"ר עילית ואלעד. עולים חדשים מבריטניה ובעיקר מארצות הברית, מעמד בינוני, חרדים ודתיים.
הרובע מטופח, בנוי אבן ירושלמית בוהקת. בנייני דירות מרשימים בצד קוטג'ים יוקרתיים. גינות נאות, ציון טוב מאוד בסדר וניקיון. רמת בית שמש ב' היא סיפור אחר. תרצו, ההבדל נעוץ במתקנים למחזור בקבוקים. ברמה א' ממחזרים בקבוקים. ברמה ב' אין מתקנים. אולי שרפו אותם, אולי בכלל לא טרחו להציב.
רמת בית שמש ב', כמו "מנוחה ונחלה", היא רפרודוקציה של מאה שערים. סניף של העדה החרדית בבית שמש, על כל המשתמע מכך. בשעה שמחיר הדיור באזור מאה שערים ובנותיה האמיר עד לכדי חצי מיליון דולר לחדר, לא הייתה ברירה לפרנסי העדה החרדית אלא לסתום את האף, להתעלם מהאידאולוגיה האנטי ציונית, ולתפוס טרמפ על משרד השיכון.
רמת בית שמש ב' היוותה פתרון קסם עבור קנאי ירושלים, חמורו של משיח. אל השכונה זרמו הסיקריקים של נטורי קרתא, קנאי תולדות אהרון ("הזברות", "רב אהרל'ך" וכו') והקימו משלט מבוצר, כולל השלטים והפשקווילים המוכרים. מכאן הם ממשיכים לנהל את המלחמות הישנות. קברים, שבת, ניתוחי מתים. גולי מאה שערים בבית שמש הפכו לסמן הקיצוני של קנאי ירושלים.
מאבקי הצניעות מגיעים פה לכדי אבסורד בלתי נתפס. אלוהי החרדים הקנאים שונא מין ואת גוף האדם אפילו יותר מאשר אלוהי המולות בטהרן. אלוהי החרדים היה כנראה יורק על אלוהי שיר השירים. לפעמים נדמה שהם מציגים מופע פרודי על ההלכה היהודית. נעליים, למשל, מטריפות את הקנאים. הקנאים אוסרים על הצגת נעלי נשים בוויטרינות.
מאיר המגדיר עצמו כחרדי מודרני אומר עליהם, "נבלים ברשות התורה. אנשי שוליים. לא תלמידי חכמים אלא סתם אנשים ריקים ומשועממים שמחפשים אקשן. הם רוצים להוכיח לכנופיה שלהם במאה שערים שהם לא נופלים מהם בשיגעון. יש פה התעללות. יורקים על נשים שלא לבושות מספיק צנוע לשיטתם. על נשים חרדיות.
בלילה אסור להסתובב ברחוב. זה לא צנוע. כל אחד מהם שלא מוצא חן בעיניו משהו, נהיה פוסק הדור. יש פה בשכונה סוטים. אני מתבייש להוציא את המילים מהפה, אבל הקנאים הצדיקים והרבנים שלהם שכל היום צווחים 'צניעות צניעות', שומרים על הסוטים שלהם טוב. אין טיפול, אין משטרה. הם לא מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ. כי פה המדינה לא נכנסת לשכונה".
במרכז המסחרי ברמת בית שמש א', שכונת החרדים המתונים (הדתיים-לאומיים עוזבים למושבים בסביבה) השלטים מפצירים בנשים להתלבש בצניעות. לגיטימי. ליד הבנקומט מראה מזעזע. אישה כבת 70 במכנסיים, ה' ישמור. פנסיונרית אמריקאית שבאה עם בעלה לבקר את הבת. יצאו לערוך קניות עם החתן והנכד. אני בא בדברים עם החתן.
הוא בג'ינס, ציציות בחוץ וכיפה סרוגה גדולה. במקור מפילדלפיה. גרים בקוטג' ב"נופי אביב", האזור האנגלוסקסי בשיפולי גבעת שרת הגובל בשיכונים האתיופיים. הוא תומך במאבק בקיצוניים.
יש לו הסבר סוציולוגי מעניין. בניגוד ליתר המגזרים, שמצליחים בחריקת שן ביחד גם אם מתוך ניכור עד תיעוב, כמו בניו יורק למשל, בני העדה החרדית מירושלים, להבדיל מחרדים מבני ברק או אמריקה, מעולם לא חיו לצד קבוצות שונות.
הורי אשתו מקליפורניה, פאלו אלטו. אזור יפהפה ועשיר. חילונים בעלי זיקה מסוימת ליהדות. האב פרופסור לפסיכיאטריה של ילדים מדבר בשקט של מטפל על הצורך של קבוצות אוכלוסייה שונות ללמוד לחיות בהרמוניה. מאוד ג'ון באאז מצדו. האם סקפטית. היא לא אוהבת את בית שמש, היא לא תעזוב את קליפורניה. יש לי הרושם שהיא גם לא מתעלפת על החתן והציציות שבחוץ.
לא יכול להיות שמושיבים כאן נשים בסוף האוטובוס, היא אומרת, כמו בשנות החמישים באלבמה. החתן מתערב ומספר שלבית הכנסת האמריקאי ב"נופי אביב" מגיעים לעתים אתיופים לתפילת שבת ומתיישבים בספסלים האחוריים. באים אליהם האמריקאים ומפצירים'בואו שבו איתנו מקדימה, יש מספיק מקום'. האתיופים משיבים שטוב להם מאחור.
"האמריקאים מתחננים בפניהם, 'אנחנו לא יכולים ששחורים ישבו מאחור, אנחנו אמריקאים, אלבמה, מרטין לותר קינג'. האתיופים לא מתרצים ומתעקשים לשבת מאחור. "לפעמים לשבת מאחור זה סתם לשבת מאחור", הוא אומר. לא בטוח.
ביציאה מבית שמש ברור לי שההפגנה בערב היא נפיחה תקשורתית, אין לה ערך אמיתי בלי שהרוב החרדי המתון, הרוב החרדי שעובר תהליך ישראליזציה מתקדם, ינקוט עמדה וישים סוף לעינוי המשוגע שבראש וראשונה פוגע בו עצמו. לא המדינה, לא המשטרה ולא התקשורת, שבעוד כמה ימים תמצא לה נושא אחר לענות בו, יעשו עבורם את העבודה.
אסונם של החרדים, הליטאים בפרט, הינו הנהגה רופסת, הנגררת אחרי תעלולי הקנאים של העדה החרדית. הזנב מכשכש בכלב. פרופסור אשר כהן מאוניברסיטת בר אילן היטיב לתאר פעם את הבעיה. לטענתו, פייגלה המשוגעת ממאה שערים מנהלת את המדינה. הכיצד?
כשהרב הדתי-לאומי צריך לפסוק, הוא פוזל ימינה לראות מה אומרים החרדים. כיצד יפסוק הרב אלישיב, שבעצמו ממתין לפסיקת הגאב"ד (גאון אב בית דין), שממתין לראב"ד (ראש אב בית דין), שחושב על דבר אחד בלבד - מה תצעק פייגלה המשוגעת מחר בבוקר כשאעבור מתחת למרפסת שלה.
אם אכן יתגשמו תחזיות הדמוגרפים, שינוי תודעה במגזר החרדי הוא אינטרס קיומי של מדינת ישראל. התקפה חסרת הבחנה על "החרדים" רק פוגעת במטרה. החרדים בתגובה אינסטינקטיבית מתכנסים, סוגרים מדף, משתבללים לתוך עצמם. אנחנו צריכים לעודד אותם, לתמוך, לא לתקוע אצבע בעין.
"שמע", אומר לי חבר חרדי. "לפני 120 שנה אמרו שבלתי אפשרי שנדבר עברית, אבל מאז כל החרדים מדברים עברית. בעוד 50 שנה כל החרדים ישלבו עבודה ולימוד תורה, ואיש לא יזכור את המטורפים".
הלוואי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם