המאבטח ירה באשתו, היא שרדה ותובעת את החברה שהעסיקה אותו
בחודש שעבר זה קרה שוב. אישה נרצחה על ידי בעלה שהחזיק אקדח ברישיון. אלמנש זלקה כמעט הייתה שם. לפני שנה בעלה ירה בה שמונה פעמים, אך היא שרדה ויצאה למלחמה נגד חברת האבטחה שהעסיקה אותו ונגד הרשויות המאפשרות את ההפקרות שבה 130 אלף כלי נשק חוזרים כל יום הביתה
לאחר ניתוח מסובך ואשפוז שנמשך כשלושה שבועות היא הועברה לשיקום בבית החולים לווינשטיין ושם שהתה כשלושה חודשים. לאחרונה עברה ניתוח ראש נוסף. הבת הקטנה נלקחה ממנה מיד לאחר האירוע ושהתה במשפחה אומנת בניתוק מוחלט ממשפחתה, לרבות סבה וסבתה, שהיו שותפים מלאים בגידולה. לאחר חודש וחצי הוחזרה.
הפציעה החמורה הותירה בזלקה מגבלות ונכות תפקודית, פיזית ונפשית. היא סובלת מכאבים קשים ומתסמונת פוסט-טראומטית. מאז הפציעה נאלצה לשוב ולגור בבית הוריה, היא איננה עובדת, ובמצבה לא נראה כי בעתיד תוכל. גם בתה סובלת כמוה מפוסט-טראומה חמורה.
אבי רדאי נידון לתשע שנות מאסר בפועל. שנה לפני ניסיון הרצח, הגישה זלקה תלונה במשטרה נגדו, משום שחששה לחייה. היא מספרת שנהג לומר לה "אני לא אעשה לך שום דבר, אבל אני יכול לדאוג שאיזה ערבי יעשה לך משהו". בעקבות התלונה נשקו הוחרם, והוא הפסיק לעבוד באבטחה. ואולם, לאחר שנה - בעקבות פנייתו - הנפיק עבורו משרד הפנים מחדש הרשאה לשאת נשק.
השבוע, שנה לאחר הטראומה, זלקה קושרת למצחה בנדנה צבעונית, כדי להסתיר את החור שנוקב במצחה. היא מתקשה לדבר על האירוע אך זוכרת ממנו כל פרט. זה היה בבוקר שבת. הילדה התעוררה מוקדם. רדאי קם מאוחר יותר. "הכנתי לנו קפה, אכלנו משהו", היא משחזרת.
"אמרתי לו שההורים שלי הזמינו אותנו לצהריים. הוא אמר: 'יש לי עבודה באחת וחצי, תלכי'. קמתי להכין תיק לילדה, לקחתי אותה ביד ובאנו לצאת מהבית. פתאום הוא הרים את הנשק שהיה על השולחן בסלון, נעמד מולי והתחיל לירות. אני זוכרת ששמעתי את הכדור פוגע לי בראש. מיד אחרי זה נפלתי על הרצפה ואיבדתי את ההכרה".
זלקה מספרת שיומיים קודם לכן הם רבו. "ביום חמישי קיבלתי תעודת עולה ואישור לקחת משכנתה. קבעתי עם מתווך. הוא הגיע עם האקדח, שתמיד היה עליו; לכל מקום הוא הלך איתו. הוא אפילו לא הסתיר אותו מתחת לחולצה. כשהמתווך הגיע, הוא פתאום התחיל לכעוס, לא יודעת למה. איך שעלינו לראות את הדירה הוא יצא בהפגנתיות. אני ניהלתי את המשא ומתן עם המתווך. רציתי לחתום על החוזה. שמחתי. הוא אמר: 'את הולכת לקנות את הדירה לבד? את רוצה להיות עצמאית, את רוצה לגור לבד. . .'. בשבת בבוקר רציתי להתפייס. אבל אז הוא הרים את האקדח והחל לירות".
כעת, שנה לאחר מכן, זלקה החליטה באמצעות עו"ד סמדר בן-נתן לתבוע את חברת האבטחה "בן ביטחון (1989 בע"מ"), שבה הועסק בעלה, משום שלטענתה עברה על חוק כלי הירייה. החוק, שתוקן ב-2008, מגביל את רישיון הנשק של מאבטחים לאזור עבודתם ומחייב למעשה את חברות השמירה לקחת את הנשק מהשומרים בסיום המשמרת.
בתביעה תקדימית, שתוגש בקרוב לבית המשפט, בסכום של מיליוני שקלים, ייטען
אך זלקה לא מסתפקת בחברה המעסיקה אלא תובעת גם את משרד הפנים, אשר הנפיק רישיון לנשיאת נשק לרדאי לאחר שנשלל ממנו (על אף התלונה שזלקה הגישה נגדו במשטרה), והיה בעת ניסיון הרצח אחראי ליישום ואכיפת חוק כלי הירייה. במכתב ההתראה שנשלח למשרד הפנים נטען כי המשרד "לא נקט כל פעולה על מנת לאכוף את החוק".
"אני בחורה צעירה שנהרסו לה החיים", אומרת זלקה, "בגלל שהיריות שלו פגעו לי ברחם, אולי לא אוכל ללדת יותר ילדים. קשה לי ללכת, קשה לי לעבוד, אני בדיכאון, במיוחד כשאני לבד, אני פתאום נזכרת".
היא מבקשת באמצעות התביעה גם להציל נשים אחרות. "אם חברות האבטחה יבינו שיש להן אחריות על מישהו שיורה מחוץ לעבודה בנשק שהן סיפקו והן יצטרכו לשלם לקורבנות פיצויים של מאות אלפי שקלים, אולי הן יחשבו פעמיים", מוסיפה עו"ד בן-נתן.
המקרה של זלקה הוא דוגמה לתופעה רחבה ומתמשכת; מחקרים רבים מראים כי הימצאות כלי נשק במרחב הביתי מגבירה את הסיכוי לרצח נשים (ע"פ סקר של ארגון "אישה לאישה" שנערך בין השנים 2000 - 2005, בוצעו 45 אחוז ממקרי רצח נשים מכלי ירייה מורשים). ההערכה היא, שבין השנים 2011-2002 (השנים שבהן החל איסוף הנתונים) לפחות 25 אנשים נרצחו או נהרגו בנשק אבטחה (לפי ארגוני נשים, המשטרה אינה אוספת נתונים סטטיסטיים על כמות הנפגעים מנשק קל ולא על מקור הנשק שירה, אלא רק על פי מניע, כך שיש לשער שהתופעה רחבה יותר).
הקורבן האחרון היה אביבה מקש מקריית מוצקין, אם לארבעה, בת 45. היא נורתה בחודש שעבר על ידי בן זוגה משה ג'מבר, מאבטח שנשא אקדח ברישיון. שלוש מבנותיהם נכחו באירוע המזוויע.
הסופרת והפעילה הפמיניסטית, רלה מזלי, פרסמה ב-2009 מאמר מקיף בנושא, בספר שיצא בהוצאת האו"ם ועסק בהשלכות המגדריות של תפוצת נשק קל בעולם. הוא נגע בתופעות שונות הקשורות לתעשיית האבטחה בישראל נוכח הגידול העצום והמואץ שחל בה לאחר האינתיפאדה השנייה. כיום יש בישראל כ-440 חברות אבטחה רשומות, המעסיקות כ-100 אלף שומרים ומאבטחים ומחזיקות בכ-130 אלף כלי נשק.
במחקרה גילתה מזלי שכמו במקומות אחרים בעולם, על אף העובדה שרוב מחזיקי הנשק וקורבנות הנשק הקל הם גברים, במרחב הפרטי, הביתי, רוב הקורבנות והמאוימות הן נשים. "לנשק יש מגדר", אומרת מזלי. "על כל אישה שנרצחת, יש אלפי אחרות שחיות תחת האיום של כלי הנשק בבית".
בניסיון למנוע את הרצח הבא יזמו מזלי, עו"ד בן-נתן וארגון "אישה לאשה" קמפיין בשם "האקדח על שולחן המטבח". בסצנת הפתיחה של סרטון הקמפיין גבר נכנס הביתה וזורק, כעניין של מה בכך, את המפתחות ואת הנשק על שולחן המטבח. את ההשראה לסצנה סיפק למזלי אחד המאבטחים שראיינה במחקרה. "שאלתי אותו מה הוא עושה עם הנשק כשהוא בא הביתה. הוא ענה לי:'תראי, יש כללים כתובים ומפורטים. . . אבל רוב המאבטחים עושים את מה שהשוטרים עושים: זורקים את האקדח על שולחן המטבח'".
בחזית הקמפיין עומדת לא אחרת מאשר זלקה. בראש זקוף, היא מישירה מבט ואומרת בסרטון: "בן הזוג שלי, שעבד כמאבטח, ירה בי שמונה יריות. ניצלתי בנס. כמו שקרה לי, שלא יקרה לנשים אחרות. נשק בבית לא שומר עלי".
" החברה הישראלית מתייחסת לנשקי אבטחה בתור משהו שלא מאיים, אלא רק מגן", אומרת מזלי, "אבל מסתבר שבמרחב הביתי הוא לא מגן על נשים". ואכן , זלקה תיארה לי סצנות אימה ביתיות, קשות ומתמשכות, שבהן חששה לא אחת לחייה ולחיי בתה. "כל הזמן האקדח היה מול העיניים שלי", היא מספרת. "הוא היה בא הביתה ומניח את הנשק על השולחן בסלון, למשל. לא אהבתי את זה.
"מי אוהב לראות נשק מול העיניים שלו כל הזמן? התחננתי אליו: 'אני מפחדת שהילדה תיגע בזה, תשים את זה במקום בטוח. זה קשה לי, אתה מפחיד אותי'. הוא היה מתווכח איתי. פעם, כשהתלוננתי בפניו, כדי להרגיז אותי, הוא הרים את האקדח והתחיל לרקוד איתו. התחננתי אליו שיפסיק. פחדתי שייפלט כדור".
ב-2008, בעקבות עלייה במקרים של ירי מנשקי אבטחה, נוסף סעיף 10ג' לחוק כלי הירייה, בין היתר כחלק מיישום מסקנות "ועדת ברינקר" לבחינת הנשק בחברות האבטחה, אשר מונתה על ידי שר הפנים דאז אופיר פינס בשנת 2005.
כאמור, הסעיף קובע כי תעודת הרשאה לנשיאת נשק שהוצאה על ידי חברת שמירה לשומר תוגבל לאזור שבו מועסק השומר - כלומר, השומר אינו מורשה, על פי החוק, לשאת את הנשק מחוץ לאזור העסקתו בסיום המשמרת. גם בחוברת ההדרכה המופקת על ידי האגף לרישוי כלי ירייה, נאמר כי הנשק יימסר בהרשאה לצורכי תפקיד בלבד, כלומר: יימסר בתחילתה של משמרת ויילקח בסיומה.
"עד היום לא שונו ההנחיות לחברות השמירה ולא הוקם מערך פיקוח ודיווח על נטילת כלי נשק הביתה", אומרת עו"ד בן-נתן. "החמור הוא, שהרשויות עושות זאת בתיאום עם חברות האבטחה, מתוך התחשבות שאינה במקומה בשיקולי החיסכון שלהן, משום שזה עניין לוגיסטי, שיעלה לחברות האבטחה הרבה כסף".
לאבי רדאי הייתה הרשאה לשאת נשק אחרי שעות העבודה. ההרשאה ניתנה לו על ידי חברת השמירה; משרד הפנים אפשר זאת, באמצעות הנחיות פנימיות שהעביר לחברות השמירה: "בעל הרישיון המיוחד רשאי במקרים חריגים, על פי שיקול דעתו, להשאיר את כלי הירייה בידי המורשה רק במקרה בו הדבר נחוץ לצורך ביצוע תפקידו תוך ציון על כך בכתב על גבי ההרשאה, כי כלי הירייה ניתן לצורך היות המאבטח בכוננות/עתודה", כך נכתב בחוברת ההדרכה שהנפיק המשרד לחברות השמירה.
"הנחיה זו כשלעצמה מנוגדת לחוק, מכיוון שהיא מתירה את נשיאת הנשק מחוץ לשעות העבודה, דבר שהחוק אסר ללא כל חריגים", אומרת בן-נתן. "יותר מזה, היא מותירה את ההחלטה על מתן ההיתר לשיקול דעתה הבלעדי של חברת השמירה".
במילים אחרות, אומרת בן-נתן, ההרשאה שניתנה לרדאי (שעבד כמאבטח במוסד גריאטרי בנתניה) על ידי חברת האבטחה לא הייתה חריגה. עם זאת, מהמידע שנמסר למשטרה לאחר ניסיון הרצח, לא עלה כי הוא היה בכוננות.
"קשה לי מאוד", אומרת זלקה, כשהיא נושמת בכבדות. "גם לבת שלי קשה. היא מצביעה על המצח שלי ואומרת: 'אמא, נכון אבא עשה לך בום בום בום'".
ומה את עונה לה?
"שנפלתי. היא יודעת שקשה לי לדבר על זה. גם היא, כמוני, משתדלת לשכוח. אומרים לי:'את צריכה להגיד לה את האמת'. אני משתדלת לא לגלות, אבל היא רואה לי בעיניים, לא יכולה להסתיר את הכאב".
ממשרד הפנים נמסר בתגובה כי המשרד אינו אחראי לנושא כלי הירייה והפנה אותנו לרשות ההגירה והאוכלוסין בטענה ש"הנושא הועבר בזמנו לאחריות רשות האוכלוסין כמי שמטפל במעמד אזרחים ומבקרים במדינה". ברשות ההגירה והאוכלוסין הפנו אותנו למשרד לביטחון פנים, שהאחריות על מחלקת כלי הירייה עברה לאחרונה אליו.
מהמשרד לביטחון פנים נמסר כי "המשרד לומד את פרטי המקרה ואת מכתב התביעה שהתקבל לאחרונה ובו פרטים על האירוע שהתרחש בזמן שאגף כלי ירייה היה תחת אחריות משרד הפנים".
מחברת "בן ביטחון" נמסר בתגובה באמצעות עורך הדין רחל מצלאוי-אילוז: "כשנה לפני אירוע הירי, משהגישה התובעת תלונה במשטרה, נלקח ממר רדאי כלי הנשק ועבודתו הופסקה באופן מיידי. לאחר כשנה, משביקש מר רדאי לשוב לעבודתו אצלה, גויס לעבודה כעובד חדש לכל דבר ועניין, דהיינו היה עליו לעבור את כל הבדיקות והאישורים של משרד הפנים, לרבות משרד הבריאות ומשטרת ישראל.
"יודגש בעניין זה, כי משרד הפנים הוא שמנפיק את ההרשאה. יתר על כן ודווקא לאור התלונה שהוגשה כנגד מר רדאי בעבר, נבדק הנ"ל בצורה מדוקדקת וקפדנית על ידי מרשתי שדאגה להעבירו בשנית ומההתחלה את כל הבדיקות והאישורים הנדרשים על ידי משרד הפנים. לעניין נשיאת הנשק, גם נושא זה אינה באחריותה של החברה ומוסדר בנוהל עם משטרת ישראל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם