תלמידת חוץ: מה עושה סטודנטית נפאלית באונ' העברית?
סביטה דסהמרו הנפאלית עבדה עם מתנדבים ישראלים במולדתה. כדי לרכוש כלים שיסייעו לה לקדם את בני ארצה היא החליטה ללמוד באוניברסיטה העברית, לתדהמת משפחתה וחבריה. "קיבלתי תגובות כמו 'על מה את מדברת, אף אחד לא נוסע ללמוד שם'", מספרת הצעירה, שבבואה לעיר התקשתה להבין מדוע גברים מגדלים פאות
בישראל היא דרכה לראשונה בחודש אוקטובר האחרון, כשהגיעה לירושלים ללימודים באוניברסיטה העברית. עד אז היא כאמור מעולם לא ביקרה במדינה מערבית. למרות זאת, כשגמלה בלבה ההחלטה לצאת ללמוד מחוץ לנפאל בחרה דסהמרו דווקא בישראל.
מעט מאוד מכנים משותפים יש לישראל ולנפאל, מולדתה של דסהמרו ומקום מושבה הנוכחי. אוכלוסיית נפאל מונה יותר מ-30 מיליון תושבים, פי ארבעה וחצי מישראל, ושטחה גדול פי שבעה. אך בעוד התוצר הלאומי הגולמי בישראל (כוח הקנייה של תושבי המדינה) עומד על 220 מיליארד דולרים, המקבילה הנפאלית מסתכמת ב-36 מיליארד דולרים בלבד – דבר שמעיד על המצב הכלכלי הקשה.
ואכן, נפאל היא אחת המדינות העניות בעולם. "לחלק גדול מאוכלוסיית נפאל, במיוחד במשפחות שמתקיימות מחקלאות באזורים הכפריים במדינה, יש הרבה אדמה, שזה מצרך יקר, אבל הם נחשבים מאוד-מאוד עניים משום שהם חיים בתנאים קשים", מתארת דסהמרו את המציאות במולדתה. "אין להם אוכל מאוזן, הילדים לא הולכים לבתי ספר והם מנותקים לחלוטין מהעולם המערבי המפותח".
אם כך, איך עושה נפאלית צעירה את המעבר ממולדתה הרחוקה לירושלים, ובוחרת בעיר הקודש כמעוז המערבי הראשון שתבקר בו בחייה? דסהמרו, בת למשפחה נווארית – מהשבטים העתיקים במדינה האסייתית – נולדה וגדלה בעיירה קטאפור שבעמק
"איכשהו הוא הצליח לשלוח את כולנו לבתי ספר, שזה לא מובן מאליו, אבל אני היחידה שממשיכה ללימודים מתקדמים באוניברסיטה", היא סיפרה ל"זמן ירושלים". בהמשך היא מדגישה את ייחודיות השביל שבחרה לצעוד בו. "זה מאוד לא מקובל שצעירים נפאלים באים ללמוד בישראל. יש חבר'ה שנוסעים ללמוד באוניברסיטאות בארצות הברית או בקנדה, אבל בישראל כמעט אין אף אחד, במיוחד לא בירושלים".
ההחלטה של דסהמרו להגיע לישראל עוררה תגובות השתאות גם בבית. "כששיתפתי את החברים והמשפחה שלי בהחלטה ללמוד בישראל, כולם היו בשוק מוחלט", היא מעידה. "קיבלתי כל מיני תגובות כמו, 'על מה את מדברת, אף אחד לא נוסע ללמוד שם', ואמרו לי שאם אני רוצה ללמוד מחוץ לנפאל, שאבחר מקום אחר". כמו כן, היא מציינת שלחובת ירושלים נזקפה העובדה שתואר מאוניברסיטה אמריקאית נחשבת טומן בחובו יוקרה שקשה לוותר עליה.
◄ בואו להיות חברים של זמן ירושלים גם בפייסבוק
עם סיום לימודיה התיכוניים חיפשה דסהמרו משרה שתאפשר לה להשפיע על מציאות החיים בנפאל. "כשסיימתי ללמוד חיפשתי עבודה משמעותית. מצאתי עמותה ללא מטרות רווח שפועלת בקטמנדו ועוסקת בהעצמת נשים, וזה התאים מאוד למה שרציתי", היא מספרת. "עבדתי שם קרוב לשנה, עד שחבר סיפר לי שיש עמותה ישראלית שהתחילה לפעול בכפרים בנפאל, והם מחפשים מתאמת שתעבוד עם מתנדבים ישראלים ותקדם העצמה נשית. כל הרעיון של לעבוד עם אנשים מתרבויות אחרות מצא חן בעיניי, אז הגשתי בקשה והתחלתי לעבוד איתם". כך נתקלה דסהמרו לראשונה בישראלים צעירים.
כבר לפני שנים רבות נהפכה נפאל למוקד עלייה לרגל לתיירים, שבאים לראות את נופיה המרהיבים ולהעפיל אל פסגות האוורסט וההימלאיה. למרות זאת, רבים מהמקומיים חיים במציאות קשה – ואת זה מבקשים מתנדבי "תבל בצדק" לתקן. שכר של יום עבודה ממוצע במדינה עומד על כארבעה שקלים לעבודת כפיים קשה של חציבת אבנים, וסחר בנשים וילדי רחוב נעשו מזמן תופעה שבשגרה.
בעמותה, שמייסדה הוא מיכה אודנהיימר, מפעילים תכניות התנדבות קצרות וארוכות טווח - בין חמישה שבועות לארבעה חודשים - כדי לשפר ולו במעט את איכות החיים של המקומיים. בתכנית הארוכה, זו שבמסגרתה פגשה דסהמרו ישראלים לראשונה, מקדישים המתנדבים חודש ללימוד השפה והתרבות המקומית, ובמשך שלושה חודשים נוספים מעבירים הפעלות למקומיים, בונים מסגרות לחינוך בלתי פורמלי ומסייעים בשיפור החקלאות בעזרת מימון מהשגרירות הישראלית במדינה.
דסהמרו, שהתקבלה לעבודה בעמותה כמרכזת קבוצת מתנדבים ישראלים, אומרת כי התרשמה מהרצון והנכונות של הישראלים לתרום. "האמת היא שלפני שהתחלתי לעבוד עם ישראלים שהגיעו להתנדב בנפאל כמעט לא שמעתי על ישראל, ומה ששמעתי היו רק דברים שליליים", היא מודה. "ממה ששמעתי הצטיירה תמונה מאוד רעה של ישראל, כאילו יש פה רק מלחמה כל הזמן. בקטמנדו, שנמצאת באזור תיירותי מאוד בנפאל, לתיירים הישראלים יש תדמית גרועה ונוצר להם שם בעייתי".
תקופת העבודה המשותפת עם הצעירים יוצאי הצבא שינתה את תפיסתה לחלוטין. "במסגרת העמותה עבדנו עם אנשים שאין אמצעים בסיסיים ביותר, והיה מדהים לעבוד עם הישראלים", היא מספרת על הצד היפה שלנו. "אין לי ספק שכל אחד מהמתנדבים יספר שהוא לא רק נתן בתקופה הזו, אלא גם קיבל המון".
דסהמרו היא הראשונה להודות שנפאל נזקקת לסיוע שכזה. "נפאל היא מדינה ענייה ומתפתחת", היא אומרת. "האנשים אצלנו נחמדים מאוד, והממשלה משתנה כך שיש לנו תקווה לשינוי, אבל זו עדיין מדינה כפרית שיש בה הרבה בעיות". הבעיה המרכזית, היא אומרת, נוגעת לחינוך. אף שבמדינה מונהג חינוך חינם עד כיתה י', דסהמרו קובעת כי "השיטה הזו לא אפקטיבית, כי יש אחוזי נשירה גבוהים מאוד והרבה ילדים לא הולכים לבית ספר". הקושי, היא אומרת, נובע מהמרחקים הגיאוגרפיים המשמעותיים בין בתי המשפחות ובין בתי הספר.
"הקהילות והמשפחות מפוזרות במקומות רחוקים, ובתי הספר נמצאים במקום אחד מרוכז", היא מסבירה את הקשיים. "כך נוצר מצב שיש ילדים קטנים שצריכים ללכת שעתיים-שלוש ואפילו ארבע שעות כדי להגיע לבית הספר. קשה לדמיין ילדים בגיל הזה שיעשו את המרחקים האלה ברגל פעמיים ביום, במיוחד כשההורים שלהם חייבים לצאת לעבודה בזמן הזה". בכפרים, היא מוסיפה, יש בתי ספר יסודיים בלבד, ואחריהם רבים מהילדים מפסיקים ללמוד. לכך מתווספת העובדה כי משפחות שמתבססות על חקלאות, ומשפחות נפאליות בכלל, זקוקות לילדים ככוח עבודה.
"במסגרת הפעילות של 'תבל בצדק' ניסינו לאפשר לילדים גישה לבתי ספר, אבל קשה מאוד לשכנע את ההורים ואת התלמידים שזה שווה את המאמץ", היא מוסיפה. עם זאת, ואף שאחוזי הנשירה עדיין גבוהים, דסהמרו אומרת כי אכן מורגש שיפור.
באשר למשפחה שלה מספרת דסהמרו כי "אני מגיעה מהעיר, ולמשפחה שלי היה חשוב מאוד לשלוח אותי לבית הספר כדי שאקבל חינוך טוב. עד הכיתה האחרונה למדתי במסגרת פורמלית, ואז יצאתי לעבוד והמשכתי ללמוד באופן עצמאי. שני ההורים שלי היו שמחים מאוד שהצלחתי לסיים את התיכון, ועוד שלושה אחים שלי גם הם בוגרי תיכון", היא מתגאה. היום שניים מאחיה של דסהמרו הם אנשי עסקים, שניים עובדים כקבלנים ואחד מתעמל מקצועי.
"אחרי שעבדתי בפיתוח אזורים שונים בנפאל חמש שנים, הרגשתי שאני צריכה עוד ידע אקדמי כדי שאוכל להמשיך להתפתח באופן אישי וכדי שהעבודה שלי תהיה יותר אפקטיבית", מספרת דסהמרו. "החלטתי שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה מחוץ לנפאל, וחיפשתי דברים מתאימים". דרך עמותת "תבל בצדק" היא שמעה על תכנית מיוחדת של האוניברסיטה העברית שמציעה לימודי פיתוח אזורי, והרעיון קסם לה. התכנית נוסדה ביוזמת האוניברסיטה ועמותת "תבל בצדק", ואחת הרכזות שלה היא מבוגרי המחזור ההתנדבותי הראשון בנפאל.
כפי שניתן היה לצפות, דסהמרו היא הנפאלית היחידה בתכנית, שמשלבת סטודנטים ישראלים וזרים. "אנחנו לומדים אנתרופולוגיה, היסטוריה, גלובליזציה וכלכלה, ויש היום 22 סטודנטים בתכנית", היא מספרת על המסלול שעתיד להכין אותה לקראת שינוי המציאות במולדתה. "קשה לדעת בביטחון מה יהיה, אבל אחרי שאסיים את הלימודים פה אני רואה את עצמי חוזרת לנפאל או למדינה אחרת באסיה ועובדת עם נשים בתחומי העצמה נשית וקידום מעמד האישה", חוזה דסהמרו. עם זאת, היא אינה פוסלת את האפשרות להמשיך ללימודי דוקטורט בעיר הקודש. "'תבל בצדק' עושים עבודה מדהימה, והייתי רוצה להשתתף בהגדלת הפעילות שלהם, כך שתהיה בקנה מידה רחב יותר".
נדמה כי סוגיית העצמת הנשים, שדסהמרו מרבה לעסוק בה, רלוונטית היום יותר מתמיד גם לרחוב הישראלי. סיפורה של טניה רוזנבליט, הצעירה שסירבה להיכנע ללחץ חרדי ולעבור לחלקו האחורי של אוטובוס בשבוע שעבר, מטריד את דסהמרו, אך אינו מפתיע אותה. "ישראל הרבה יותר מפותחת מנפאל, אבל גם כאן אצלכם יש דברים שליליים ודברים בעייתיים", היא אומרת. "אבל אם מנתחים מה קרה, מסיקים מסקנות ולומדים מזה, אז אפשר להתקדם".
לדברי דסהמרו, ההיכרות המוקדמת עם ישראלים אפשרה לה נחיתה רכה בירושלים לקראת פתיחת השנה האקדמאית, והקלה עליה את הקליטה בישראל. "כשהתחלתי לעבוד עם ישראלים בנפאל חטפתי שוק תרבות, כי הישראלים באמת אנשים שונים מאוד מהנפאלים", היא מודה. "אנחנו שקטים ולא מדברים זה עם זה באופן ישיר או בוטה. אחרי שהתרגלתי לזה, אני חושבת שיש משהו חיובי בכך שלמדתי את הכישורים האלה מהישראלים שפגשתי. למרות שיש הבדל עצום בין התרבויות ובין ההתנהגויות, יש גם חיבור משמעותי מאוד. אפילו מבחינה דתית, שמתי לב שהחגים שאני חוגגת בתור הינדית נופלים באותם תאריכים כמו החגים היהודיים. הרבה מהמסורות דומות גם הן, ושמתי לב לזה לא מזמן כשהלכתי לבקר את הבוס שלי מיכה אודנהיימר, שאמו נפטרה. הטקסים שלכם – לשבת שבעה ימים כשקרוב משפחה נפטר, והחברים באים לבקר ומביאים אוכל – זה בדיוק כמו שמקובל אצלנו".
באשר לירושלים והחוויה המערבית שהיא מספקת, דסהמרו מלאה שבחים ומחמאות: "ירושלים מדהימה בעיניי. זו פשוט עיר יפהפייה. אני נורא אוהבת את המבנים המיוחדים שיש כאן, וכל מי שפגשתי עד היום היה מאוד-מאוד נחמד", היא אומרת וחיוך מאוזן לאוזן נפרס על פניה.
עם זאת, היא מודה כי בירושלים נתקלה במגוון תופעות שלא תיארה לעצמה שקיימות. "בהתחלה הייתי מבולבלת מירושלים. היו לי הרבה שאלות, וכל הזמן שאלתי את השותפים שלי במעונות הסטודנטים מה זה כל דבר. למשל למה לאנשים יש פאות לחיים ארוכות, מה זה הכובעים הגבוהים האלה שהם חובשים. כל מיני דברים כאלה שלא הבנתי סקרנו אותי. איך למשל יודעים מי זה ערבי ומי פלסטיני? זה מעניין מאוד, ולמזלי אחת השותפות שלי מבינה מאוד בדברים האלה אז היא מלמדת אותי".
בינתיים הספיקה דסהמרו לחרוש את ירושלים, והתלהבה בעיקר משילוב התרבויות שבעיר העתיקה. גם בתל אביב היא הספיקה לבקר, ואף ביקרה בים לראשונה בחייה.
המעגל החברתי שלה בירושלים מורכב בעיקר ממתנדבים ישראלים שעבדה איתם בנפאל, שהחלו בינתיים גם הם ללמוד ברחבי העיר: "נשמר קשר חזק מאוד עם החברים הישראלים שלי, וחלק מזה זה משום שהם כל כך שונים ממני והשפיעו עליי מאוד".
הפערים בין הנפאלים והישראלים, אומרת דסהמרו, ניכרים לעיניה עד היום; "בנפאל, למשל, אסור לבחור ובחורה להתחבק ותמיד מקפידים לשמור מרחק, וכל אחד צריך את המרחב שלו – מה שממש לא מאפיין את הישראלים. כאן בכל מקום זה חיבוקים ונשיקות, והמנהג הזה נדבק אליי. בהתחלה זה היה לי מוזר, אבל עכשיו כבר התרגלתי וזה לא מפריע לי יותר".
כדוגמה נוספת היא מציינת את החוצפה והישירות הישראליות. "כשעבדתי עם הישראלים בקטמנדו זה היה לי קשה והבדלי התרבויות הפריעו לי בהתחלה, אבל עד שהגעתי לפה כבר ידעתי למה לצפות בישראל". למרות זאת, היא מודה, לעתים הקשיים חוזרים ועולים. "זה לא פשוט לגור עם שתי שותפות ישראליות שיש להן תרבות שונה משלי ורקע וחינוך אחרים. גם באוניברסיטה לפעמים קשה לי מאוד להבין למה כולם כל כך רועשים. בכל מקום שומעים אותם, והם נכנסים אחד לדברים של השני במהלך השיעור – אבל לכל דבר מתרגלים".
לאחר שמלאו חודשיים לשהייה שלה בישראל, ולנוכחות הבכורה שלה במדינה מערבית, מסכמת דסהמרו את הבחירה: "אני אסירת תודה על ההזדמנות הזו לבוא ללמוד כאן, באווירה המיוחדת הזו. יכולתי להיות במקום אחר אבל בחרתי לבוא לפה, לירושלים, ולשנייה אני לא מתחרטת על זה. תמיד רציתי להכיר וללמוד מסביבות ומתרבויות אחרות, ובירושלים יש ריכוז נדיר של מגוון אמונות ודתות. לא הייתי מחליפה את זה בשום מקום אחר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם