ראשי » מקומי » השרון » כפר סבא/רעננה/הוד השרון

אבי מלר: "האינטרנט הרג את עיתונות הספורט"

מהדמות שלו ב"ארץ נהדרת" הוא מתמוגג, את מודי בר-און הוא מעריץ וחושב שכדורגל זו תרבות. אבי מלר, פרשן ערוץ הספורט ותושב רעננה, מספר כיצד השיג את סקופ חייו, חרד מאוד למצבה של עיתונות הספורט ומתלהב מכל משחק

מי שרוצה הוכחה לכך שאבי מלר, פרשן ערוץ הספורט ותושב רעננה, הפך לסלב, יכול למצוא אותה בתוכנית "ארץ נהדרת". טל פרידמן לקח את דמותו של הפרשן, והצליח לחקות את להטוטי המילים שלו בכישרון רב. "אהבתי מאוד את הדמות למרות שהציגו אותה מהצד היותר חנוני שלי".

איך הרגשת כשראית את טל פרידמן מחקה אותך?
"זה היה נפלא. כששמעתי שטל פרידמן הולך לעשות את הדמות שלי, פשוט התרגשתי. אפילו הדודות שלי, שלא ידעו שאני עובד בטלוויזיה, גילו אותי מחדש. הילדים שלי פשוט נקרעו מצחוק. הם העלו את המערכון למחשב שלהם ושלחו אותו לכל החברים".

המערכון של "ארץ נהדרת" נתן למלר את הגושפנקא הסופית לכך שהפך לעיתונאי משמעותי. בגיל 58, כשמאחוריו עשרות שנות כתיבה עיתונאית, מלר זכה סוף-סוף לפרסום ראוי. "85 אחוז מהתגובות שאני מקבל ברחוב הן חיוביות", הוא אומר. "עם יתר התגובות אני חי בשלום".

מלר נולד בחיפה. "גדלתי בעיר שבה אפשר היה לנסוע בשבתות בתחבורה ציבורית ולכן הסתובבתי במגרשים בין קריית חיים לקריית אליעזר", הוא נזכר. "כל הילדות שלי הייתי בתנועת הנוער. היו מלחמות של הפועל חיפה מול מכבי חיפה. אני תמיד הייתי עם הפועל. הלכתי נגד הזרם, אף על פי שאז הפועל חיפה הייתה הקבוצה הגדולה בעיר".

כשמלר היה בכיתה י' הוא פצח בקריירה העיתונאית שלו, שנמשכת מאז ועד היום. "התחלתי לכתוב ב'מעריב לנוער'. כתבתי על כל מיני נושאים. יום אחד ניגשתי לעורך ואמרתי לו שאין מספיק ספורט בעיתון. העורך הסכים שאסקר פרויקטים מיוחדים.

"אחד הפרויקטים הראשונים שסיקרתי היה משחק הכדורגל הראשון לנשים, כיתות י"א מול כיתות י"ב בבית ספר הריאלי בחיפה. הכתבה הזאת שינתה את היחס אליי בבית הספר. מאז אותה כתבה המורים הבחינו בי והיחס אליי השתנה. ביקשו ממני בבית הספר להכין פרויקטים של כתיבה".

איזה תלמיד היית?
"לא הייתי תלמיד גדול, אלא בינוני פלוס. הייתי נוהג לברוח כדי לשמוע את נחמיה אברהם משדר את מונדיאל 70' ברדיו ישן נושן".

לאחר שירותו הצבאי בחיל השריון בזמן מלחמת יום הכיפורים, הוא טס ללונדון לטיול קצר. אך הטיול הזה נמשך כמעט עשר שנים.  "במארס 1975 הגעתי ללונדון לטיול של ארבעה חודשים כדי לנקות את הראש. הייתי אמור לחזור לארץ אחרי שהתקבלתי ללימודים בחיפה ובתל אביב, אבל בן דוד שלי שלמד באוניברסיטת לונדון שכנע אותי לנסות להתקבל ללימודים שם. כך סיימתי תואר ראשון במדעי החברה בלונדון".

ממה התפרנסת באותה תקופה?
"עבדתי כמאבטח באל על ובשגרירות הישראלית, עבדתי בבית חרושת לתיקים, כנהג וכמוכר בקיוסק. למעשה עשיתי כל שביכולתי כדי להישאר בלונדון. שם גם הכרתי את אשתי הראשונה, מרים, בחורה יהודייה שחברים הכירו לי במועדון בלונדון. התחתנו ב-1977, ושני הילדים שלי, ישי וגלית, נולדו שם".

רק באוגוסט 1984 חזרה משפחת מלר לארץ. "כיום ישי הוא טייס תובלה במילואים. הוא סיים תואר בפסיכולוגיה ויש לו בית ספר לאנגלית בהרצליה. גלית סיימה תואר ראשון במשפטים. אני מאוד גאה בהם ויש בינינו יחסים מצוינים, למרות שהתגרשתי מאמם כשהם היו קטנים".

במהלך שהותו בבירה הבריטית הוא לא זנח את העיתונות. "באותה תקופה רציתי לכתוב, אז פניתי לעיתון היחיד שלא היה לו כתב בלונדון – 'על המשמר'", הוא מספר. "כתבתי בכל שבוע מדור שנקרא

'מכתב מלונדון', והייתי חבר באיגוד העיתונאים הזרים. באותה תקופה הלכתי כמעט לכל משחק שנערך בלונדון.

"חברי אילן כפיר, שעבד ב'ידיעות אחרונות', פנה לנוני מוזס שהיה אז עורך מדור הספורט וסיפר לו עליי. נוני קיבל אותי וביקש שאכתוב רק על כדורגל אנגלי. זו הייתה תקופה נפלאה, מכיוון שבאותו זמן הגיעו אבי כהן ז"ל, משה גריאני ויעקב כהן לשחק באנגליה".

באורח מוזר משהו הסקופים הגדולים שהשיג לא היו בתחום הספורט. "רצתי כאחוז תזזית להשיג כתבות וסקופים עיתונאיים", הוא נזכר. "לא אשכח איך במהלך המשא ומתן עם מצרים נערכה ועידת לידס. באותם ימים שרצתי שם והנחישות שלי עזרה לי להשיג ריאיון עם ראש ממשלת בריטניה דאז, הרולד וילסון. ההישג הכי גדול שלי היה ריאיון קצר עם שר החוץ המצרים, מוסטפה חליל".

איך זכית בריאיון הזה?
"חליל סירב לכל הראיונות, ואחרי שהצקתי לדובר שלו הוא אמר לי לנסות את מזלי בשדה התעופה. לקחתי רכבת לשדה התעופה בלונדון, ושם קיבלתי מהדובר אפשרות לשאול שלוש שאלות. קיבלתי את התשובות הכי בנאליות בעולם, אבל גם עמוד שלם בעיתון 'על המשמר' שכותרתו 'בלעדי, אברהם מלר מראיין את מוסטפה חליל מלונדון'".

"העיתונאים הבכירים בעיתונים הגדולים לא הבינו איך הצלחתי להשיג את הריאיון. זה היה מתוך רצון להתקרב לגדולים ותוך המון תשוקה ואמביציה של ילד בתחילת דרכו".

בשנת 1979 עבר מלר לעבוד ב"מעריב", ושימש ככתב כללי בלונדון. "ב'מעריב' הכירו אותי מהכתיבה במדור הספורט של 'ידיעות' ומהכתיבה ב'על המשמר'. נשארתי ב'מעריב' חמש שנים".

מאז, נשאר מלר כתב ספורט. זה כ-20 שנה הוא מגיש ומפרשן בערוץ הספורט ובגלי צה"ל. "ישראל היא צרכנית התקשורת האלקטרונית מספר אחת בעולם יחסית לגודל האוכלוסייה", הוא קובע.

לא הגזמת?
"יש בארץ 195 שידורים ישירים בחודש של אירועי ספורט. תשמע סיפור. לא מזמן הייתי בלונדון. פגש אותי בחור אנגלי שהוא איש עסקים שחצי מהשנה שוהה בישראל. הוא סיפר לי שהוא נוהג לומר לחברים שלו באנגליה שאם הם רוצים לראות כדורגל אנגלי, שיבואו לישראל".

זה מעניין.
"כריס סקודר, הכתב הראשי של סקיי ניוז, אמר לי שזה הגיוני מכיוון שישראל היא מדינה של 70 מיליון תושבים. כשסיפרתי לו שאנחנו רק שבעה מיליון, הוא היה בהלם. הוא לא הבין איך יש כל כך הרבה ישראלים ודגלים ישראליים במשחקים באנגליה".

גם רמת הטלוויזיה גבוהה?
"לטעמי רמת התקשורת ירדה מאוד ברגע שקמו אתרי אינטרנט. האינטרנט הרג את עיתונות הספורט. כשאני רואה את ההצלחה הגדולה של אתר כמו 'One' אני חרד, כי הדבר מעיד על כך שהנוער גדל על ערכים עיתונאיים לא בריאים של הסתרת מידע ושל אינטרסים".

למה אתה מתכוון?
"אין לי בעיה עם צהוב ורכילות. אני מבין שזה מוכר. אבל אנחנו חייבים לשמור על קודים אתיים, ולצערי הקודים האלה נעלמו".

ערוץ הספורט לא מושך לכיוון הזה?
"הוא כן אבל עשינו זאת כי הבנו שלמען התחרות אנחנו צריכים להיות יותר עממיים. בתחומים אחרים אנחנו לא מתפשרים. לפגמים העקרוניים והבסיסיים של אתר כמו One אין אח ורע. זה אתר שמפרסם רכילות שהיא הרבה יותר מצהובה וחודר לפרטיות. אני גולש בהמון אתרים ולא מכיר תופעה כל כך קיצונית".

אתה בטח מקנא בהצלחה של הערוץ.
"אומרים שקנאת סופרים תרבה חוכמה, אך במצב הזה אני חרד לאיכות התכנים. כעיתונאי זה גורם לי לחשוש לגבי עתיד התקשורת. בהרצאות שלי במכללת ספיר במסגרת החוג לתקשורת שבו אני מלמד, אני ממחיש לתלמידים את ההבדל בין תקשורת ראויה לתקשורת של אינטרסים ושל צהוב".

בתגובה נמסר מ-one: "האתר נבחר יום, יום על ידי מאות אלפי חובבי ספורט לאתר הספורט הנצפה ביותר בישראל. יש לנו את צוות הטלנטים, העיתונאים והעורכים הרחב ביותר בתקשורת הספורט וכתבינו נמצאים בשטח בכל רחבי הארץ ומביאים את הדיווחים ראשונים ובאופן המלא ביותר למען ציבור האוהדים.

"השחצנות והיהירות של אבי מלר וחבריו מערוץ הספורט כלפי קהל חובבי הספורט והאתרים המתחרים גורמים לסלידה ובאו לידי ביטוי בצורה החריפה ביותר בתופעת זליגת התכנים לערוצים בתשלום ובזלזול המתמשך בציבור".

מה לגבי העיתונות המודפסת?
"שם קרה דבר שונה. בעקבות כניסת אתרי האינטרנט הפחיתו את הצהוב והלכו יותר לכיוון הערכי. התכנים הפכו להרבה יותר איכותיים וממש כיפיים לקריאה. מדור הספורט של 'הארץ' הוא מבחינתי מבצר של איכות ואני מקווה שלא יצמצמו אותו. 'ידיעות' מעלים טורים נהדרים וב'מעריב' יש כתבות עומק וזה נפלא".

התוכנית שעמה מזוהה מלר היא "ליגת האלופות", שמשדרת משחקי כדורגל מאירופה בשידור חי. מלר משמש פרשן בתוכנית, לצד מגיש התוכנית מודי בר-און וחברי פאנל נוספים. "התוכנית שינתה לטעמי את כל היחס לתרבות ספורט בישראל", הוא אומר.

"בערוץ הספורט לא ממש היו בטוחים כשהביאו את מודי בר-און, אבל בסופו של דבר ההימור הצליח. התוכנית הוכיחה שאפשר לבוא לכדורגל מכיוון פילוסופי יותר. עד אז עסקו בכדורגל הישראלי בניתוח מהיר ושטחי. בזכות הפלטפורמה של כדורגל עולמי, שזה דבר אקסקלוסיבי יותר, הייתה לנו את אפשרות לנתח את מה שקורה מסביב למשחק ולא רק את מה שמתרחש על כר הדשא".

לדוגמה?
"אנחנו נוגעים בתרבות ובפוליטיקה באספקלריה רחבה של המשחק. מודי הוא עילוי. יצא לי לעבוד עם המון גדולים בתקשורת אבל מודי, אביב לביא ועופר שלח הם שלושה אנשים שאני מאוד מעריך. יש למודי רקע ומטען תרבותי שמעוררים כל כך הרבה כבוד, איכות וקנאה. הוא הפך את התקשורת להרבה יותר קלילה ומחייכת ובאיזשהו מקום הוא פורץ דרך בתחום הזה".

אני מבין שאתה מעריץ את הכדורגל האנגלי.
"תמיד חשבתי שהכדורגל הוא תרבות, בדיוק כמו באנגליה. ההומור הבריטי והשנינויות של השדרנים ואפילו האוהדים, עשו לי את זה וניסיתי להכניס את זה גם לשידורים בארץ".

מלר גם משדר כדורגל ישראלי במסגרת הערוץ, למשל את משחקי גביע המדינה. "תאמין לי שאני נהנה מהשידורים באותה מידה שאני נהנה מהליגה האנגלית", הוא אומר. "אין תחליף לשידור מהמגרש. בעונה שעברה התלהבתי כמו ילד קטן כששידרתי את בית"ר/שמשון תל אביב מול עירוני נתיבות. הרגשתי את אותה תחושה שהייתה לי כששידרתי משחק גביע באנגליה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...