יתכן שב"אח הגדול" צפו יותר מאשר בהלוויה של רבין?
למרות צלצולי הסלולריים הבלתי פוסקים, היה עצוב ומרגש בדרכה האחרונה של הגברת הראשונה של הזמר העברי. וגם: פתאום באמצע החיים התאהבתי, לא תאמינו במי
והנה חידה: מי יודע למה לימור לבנת (שרת התרבות, יש לזכור) לא הגיעה ללוויה של ענקית הזמר העברי יפה ירקוני? התשובה בסוף הטור.
◄ בואו להיות חברים של זמן תל אביב גם בפייסבוק
למרות צלצולי הסלולריים, היה עצוב ומרגש בדרכה האחרונה של הגברת הראשונה של תולדות הזמר העברי.
לא הכרתי אותה באופן אישי, אני רק זוכר עניין קטן שהיה בפסטיבל שירי משוררים לילדים שבו היא שרה עוד אחד מלהיטיה האלמותיים - שיר השריקה. אני הייתי בן 12, כלומר עברו כמעט 40 שנה, והסתובבתי שם מאחורי הקלעים. אני זוכר באופן ברור איך כתבה את מילות השיר על הידיים כי לא זכרה מילה ותוך כדי השיר נפנפה את ידיה אל מול הפנים וכך צלחה את המופע בלי שום טעות בטקסט. מי יודע, אולי השכחה הנוראית הזו התחילה כבר
ועוד שני עניינים קטנים וקשורים. בכל פעם שהולך לעולמו אמן ישראלי בסדר גודל כזה, מגלגלים מיד כולם עיניים ושואלים בתימהון איך יכול להיות ששכחנו, הפקרנו, הזנחנו את האמן הענקי הזה בשנותיו האחרונות. במילים אחרות, למה לא כולם מסיימים כאן כמו פרנק סינטרה. אז אולי הגיע הזמן להתחיל לעשות משהו ולא רק לצקצק בלשון אחרי כל הלוויה מפוארת.
ובאותו עניין, לא ראיתי בלוויה לא את שרת התרבות, לא את ראש העיר תל אביב (התברר שהוא בחו"ל) ולא את מפקדי הצבא בהווה. חבל. זהו, עכשיו עוברים לחיים.
המלחמה כנראה התחילה ולא לוקחים בה שבויים, רק בוזזים קודים ודוקרים בגב. בגב הכרטיס, כמובן, ורק את שלוש הספרות האחרונות. טרם בדקתי אם נשדדתי אבל אני רוצה להזכיר לכל המתבכיינים, לכל המתייפחים ולכל השבוזים שפעם היו נכנסים לבנק עם רובה גדול, מצמידים אותו לפקיד קטן ולוקחים לנו את כל החסכונות הבינוניים ששמרנו בבנק. פעם איש לא היה מחזיר לנו שקל. אז בואו נפסיק את הבכי והנהי, יש מחיר למהפכת המידע, והוא כסף קטן לעומת האושר שמציעה הרשת המדהימה הזו שעדיין מחפשת עם רזי ברקאי מנהל טוב.
פתאום באמצע החיים התאהבתי. אחרי שיכרון חושים ברומא, באמסטרדם ובברלין, הגיעה ירושלים וחבטה בכולן סנוקרת עד כדי נוק אאוט מטורף. זה קרה לרגל יום הנישואים שלנו. החלטנו להיפרד מהפקקים שמובילים לראש פינה, ערוץ עשר אולי נסגר, ככה שחו"ל לא היה אופציה אמיתית, וירושלים עלתה על ראש שמחתנו. ואכן, השמחה הייתה ענקית, הנה כמה רשמים:
הערבוב
לא הייתי בעיר העתיקה באופן יסודי מאז האינתיפאדה האחרונה. שכחתי כמה משובח שם. הערבוב הזה של כולם עם כולם מבהיר באופן סופני כמה השלום יכול להיות כאן מחר בבוקר, וכמה המנהיגים משני הצדדים מפריעים לכולם להתפרנס בשקט. מדהים היה גם לראות איך חרדים שחורים משחור נדחקים עם נשים צחות ופרועות שיער בלבוש לא לגמרי מסורתי, כשכולם ביחד מחכים לעבור את הבדיקה הביטחונית בדרך לעוד פתק אלוהי בכותל. אף אחד לא נראה כאילו משהו לוחץ עליו בצמידות הפיזית המטורפת הזו, שווה להביא לשם כמה רבנים מבית שמש שכנראה לא מקורבים לאלוהים.
המואזין
וידוי. אני מכיר אנשים שנורא מתלהבים מצלצול פעמוני כנסיות בבירות אירופה השונות. כשאני פוגש את הסאונד הזה, בשמונה בבוקר באיזו עיירה איורית קטנה, מתחשק לי לגשת אישית למקום ולדחוף בין שני הפעמונים את הגיבן מנוטרדם כדי לא להפריע את מנוחת השכנים.
מתברר שגם המואזין לא כיף. איפה הח"כית אנסטסיה מיכאלי כשבאמת צריך אותה? בשמונה בבוקר, כשהמואזין החל לסלסל אל מול חלון המלון שלנו, הרגשתי צורך לחבק אותה על החוק החדש שלה הקורא להנמכת הזמר הזה. אתם יודעים מה זה מואזין חזק, השכם בבוקר ועוד בערבית מדוברת? למה אי אפשר לסלסל ביידיש חרישית? אני בעד סובלנות דתית, אבל לא כל כך מוקדם, לא כל כך חזק ואם אפשר, פחות איטבח אל יהוד.
קפיצה קטנה לחו"ל
זו התחושה הכללית שעברה בנו, אנחנו בכלל בחו"ל. דיברנו כמעט רק באנגלית, קנינו מתנות אידיוטיות של תיירים סתומים ואכלנו כל מה שזז. אני מציע שתנסו את זה. בכל זאת, בירת ישראל והיא באמת עוצרת נשימה. ואז באה גם ההפגנה.
הפגנת הטלאי הצהוב
כמות קטנה של חרדים הגיעה להפגנה המדוברת הזו, שהצליחה בזכות סמל קטן להפוך את המדינה שוב. טונות של עלבון כבר נשפכו על השימוש הציני בטלאי המצהיב, ואני רוצה להציע כיוון אחר. הדבר הנורא באמת שקרה שם הוא זריקת האבנים על השוטרים, שנגמרה במעצר של המתפרעים. אני מבין את הזעם והכאב, אני רק רוצה להציע שאולי ניתן להם את הזכות לחופש המחאה כל עוד היא לא אלימה.
זה נורא, זה עלוב, זה אמלול ילדים שלא מבינים מה רוצים מהם, אבל גם כשאמן שמאלני מציג מיזם של דם ואש בבלגיה למען הפלסטינים, אנחנו תמיד קופצים להגן על חופש המחאה. אין נורא יותר מרצח עם. כל עם. זה לא אומר שאנחנו צריכים להשתבץ בכל פעם שחרדי מטומטם מוזיל את האירוע. רק בואו נדרוש את החופש שלנו, חופש מוחלט מהדת הבלתי אלוהית הזו.
כלב: תגיד, זה נכון שאת "האח הגדול" ראו יותר מאשר את ההלוויה של רבין?
אני: כן, לצערי זה נכון.
כלב: למה לצערך? לדעתי זה מצוין ומוכיח שהעם יצא מהטראומה של הרצח, והוא מוכן לחינגות וחגיגות. זוז, אתה מסתיר לי את הבולבול של יורם זק.
התשובה: לא זאת השאלה, בעצם כן זאת השאלה. לא יודע. שבת שלום!
meroz.guy@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם