אגמי אשדוד: למה העיר מוצפת שנה אחר שנה?
השמיים הקודרים והגשמים היורדים עלינו מדי חורף, מזכירים לוותיקי אשדוד את ההצפות הקשות בתחילת ובאמצע שנות ה-70. איך קורה דבר כה חמור בעיר מתוכננת מראש? אל תשאלו
ההצפות צילום ארכיון. שום דבר חדש
אחת הדוגמאות הבולטות לאי ההתאמה בין התכנון המוקדם לבין המציאות המתהווה בעיר, באה לידי ביטוי בתחילת ובאמצע שנות ה-70, בהצפות מים גדולות חוזרות ונשנות במרכז רובע ב'.
מי שגר באותן השנים ברחובות שבי ציון, המעפילים, קיבוץ גלויות והסביבה – ואנחנו גרנו שם – זוכר את ההצפות האלה היטב. איך אפשר לשכוח? בכל פעם שירד גשם, וירד אז הרבה גשם, המים היו גולשים בחוזקה במורדות התלולים של שבי ציון ונאגרים ברובם ברצועת החול הרחבה בקצה המדרון משני צדי הרחוב. היום, שדרות הרצל.
החולות ספגו את המים עד שרוו. ואז, החלו המים להיאגר. ככל שהגשם הוסיף לרדת, המים עלו עוד ועוד עם שגאו והפכו לאגם. נו, ואז? פרצו בחוזקה מהחולות לכיוון הרחובות הסמוכים, בעיקר לרחוב המעפילים, והציפו אותם.
למה הציפו? כי שלא כפי המתוכנן, לא הותקן בהם ניקוז. התכנון קבע כי בכל הרחובות, בכל הרבעים, יונחו תחילה התשתיות, כולל, כמובן, תשתיות הניקוז, ורק לאחר מכן ייסללו הרחובות ויונחו המדרכות. אבל ברחוב המעפילים, למשל, סללו קודם את הרחוב והתקינו את המדרכות, ו"שכחו" את הנקז. למה? אולי בגלל סיבות תקציביות, אולי בגלל כשל תכנוני, או סיבה עלומה אחרת.
דיירים נצורים בבתים
אנחנו תושבי המקום קראנו אז לאגמי המים ברובע – ספק בצחוק, ספק ברצינות – "אגמי אשדוד". ומה הפלא? הם הציפו את הרחובות ואת החניות, שטפו את הגינות וכיסו את המכוניות. הילדים, כמובן, חגגו. בנו רפסודות והשיטו אותן על פני המים בעזרת קרשים ומוטות.
אני זוכר לפחות מקרה אחד, בו גדשו המים השוצפים את המקלטים, מילאו את קומות הקרקע וטיפסו משם במעלה חדרי המדרגות, עד כי
הדיירים לא יכלו לצאת משם ונותרו, בלית ברירה, נצורים בבתים.
העירייה נאלצה, באותו יום, להזעיק למקום דחפורים, שחפרו תעלות ויצרו פרצות, כדי לשחרר את המים הגואים לכיוונים שונים.
כן, חברים, זה קרה באשדוד בשנות ה-70. בשנות ה-80 וה-90 היו באשדוד שיטפונות נוספים. גדולים וחמורים יותר, שחייבו כוחות חילוץ והצלה. אבל אלה כבר סיפורים אחרים, שעוד נדבר עליהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם