איך הפכו ציירי הגרפיטי בשרון מפורעי חוק לציירים ממסדיים?
במשך שנים רבות הם הביעו את המחאה והכאב שלהם באמצעות ציורי גרפיטי, עד שהרשויות המקומיות בשרון שינו קו ובמקום להילחם בהם החליטו לאמץ אותם ללבם. מקס רינקה, אלון יעקב, גילה שאול ואבי בליטשטיין, מנסים לענות על השאלה כיצד הפכו מפורעי חוק לציירים ממסדיים ומה זה אומר על עתיד המחאה
האם אפשר להתייחס לאמנות הגרפיטי ככלי חינוכי חדש, מעין צינור להעברת מסרים או האם הוא תוצר של אין ברירה ונעשה נגיש להמון מתוך חוסר יכולת להילחם בתופעה? למקס רינקה, אלון יעקב, גילה שאול ואבי בליטשטיין, אמני גרפיטי מוכרים הפועלים באזור השרון, הפתרונים.
את גילה שאול (53) מהוד השרון, אימא וסבתא לחמישה נכדים, תפס הגרפיטי כמעט במקרה. היא אמנם מציירת מאז הייתה בת 12 ומספרת כי האמנות תמיד הייתה בנשמתה אבל לאמנות הרחוב הזאת היא נחשפה רק לפני שנים אחדות.
היא התחילה את דרכה המקצועית בלימודי עיצוב תפאורת במה וגרפיקה לפני 30 שנה, אך במרוצת השנים עסקה בעיקר בפן הלימודי כשלימדה אמנות בגני ילדים. "בעצם, אני עובדת עירייה כבר משנת 94' ובמקרה, לפני חמש שנים, שמעתי בשיחת מסדרון שמחפשים אמן שמתמחה בציור על קירות. אמנם לא התמחיתי בזה עד אז אבל כאמנית בנשמתי מיד הצעתי את עצמי והייתי מוכנה לקחת את האתגר הזה בשתי ידיים".
מאוחר יותר חברה שאול לאלון יעקב, עובד עירייה ואמן גרפיטי נוסף, והשניים החלו מציירים יחד ולחוד על ארונות חשמל, מבנים וקירות ליד גנים ציבוריים וגני ילדים. "באופן הדרגתי, התחלתי לעבוד שעות נוספות ומצאתי עצמי מציירת בכל מקום וכל הזמן. אני מתחברת בעיקר לציורי טבע ולפרחים, ובזמני הפנוי יושבת בבית ומכינה סקיצות ושבלונות לציורים עתידיים".
אבי בליטשטיין (37) גרוש ואב לילד בן 6 הוא אמן גרפיטי מוערך העובד בשיתוף פעולה עם עיריית הרצליה. בליטשטייין מספר שמאז ומתמיד היה הציור חלק ממנו. לאחר שירותו הצבאי הוא החל לעבוד כגרפיקאי, אך תמיד חיפש כיצד יוכל לשלב את הציור בשגרת יומו, ובחלומות אוטופיים יותר, גם להשתכר מהציור.
"העבודה היומיומית במשרד, מול מחשב, הייתה נראית לי סיזיפית ומעייפת. חיפשתי מקום לשבור בו את שגרת היום ולשלב אמנות וכך התחלתי לצייר בהתנדבות על מבני ציבור. הציור הראשון שלי של הדמויות מסיינפלד היה ב"דרך השלום" בתל אביב וגרר ביקורות טובות. מאז התחלתי לעבור הרבה בבתי ספר ובמוסדות ציבוריים".
מה מרגש אותך בעיסוק בגרפיטי?
"אין אדם שלא עובר ברחוב. זה תופס את כולם, מכל השכבות ובכל הגילים, וכל אחד יכול לפרש את הציור באופן המתאים לו ולקחת אותו למקום שלו. האפשרות לגעת בכל כך הרבה אנשים, ויותר מזה, ההזדמנות להנגיש את האמנות לכולם ובלי שייאלצו לשלם עבור כרטיס לתערוכה, הופכת את העיסוק שלי למרגש ביותר עבורי".
בליטשטיין מודה כי מאז הפך לאב, לפני שש שנים, הוא שואב את מרבית ההשראה שלו מבנו, שאותו הוא מגדל בעצמו כהורה יחיד. "הבן שלי הוא טאבו מבחינתי. אני לא מוכן לדבר עליו, אבל אני מרבה לצייר אותו גם בגרפיטי. הוא האהבה הגדולה, הראשונה בחיי ומקור השראה בלתי נדלה", אומר בליטשטיין בהתרגשות.
לדבריו מאות הציורים שצייר במרוצת השנים
הוא מספר שבאותה עת התגלתה בגופו מחלת הסרטן ובמהלך השנתיים שבהן נאבק במחלה היה מפזר באמצעות הגרפיטי מסרים של תקווה. "כיום אני אדם בריא, אבל הציורים האלה מאותה תקופה מזכירים לי תמיד כמה הכול שברירי ונזיל בחיים, ובאותה נשימה גם כמה ערך יש להם. הציורים מאותה תקופה מחזירים אותי לפרופורציות".
אז אפשר להגיד שאתה מצייר מכאב?
"הציור הספציפי הזה אפשר לי באותה שעה לצעוק את הצעקה שלי לעולם. להוכיח לעצמי ולכולם שאני שלם עם זה למרות הכול. הציורים האחרונים שלי הם הרבה יותר צבעוניים ומחויכים, מתוך תקווה גדולה לפזר בארצנו הקטנה מעט ערכים, סבלנות, אהבה ואופטימיות, שהם בהחלט מצרכים נחוצים פה".
הגרפיטי המוכר כציור על גבי רכוש ציבורי קיבל תפנית חדה והפך בשנים האחרונות, אחרי עשרות רבות שבהן היה פיראטי, למקובל ומוערך. במסגרת המפנה בהלך הרוחות אפשר לראות כמעט בכל פינה ציורי קיר מרשימים של אנשים מוכרים יותר ופחות, ציורי טבע על מגדלי מים וציורי פרפרים ופרחים על ארונות חשמל ברחוב.
ארבעת האמנים שנפגשנו איתם, סייעו לנו לראות את הגרפיטי באור חדש ולהסתכל על ציירי הגרפיטי כעל אמנים מוכשרים שמחוברים לסביבתם ואוהבים את מה שהם עושים. נראה כי גם העירייות המקומיות כבר השכילו להבחין בשינוי והן שוכרות בתשלום את שירותי האמנים לקישוט פני העיר.
אלון יעקב (42), נשוי ואב לילדה קטנה, מתגורר בהוד השרון מאז נולד. הוא מספר שעוד כילד היה יושב שעות לצייר ולשרטט ומלמד עצמו טכניקות שונות בציור. כשבגר, עסק במכירות ולימים החל לעבוד בעיריית הוד השרון כאב בית בחטיבת ביניים. כיום הוא עובד כצייר גרפיטי בהוד השרון, ובאחרונה הצליח להפוך תחביב נוסף למקצוע כשהחל לעבוד במקביל גם כלוכד נחשים.
"הצלחתי לשלב בין שני תחומי העניין הגדולים שלי בעבודה יומיומית. אני מצייר כל זמן פנוי שיש לי ובין לבין גם מגדל בבית נחשים ועם בוא הקיץ הולך להרצות עליהם בבתי הספר".
יעקב מספר שהעיסוק בגרפיטי התחיל לפני יותר משש שנים בתקופה שבה צייר בשביל הנפש, "בזמני החופשי ציירתי בהתנדבות על קירות ועל ארונות חשמל עד שראש העירייה, חי אדיב, נחשף במקרה לאחד הציורים שציירתי ליד בית כנסת בעיר והחליט למסד ולפקח באופן מסודר על כל עניין הגרפיטי בעיר".
היכן היית מצייר?
"היינו מאתרים מקומות בעיר שמועדים לפורענות מבחינת כיתובים וריסוסים פיראטיים ועושים ציור צבעוני עם אמירה במקום הריסוסים והכתובות. משמחת אותי העובדה שיש לי חלק בעשייה למען חזות העיר שלי".
לא כל אמני הגרפיטי חשים אמפטיה ואהדה כלפי העיר שבה גדלו וכלפי הרשויות. מקס רינקה (22) הוא דוגמה קלאסית לאמן פצוע ומיוסר. רינקה מכפר סבא, החל את דרכו כנער בסיכון ובילה את מרבית זמנו ברחוב ובעיסוק מתמיד בציורים פיראטיים, ביקורתיים ומתריסים כנגד הממסד, כנגד הרשות וכנגד כל דבר שלא התיישב לו עם השקפותיו כנער מרדן בן עשרה.
"ידעתי הרבה תקופות שפל בחיי הקצרים", הוא מתוודה. "כנער למשפחה דלת אמצעים שעלתה מאוזבקיסטן, תמיד הרגשתי נכשל וזנוח. הרגשתי שאני לא מעניין אף אחד ואף אחד גם לא ממש עניין אותי. מגיל צעיר הפסקתי ללמוד והתחלתי לפרנס את עצמי. ככה זה אצל הרוסים, או שתהיה אסטרונאוט או שאתה אפס. אין אפור. אין אמצע. אם הילד לא לומד הוא הולך לעבוד. הגרפיטי היה למעשה הקטרזיס שלי. התרפיה".
מה הניע אותך באותה תקופה?
"כמהתי לחשיפה, רציתי שאנשים יראו את היצירות שלי ודרכן אולי יוכלו לראות גם אותי. לא כנכשל ודחוי, לא כנער שוליים אלא כאמן, אבל בלי סטודיו ובלי אמצעים כספיים, הדרך הפיראטית הייתה הדרך היחידה עבורי".
רינקה מספר שאף פעם לא עסק בגרפיטי בהיחבא. "ציירתי במקומות מרכזיים בעיר, ביום שישי בצהריים, בשיא הנונשלנטיות, אנשים אפילו לא העלו על דעתם שזה לא חוקי", הוא מחייך.
רינקה מספר איך ציוריו היו נמחקים על ידי העירייה פעם אחר פעם ואיך לבו היה נחמץ כל פעם מחדש כשגילה שעבודה של שעות ירדה לטימיון. בכל פעם כזו היה מתעשת מהר ושב לצייר ולחלום בהקיץ על אמנות לגיטימית, מוערכת ובינלאומית שתגיע, כך ייחל, ביום מן הימים.
בשנים האחרונות החל רינקה להתנדב במרכז הצעירים בכפר סבא. מרכז הצעירים הוקם לפני כמה שנים ביוזמת העירייה ותורמים נוספים, מתוך צורך לתת מענה לצעירי העיר, בגילי 35-18, ומאז הוא מתמקד במציאת תעסוקה לצעירים, מעורבות חברתית וקידום אמני העיר.
רינקה הוא הדוגמה הבולטת לצעיר שהצליח באמצעות המרכז ובעזרת הרבה אמונה בדרכו לקפוץ מדרגה, להפוך את התחביב שלו למקצוע רווחי, וכיום, כסטודנט מצטיין לגרפיקה, הוא מלמד קורסי ציור וגרפיטי בכל הארץ, לא מפסיק לצייר לרגע, ובעיקר, עושה לביתו.
נראה כי מחלקת חזות העיר בכפר סבא החליטה לצרף את אמני הגרפיטי לשורותיה ובחודשים האחרונים החלה לשכור את שירותיהם של רינקה וחבריו הציירים. דוגמה אחת כזו היא הגרפיטי של עליסה בארץ הפלאות ליד הגן הציבורי ברחוב הרקפת. כ-200 מטרים רבועים של ציור קיר מרשים בגודלו שהעבודה עליו בלבד, לדברי רינקה, ארכה כמעט חודשיים.
אתה דוגמה מצוינת לכל אותם אנשים שמעוניינים לקחת את האמנות שלהם צעד אחד קדימה ואף להתפרנס ממנה.
"האמנות היא לא תחביב. היא מהות. היא דרך חיים. היא זו שהצילה אותי מנסיונות התאבדות בתקופות חשוכות בחיי והיא זו שנותנת לי תקווה להמשיך וליצור. זה ייעוד", טוען רינקה ומספר בהתרגשות על התיירים שפוקדים את העיר ומצלמים את ציוריו, ובליטשטיין מגלה שהשכר עבור ציורי קיר נע בין כמה אלפי שקלים לעשרות אלפי שקלים עבור ציורים גדולים במיוחד. "להתעשר מזה, כנראה לא נתעשר. אבל לחיות בכבוד מגרפיטי, בהחלט אפשר".
אז מה יעלה בגורלו של הגרפיטי בארץ? בליטשטיין מקווה שהרגלי הצריכה של כולנו יתאימו למציאות המשתנה ושהגרפיטי יעטר ויקשט כל פינה יפה בארץ. שאול ויעקב מבטיחים לעסוק באמנות כל עוד כוחם יהיה במותניהם, ורינקה, צעיר החבורה, מקווה לזכות בתהילת עולם ולהיות אמן בינלאומי שיישאיר את רישומיו על קירות בעולם כולו.
מקס, אולי כל השנים האלה שחיפשת אישורים לגרפיטי הפיראטי, חיפשת למעשה את הגושפנקה האישית שלך כמי שהיה נער שוליים? אולי ניסית להוכיח כל השנים האלה שגם תלמיד שנשר מבית ספר בגיל צעיר ולא עשה צבא יכול להצליח?
"לגמרי. חשוב לי להוכיח להוריי ולסביבה כולה וגם לתת תקווה לילדים אחרים שחשוב למצוא את הדרך שמתאימה לך ולא ללכת בעיניים עצומות אחרי העדר. חשוב לצאת מהקופסה. לא להיכנע למוסכמות".
לא נשמע לך תמוה שהרשויות שאתה יוצא נגדן הן בעצם אלה שעכשיו משלמות לך ושוכרות את שירותיך?
"אני אמן, כל אמן בראש ובראשונה מחפש במה להעביר דרכה מסר. המסר שלי הוא שאפשר גם אחרת. המסר שלי הוא שאם אתה מוכשר ויש לך את זה, תמשיך להאמין, תמשיך לעשות. אפשר לקחת את זה לכל מיני כיוונים, אני בחרתי לתעל את האמנות שלי לדברים טובים. בטלה ושיעמום עלולים להביא את הנוער לעשות הרבה מאוד שטויות. מי כמוני יודע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם