ענבל נרצחה ע"י בעלה, חיי משפחתה הפכו לגיהינום
באפריל 2011 רצח דוד חן את אשתו ענבל. בשבוע שעבר הוא נשלח ל-20 שנות מאסר. את אחותה של ענבל, דנה סורקין, זה לא מנחם. בראיון מיוחד היא מספרת על ההתמודדות עם הרצח, הגעגוע לאחות שאיננה ועל אביה, ששוב חלה בסרטן לאחר הטרגדיה המשפחתית
(מתוך דבריה של דנה סורקין בבית המשפט, לאחר מתן פסק דינו של דוד חן)
ב-3 באפריל 2011 נדקרה למוות ענבל חן, בביתה שברחוב הוורד בקריית מוצקין. כוחות משטרה שהגיעו למקום מצאו את חן בת ה-29 מוטלת על הרצפה, כשעל גופה סימני אלימות. החשד הראשוני נפל על בעלה, דוד, שאמנם לא מסר גרסה כלשהי לאירועים, אך בלע כדורים רבים, ככל הנראה בניסיון להתאבד.
על פי כתב האישום, במהלך ריב שפרץ בין בני הזוג, ניגש חן למטבח, לקח סכין ודקר את אשתו שלוש פעמים. בנתיחה שלאחר המוות התגלה למרבה הזוועה, כי ענבל הייתה בתחילת היריון. חן הועמד לדין, נשפט, ובשבוע שעבר הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה ברצח. במסגרת עסקת טיעון נשלח לכלא ל-20 שנות מאסר.
אחותה של חן, דנה סורקין, ליוותה את המשפט מתחילתו, ואף התעקשה להקריא טקסט מרגש בפני באי בית הדין, בכדי להדגיש את חומרת המעשים. את אחותה הגדולה זה כבר לא יחזיר.
יום לפני מתן גזר הדין אני נפגשת עם דנה סורקין, אחותה הקטנה של ענבל. רואים על פניה שלא עוברים עליה ימים קלים, אך לא שומעים זאת בקולה. בקול יציב היא מספרת לי על אחותה הגדולה, על הכאב שבאובדנה ועל ההתמודדות הלא פשוטה עם מחלת הסרטן, שתקפה שוב את אביה במהלך המשפט.
"אחד הדברים שאני הכי מתגעגעת אליהם זה החיבוק שלה, חיבוק חם ואוהב. זה לא משהו שאפשר למלא איכשהו, שום חיבוק לא יהיה כמו החיבוק של ענבל".
אז איך מתמודדים?
"המשפט הזה 'הזמן עושה את שלו' בכלל לא רלוונטי. הוא עובר, וזה רק נעשה יותר קשה. אחרי השבעה, כשיצאתי החוצה, הייתי בהלם שהעולם מתנהל רגיל. אנשים מטיילים, הולכים לים, ואת אומרת 'מה? העולם לא קפא יחד איתנו'?. אז הלימודים המשיכו, מבחנים הגיעו, ואמרתי 'אני לא אתן לו להרוס לי' - ניגשתי, ועשיתי את כולם. זה מלווה בכאבים, כאבים פיזיים ובחרדות. ומצד שני גילינו חברים יותר טובים ממשפחה אפילו, שנמצאים ותומכים.
"ביום הולדת שלי רק בכיתי, וחיכיתי
"לא מזמן נסעתי באוטובוס, וישבה מישהי ממול עם אותו ריח, אז העדפתי פשוט לעבור מקום. אני נמצאת 7 שנים בזוגיות, אבל אני לא רואה את עצמי מתחתנת בלי ענבל. הרי מי יבחר איתי שמלה? בסופו של דבר אנחנו לא נתאבד, מכיוון שיש לנו עוד בשביל מה לחיות. אבל כל יום אנחנו מרגישים שאנחנו נושמים פחות".
איזו אחות היא הייתה?
"ענבל הייתה, איזה מוזר לי להגיד הייתה, הטיפוס הכי צנוע שאת יכולה לתאר. אני רק יכולה לתאר איך היא מסתכלת עכשיו מלמעלה, על כל ההתעניינות הזו סביבה. זה לא משהו שהיא הייתה אוהבת. בסרטים ישנים רואים את ענבל מתביישת, ואני קופצת לה באמצע, אבל המבטים שלה היו של פרגון.
"זה לא משהו שאני רואה מכל אחד כמובן מאליו, זה משהו אמיתי, מהלב. הייתה אחות גדולה קלאסית. נורא דואגת, לי ולאחותי הקטנה. לא הייתה לה ילדות קלה, מכיוון שהיא לא הייתה הכי מקובלת. היא לא העריכה את עצמה, לא הייתה לה תחושה של מסוגלות, לא האמינה בעצמה מספיק".
נראה לך שמהמקום הזה היא התחברה לטיפוס כמו דוד?
"לפני דודו היה לה בן זוג אחר, ואז הגיע דודו. לא מלך היופי, טיפה יותר נמוך ממנה, שמנמן, אבל על פניו בן אדם טוב. איש עבודה. לא טיפוס של מסיבות, לא מעשן, והיה לו מוסר עבודה מאוד גבוה. אני אישית לא הסתדרתי איתו כל כך. הוא היה מאוד עקשן, אני לא יודעת איך להגדיר בדיוק, אבל הוא היה מתווכח על כל דבר. ואני מזל שור, וחצי ארגנטינאית בעצמי - ראש בקיר.
"היא תמיד הייתה מכניסה לו מרפק כזה, מרגיעה אותו שלא ייכנס איתי ראש בראש. תמיד הייתה מגינה עליי, עליי ועל המשפחה. גם כשהוא דיבר לא לעניין - היא תמיד הייתה לוקחת את הצד שלנו. אני יכולה להגיד, מהראיה שלי בתור אחות, שזו לא הייתה איזו אהבה מטורפת".
אז היא התפשרה עליו?
"חודש וחצי בערך לפני החתונה היה להם ויכוח, והוא רשם לה בהודעה 'אני אמרר לך את החיים'. אבא שלי, שאנחנו קשורות אליו בחבל טבור, אמר שאף אחד לא ימרר לבת שלו את החיים. לקח טרנזיט, נסע לקריות, העמיס לה חצי בית והם חזרו לאילת.
"דודו היה מתקשר ובוכה לו 'איך עשיתם לי את זה, אתם המשפחה שלי. אני אוהב אותה, ואני בחיים לא אפגע בה'. אמא שלי, אחותי ואני היינו באותה עמדה, ואמרנו לה שלא תחזור. אבל היא אמרה משהו בסגנון 'מה יהיה איתי, מי ירצה להיות איתי? אני כבר בת 27'. היא ראתה את החברות מתחתנות, ולא רצתה להישאר רווקה.
"הייתה שם איזו התפשרות, אבל אני לא חושבת שהוא הרגיש את זה. ניסיתי להגיד לה שתמצא מישהו אחר, אבל מהר מאוד היא שינתה את התקליט ל'לא, אני אוהבת אותו', ואבא שלי לקח ללב את הבכיות שלו. אנחנו עד הרגע האחרון אמרנו, שלחתונה הזו לא נגיע".
אבל זה לא הגיע לרמה שפחדתם לחייה.
"בחתונה אמרתי לעצמי שזהו, אני מפסיקה עם הכל ומקבלת אותו. הרבה פעמים אני מנסה לחשוב על הבדיעבד הזה, וזה קשה לי. הוא לא היה בן אדם הכי רגוע. למשל בנהיגה. חודשיים לפני המקרה ענבל סיפרה לי שהוא מלחיץ אותה בנהיגה שלו, באגרסיביות, אבל אם הייתי מדברת איתה בטלפון והוא היה מציק לה 'מי זה'? אז היא הייתה אומרת לו 'שתוק'. היה לא פחדה ממנו. זה לא שהיו לה תגובות מפוחדות לגביו.
"היום אני מנסה לראות סימנים, אבל גם אם היום היו מחזירים את הגלגל אחורנית - לא הייתי מצליחה לראות דבר כזה. אני רואה אותו בדיונים, ואני לא מאמינה. זה לא הגיוני. זה לא בן אדם שהיה בריב עם המשפחה, ההורים שלי באמת אהבו אותו.
"אמא, עם כל הסיפור שהיה לפני החתונה, אחרי כמה חודשים זה כבר עבר. את הצ'קים של החתונה הם ספרו ביחד עם ההורים שלי. כשהם עברו לקריות - הם העבירו להם הכל, ואמא שלי קנתה להם כל מה שצריך למטבח. אגב, הסכין שבו התבצע הרצח - היא סכין שאמא שלי קנתה להם".
בנוסף לכל, אביך שוב חלה בסרטן. את מקשרת את זה לאסון?
"זה חזר לו אחרי. הוא, כדי לא לקשר את זה לענבל, אומר שהוא התחיל להרגיש את הסממנים חודשיים לפני. זה סוג של מחלה שהוא כרוני. הרופאים דיברו על 6 שנים בממוצע, אבל אצל אבא זה חזר אחרי שנתיים.
"בגלל שהוא נפשית שבור וגמור, הטיפולים עוברים עליו הרבה יותר קשה. כשהוא חלה בסרטן בפעם הראשונה - היה צריך לדחות להם את החתונה, ודודו היה נורא מכבד והכל. אחר כך ענבל סיפרה לי שהוא זרק לה, שאם יצטרכו עוד פעם לדחות - אז שאבא שלי ישלם".
"ב-3 באפריל השנה נכנסנו למאסר עולם. איש לא יוכל להמתיק את עונשנו מאז האסון, ואין ספק שהיינו רוצים לראות את הרוצח השפל, זה שקיבלנו בביתנו כבן, אשר רצח בדם קר את ענבל - נמק בכלא. הרי על מעשה נפשע שכזה אין עונש הולם אחר לבד ממאסר עולם, כפי שקבע המחוקק.
"מטבע הדברים, חומר החקירה לא נמסר לעיוננו ולבחינתנו, ולכן אין לנו ברירה אלא לסמוך על התיאור הכללי שקיבלנו מהפרקליטה, תוך אמונה כי הדברים שנמסרו לנו מדויקים ומבוססים על הידע והניסיון המקצועי שלה, ולפיכך להימנע מלהתנגד להסדר המוצע"
(מתוך דבריה של דנה סורקין ביום מתן פסק הדין)
מדבריך עולה נימת כעס, על דרך ההתנהלות של הפרקליטות.
"המדינה תובעת אותו, לנו אין שום צד בעניין. הפרקליטה שאלה אותנו לגבי הסדר הטיעון, ואז מה? ואם לא הייתי מסכימה - מה זה היה משנה? אני ממש מקווה שישנו את זה למקרים הבאים, כך שהמשפחה תהיה חלק מהתהליך. כל ההתנהלות של המדינה גרועה. למה הוא יכול לבחור לעצמו איזה ייצוג שהוא רוצה? למה אנחנו צריכים להסתמך רק על הפרקליטות? הרי אם היה לו כסף - הוא היה לוקח מישהו כמו ששי גז, ואולי מקבל רק 15 שנה.
"את הסכין הם הוציאו כבדרך אגב, ממש מזעזע. וגם מכתבים שהוא כתב עדיין לא נתנו לנו לראות, רק העיניים שלי קלטו 'אוהב אותך לנצח נצחים'. עשינו חולצות עם תמונה של ענבל כדי להגיע איתם לדיונים, אבל מכיוון שהמערכת מאד חומלת על רוצחים הרשו לנו להיות איתם רק בדיון אחד. הייתה נתיחה, ורצינו לדעת אם ענבל הייתה בהריון. עד שלא התערב עורך דין מהמשרד שאני עובדת בו - לא קיבלנו תשובה מהפרקליטה. לחשוב שאנחנו תשעה חודשים אחרי, והיא עכשיו ממש הייתה יולדת".
יש צד חיובי בהסדר טיעון?
"לנו, בעקבות המחלה של אבא, כן. יש הבדל של 5 שנים בין זה למאסר עולם, וזה הרבה. אבל צריך להסתכל על המחיר פה. הרי אם היו ממשיכים למשפט - אז באיזה שלב הוא היה צריך לעלות להעיד, והמשפחה שלו הייתה עולה. למה אנחנו צריכים את זה? עדיף שזה כבר יהיה מאחורינו. מספיק אבא שלי מגיע, מבית העלמין לטיפולים כימותרפיים. אז די שדבר אחד ירד לנו מהראש.
"כל דיון כזה מחזיר אותנו אחורה. כבר שניתן פסק הדין הרגשתי הקלה. בחלום שלי הוא ישב 19 שנה, ואז ידקרו אותו והוא ילך. אבל במציאות ינכו לו שליש, הוא ייצא החוצה ויראה אור שמש, ובכלא הוא אולי ישלים בגרויות כי זה הרי נופש. מבחינתי האשמים הם גם בית המשפט, גם המשטרה וגם התקשורת".
לדנה יש ביקורת על האופן בו סוקר האירוע באמצעי התקשורת. לדבריה "אני גיליתי על הרצח מכלי התקשורת. ראיתי רצח בקרית מוצקין, ואת הגילאים שלהם ואת הרחוב שלהם. הלכתי למשטרה, שאפשר לקרוא להם 'קרקס מדראנו'. ביקשתי שרק יגידו לי אם זו היא או לא, אבל לא היה לי עם מי לדבר. עד שהתקשרו לאמא שלי מהטלוויזיה, ושאלו אותה מה יש לה להגיד על ה'מקרה', אז היא כבר הבינה והתקשרה להודיע לי בבכי וצרחות.
"רק אחרי ארבע שעות באו ארבעה ליצנים, אלינו לבית באילת. אחרי שנתנו לאמא שלי כבר כדורים, והתחילו לפנות את הבית לשבעה. נכנסו עם מין פתקית, בהרגשה שבאו לעשות פה וי".
כלומר, התקשורת הייתה יותר מהירה מהמשטרה.
"התקשורת מזעזעת. אחרי שעה כבר היו תמונות, של תעודות הזהות של אחותי ושל הרוצח. חברים כבר ידעו משעות מוקדמות, כי ראו את התמונות. כמובן שמייד זה ירד, אבל אני רוצה לדעת מי זה החצוף שחיטט לאחותי בדברים, וצילם את תעודת הזהות. זו ממש טראומה. אם הייתי נכנסת יותר מוקדם לאינטרנט - הייתי מגלה באותה שניה".
דנה מוסיפה כי "נמאס מכל הכתבות, שכביכול מנסות להקל באשמה שלו. כתבות שמציינות איך הוא פנה לרווחה, ולא טיפלו בו כמו שצריך. הכל שטויות. הוא גם לא פוטר מהעבודה כפי שנטען - הוא חד משמעית התפטר. זה שוב העיוות של התקשורת. הוא פחד להמשיך לעבוד על אופנוע, ולכן התפטר".
אלו פעולות עושה המשפחה כדי להנציח את ענבל?
"היא ממש אהבה את משה פרץ, אז הפכנו עולמות כדי למצוא אותו. מצאנו אותו, הצטלמנו איתו עם החולצות של ענבל והלכנו להופעה שלו. לי זה היה מאוד קשה, מכיוון שאלה השירים שענבל הייתה מזמזמת. זה לא היה פשוט, אבל הרגשתי את הנוכחות שלה יחד איתנו. בתאריך של יום ההולדת שלה עשינו אירוע לציון היום. היה בשר, וודקה רד בול ומוזיקה של משה פרץ - כל הדברים שהיא אהבה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם