אל תשליכונו: זהבי יוצא למלחמה למען הקשישים
משרד האוצר מזרז את המוות לקשישים הסיעודיים. זהבי החילוני וגפני החרדי יוצאים ביחד למלחמה נגד הבושה
אסתר המסייעת האתיופית וסופי האחות הרוסייה ישבו ליד הקשישים עם כוס קפה. הן ניצלו כמה רגעי חסד למנוחה, בניסיון להתעלם מפעמון המצוקה של הסיעודי מחדר 8, שנוהג לצלצל בפעמון עשרות פעמים ביום כשצריך ולא צריך.
כשהילד מישל כהן פצח את פיו והחל לסלסל בקולו את "אל תשליכני לעת זקנה" השתררה דממת מוות בחדר הטלוויזיה של בית האבות. ספל התה נשמט מידיה של סוניה על הרצפה, וניצולת שואה בת 85 החלה לנשוך את ידה עם המספר שהוטבע באושוויץ. האחות סופי זינקה לעברה וניסתה לאחוז בה בכל כוחה שלא תזיק לעצמה. "ככלות כוחי...", הדהד קולו של הילד המוכשר, ועיניים קשישות שהביטו בו החלו להזיל דמעות.
עליזה הקשישה קמה ממקומה והחלה להסתובב סביב עצמה כמו הייתה רוקדת לצלילי השיר. "כפרה עליק", מלמלה באהבה. "אבוס עינק, כפרה עליק", הגביהה את קולה לכדי צעקה. כעבור שנייה כבר עמדה ליד הקיר והטיחה את ראשה. אסתר האתיופית זינקה לעברה וניסתה בכוח להרחיק אותה מהקיר. "אל תעזבנייייייייייייי", שר מישל הקטן ועיניו הגדולות כמו הביטו מהמסך על הזקנים הצופים בו. אחד הקשישים שנרדמו על הכיסא התעורר לפתע והתחיל לצעוק "שקט נביילעס, שקט קורבעס" (שקט נבלות, שקט זונות). פעמון העזרה צלצל, אסתר גררה את עליזה העיראקית לחדרה, האחות סופי הרימה מהרצפה את סוניה, שניסתה להרים את הספל שנשמט מידיה ונפלה על הרצפה כשהיא זועקת בהיסטריה "הצילו... הצילו געוואלד".
בחדר הטלוויזיה נשמעו זעקות, קללות וקריאות לעזרה שבלעו את קולו של צביקה הדר שהכריז על המצטיין בתחרות "בית ספר למוסיקה". סופי סגרה את הטלוויזיה וכל הזקנים השתתקו. אחד אחרי השני העבירו שתי העובדות המסורות והמותשות את הקשישים למיטותיהם. שניים בכל חדר, גברים לחוד ונשים לחוד. מכמה חדרים נשמעו קריאות "אסתר, אסתר, אחות סופי, אחות סופי".
השתיים החלו לעבור מחדר לחדר להרגיע את המטופלים הסיעודיים, להחליף חיתולים, לעזור בהושבה על האסלה, לתת כדורים לפני השינה. 20 חדרים, 38 מטופלים. שני מטופלים נפטרו במהלך השבוע האחרון וטרם הוכנסו דיירים חדשים במקומם. האחות סופי מרוויחה 5,200 שקלים בחודש. המסייעת אסתר 3,800. סופי אם חד-הורית לשתי בנות, אסתר נשואה לנכה מובטל ואם לשלושה, מפרנסת יחידה.
בימים כתיקונם היו חמישה עובדים במשמרת לילה במחלקה. כשהחלו הקיצוצים בתקציבי בתי האבות ירד מספר העובדים התורנים בהדרגה לארבעה, לשלושה, ובערב הגמר של "בית ספר למוסיקה" אחת מעובדות כוח העזר חלתה בשפעת קשה ולא יכלה להגיע לעבודה, כך שבמשמרת הלילה נותרו שני עובדים בלבד. בתקופה האחרונה פוטרו חלק מהעובדים, ואחרים התפטרו אחרי שלא יכלו לעמוד בעומס העבודה.
◄ בואו להיות חברים של זמן תל אביב גם בפייסבוק
55 מנהלים רפואיים של בתי אבות סיעודיים חתמו בשבוע האחרון על עצומה הקוראת לסגן שר הבריאות יעקב ליצמן להתערב מיד ולהציל את האשפוז הסיעודי בישראל. המנהלים איימו כי אם המצב לא ישתנה, הם לא יקבלו דיירים חדשים מ-1 במרס. "מתוקף תפקידנו אנו אחראים להענקת טיפול רפואי, סיעודי וכללי ראוי לדיירים בבתי האבות", כתבו בעצומה. "בתקציב יום אשפוז סיעודי, המועבר היום לבתי האבות על ידי משרד הבריאות, אין באפשרותנו להמשיך לתת שירות ראוי לדיירים".
הרופאים מתארים מצב שבו יש מחסור תמידי במכשור רפואי דווקא עבור החולים הזקוקים לו כל כך. בנוסף לכך מתארים הרופאים מחסור חמור בכוח אדם, ברופאים, באחיות ובמטפלים. "התקציב הנמוך בא לידי ביטוי בירידה ברמת הטיפול, בהעסקת כוח אדם ברמה ירודה, בצמצום הכשרות מקצועיות, בעיכובים בחידוש ציוד רפואי, בעיכובים בשיפוץ מבנים ועוד".
ד"ר ברונו אוסטפלד, המנהל הרפואי של מרכז ותיקים בבני ברק ואחד החותמים על העצומה, אומר: "אנחנו כל הזמן בקונפליקט מבחינה רפואית ומצפונית, ולא יכולים לתת את הרפואה הנכונה לחולים כרוניים מחוסר משאבים". להמחשת הדברים הוא נעזר בסיפור הידוע על החמור שנתנו לו פחות ופחות לאכול והוא המשיך לסחוב, בעליו חשבו שהכול בסדר עד שהחמור מת מתת-תזונה.
יו"ר איגוד בתי האבות ודיור מוגן בישראל רוני עוזרי אומר שהשטח בוער: "זו התעללות בחסרי ישע. המדינה מושכת זמן ולא מעלה את התקציב על חשבון גבם של הזקנים הסיעודיים הכי חלשים - אלו שאין להם כסף למימון פרטי וצריכים את עזרת המדינה".
התעריפים הנמוכים שקבעו משרד הבריאות והאוצר עבור כל חולה בוטלו בעבר על ידי בית המשפט, אך טרם שונו. שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיכל אגמון-גונן קבעה כי התעריפים לא אפשרו לחולים קיום מינימלי בכבוד.
מדינת ישראל, במקום לקבל בהרכנת ראש את הקביעה, במקום לשלוח את נציגי האוצר לראות את המתרחש בבתי האבות ולהעלות את התעריפים, החליטה לעמוד על הרגליים האחוריות ולערער על ההחלטה.
ביום שני התכנסה ועדת הכספים של הכנסת לדון בגובה תעריפי האשפוז הסיעודי. בתום הדיון קראה הוועדה למשרד האוצר להגדיל את גובה תעריפי האשפוז.
ביום שלישי בבוקר שוחחתי עם יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני, איש יהדות התורה. גפני זעם, ליתר דיוק שנינו זעמנו. לא אחד על השני, אלא על משרד האוצר. אנחנו מגיעים להבנה ומחליטים על שיתוף פעולה במלחמה למען הקשישים, שילוב נדיר בין חרדי לחילוני קיצוני למען מטרה צודקת.
ביום שישי אחר הצהריים ישב יענק'לה הקשיש בן ה-100 על כיסא הגלגלים ליד השולחן. הוא משותק חצי גוף תחתון, 90 אחוז עיוור, רואה רק צללים. האחות סופי עומדת מאחוריו. היא עומדת להדליק את נרות השבת והוא אמור לברך. ידיו משוטטות על השולחן ובקול מבויש הוא שואל היכן מפת השולחן. ידיו ממשיכות לשוטט עד שהן מגיעות לשקית הניילון שבה נמצא לחם פרוס, ושוב הוא שואל: "הרי היום יום שישי, מדוע אין חלת שבת?"
סופי נבוכה, המילים נעתקות מפיה. על ידה עומדת העובדת הסוציאלית של המחלקה. היא מליטה את הפנים בידיה ועוצרת את הבכי שעומד להתפרץ.
אחרי כמה שניות היא מגמגמת שהייתה תקלה במכונת הכביסה, לכן לא כובסו מפות השולחן, וגם הייתה בעיה עם ספק הלחם בעניין חלות שבת. למרות גילו המופלג, יענק'לה הקשיש מפנה את ראשו לאחור לעבר שתי העובדות: "שוב קיצוצים?" הוא שואל.
אחרי כמה דקות של שתיקה הוא מרים קצת את קולו שגם יושבי השולחן האחרים ישמעו ואומר בקול צלול: "היום אני אוותר על הקידוש, יש לי בעיות עם מיתרי הקול". בלחש הוא מבקש מהאחות סופי מפית לנגב את הדמעות הזולגות מעיניו ובקול מרוסק החל לפזם "אל תשליכני... לעת זקנה..."
natanza@netvision.net.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם