הפרקליט האמריקאי עלה לישראל ומחלק מיליונים לצדקה
ג'יי רודרמן, פרקליט יהודי אמריקאי, החליט להקדיש את הונו וחייו לשיפור חייהם של בעלי מוגבלויות. הוא עלה לארץ, השתקע ברחובות ומנהל קרן צדקה המעניקה תרומות בסך כחמישה מיליון דולר בשנה
כזה הוא ג'יי רודרמן. אם היינו מבקשים ממאה אנשים לנחש, אחרי כמה דקות שיחה עמו, במה הוא עוסק בחייו, רבים היו סבורים כי מדובר באיש היי טק מצליח; אחרים היו משערים שעסקים ממלאים את עיקר חייו; אך ספק אם היה אדם אחד מנחש, שעשרות אלפי בעלי מוגבלויות בישראל, בארצות הברית ובמקומות אחרים בעולם קמים בבוקר עם חיוך בזכות האיש הזה.
כל אדם באשר הוא מציב בפני עצמו מטרות. אתגרים. שאיפות להגשים. רודרמן, בן 45, בתמיכת אשתו הישראלית שירה, 33, החליט להקדיש את חייו לשיפור חייהם של בעלי מוגבלויות, פיסיות ונפשיות, בישראל ומחוצה לה.
למרות שיכלו להקים את ביתם בגבעות בוסטון הציורית, או לפחות בקו הרקיע של מגדלי תל אביב, בחרו הרודמנים, בחיזוק ארבעת הזאטוטים הקטנים, להקים את ביתם דווקא בעיר רחובות. "יש בעיר הזאת קסם מיוחד", מסבירה שירה. "עם המוסדות האקדמיים הרבים, הפיתוח והאוכלוסייה הטובה, הפוטנציאל של העיר אדיר".
הוא גדל בבית יהודי "שומר מסורת" בבוסטון, בן להורים יהודיים שהקפידו על קיום מצוות וחגי ישראל. בזמן שחבריו לספסל הלימודים קיבלו מחשב או אופניים ליום ההולדת ה-13 שלהם, ג'יי קיבל טיול לישראל כמתנת בר מצווה, וצעד לראשונה בחייו על אדמת ארץ הקודש.
בהמשך השלים את לימודיו האקדמאיים בארצות הברית והחל לעסוק כפרקליט בין כותלי בתי המשפט האמריקאיים. כשהוצעה לו עבודה מאתגרת במשרד הביטחון, החליט לנסות את מזלו בישראל. "ההורים שלי, אחי ואחותי, השלימו עם ההחלטה שלי בקלות. זה לא הפתיע אותם, תמיד היו בבית דיבורים על האפשרות הזאת", הוא מספר.
במשך שנה הועסק והתגורר בישראל, אך אז גילה את נפלאות הבירוקרטיה הממשלתית. מצד שני, זה בדיוק הזמן בו הכיר את בחירת לבו, שירה, ששימשה כמורה באולפן בו למד ג'יי עברית ("לא המורה שלו", הם מדגישים בו זמנית), כך שממש לא תשמעו אותו מתלונן על התקופה הזאת.
"היה לי קשה להתרגל לאיטיות הנעת התהליכים בישראל", הוא מסביר, "ולמאמץ הרב שההתמודדות הזאת דורשת, לעומת מה שידעתי והורגלתי מארצות הברית". זו הסיבה, לדבריו, שאחרי כשנה בתפקיד הביטחוני הוא החליט לוותר על חידוש חוזה ההעסקה שלו ונסע עם שירה לבוסטון, ארה"ב, שם חזר לשמש כפרקליט והחל להיכנס באופן משמעותי יותר לעסקי הקרן המשפחתית.
אביו, שעשה
כמו במקרים אחרים, גם במקרה הזה התוצר העסקי נולד מסיפור אישי. "בגיל שנתיים אובחן קרוב משפחתי כסובל מאוטיזם", הוא מספר, "ברגע שהחשיפה לעניין הפכה לאישית יותר, נפלה אצלנו ההבנה שזה התחום העיקרי בו אנו רוצים לעסוק בקרן. כיום, 90 אחוז מכלל העיסוק שלנו קשור לאנשים בעלי מוגבלויות פיסיות, נפשיות ואחרות".
מהי מטרת העל של הקרן?
"קיימות מטרות רבות אשר לכולן מכנה משותף אחד – ליצור חברה טובה יותר וחיים טובים יותר לאלו הנזקקים לעזרה של אחרים. מילת המפתח בעיניי היא שותפות. כשכל קרן ופילנתרופ עובדים בכוחות עצמם, ניתן להשיג דברים טובים.
"אבל בראיה רחבה יותר, לאורך זמן, עדיף לעבוד יחד, ככוח משותף, ולהעצים את היכולת וההישגים. לפני שנתיים, וכן לפני חודשים ספורים, כינסנו כ~17 ארגונים, פילנתרופים ותורמים אחרים, ופשוט ישבנו ודיברנו, העלנו הצעות ורעיונות איך לנתב את היכולת שלנו טוב יותר".
מה מייחד אתכם לעומת ארגונים וקרנות אחרים?
"החל מהיום בו הוקמה הקרן, אנחנו שמים דגש חזק על ניצול המשאבים באופן ראוי. אנחנו לא תורמים את הכסף ומשאירים בידי העמותות והחברות את הזכות המלאה לפעול לפי ראות עיניהם. אנחנו דורשים לדעת, להשתתף בקבלת ההחלטות ברמה מסוימת, לוודא שהשימוש בו נכון והגיוני. ברור שזה משתנה ממקרה אחד לשני, לעיתים המעורבות שלנו נמוכה ומסתכמת בבקשה לקבל דיווחים ודוחות ולפעמים אנחנו פעילים יותר, אבל אין מקרה שאנחנו כלל לא מעורבים".
"בנוסף", מתערבת שירה, "הראיה שלנו היא יותר רחבה וכללית. בישראל אוהבים לחשוב באופן צר, לכן גם העמותות הקיימות עוסקות לרוב בנושאים ספציפיים. אנחנו משתדלים להביט על התמונה הגדולה ולסייע במספר אגפים בו זמנית. בהתחלה היו מסתכלים עלינו קצת מוזר בהקשר הזה, אבל היום יותר ויותר קרנות בישראל פועלות באופן דומה".
ג'יי מסכם ואומר: "הרצון שלנו הוא לראות את האוכלוסייה הזאת משתלבת בחברה כמו כל האנשים. זה החזון, זאת השאיפה, וכל מה שאנחנו עושים – זה למען מטרה זאת".
מחוץ לגבולות ישראל, מקפידים בקרן המשפחתית לנתב את הכסף לארגונים יהודיים בלבד. בישראל, לעומת זאת, מבחינתם זה לא משנה למי הכסף הולך, כל עוד ייעשה בו שימוש ראוי.
איך נוצר קשר ביניכם לבין ארגונים פוטנציאלים?
"אנחנו אלו שפונים לארגונים והעמותות כמעט בכל המקרים, ולא להיפך. אנחנו יוצרים עמם קשר, מספרים להם על התוכניות שלנו, על הרזומה שלנו, על האופן בו אנחנו מנהלים את ענייני התרומות, ואם זה מקובל עליהם יוצאים לדרך משותפת. אנחנו בוחרים ארגונים בעלי השקפה חברתית דומה לשלנו, עם סטנדרט גבוה של עשייה ורצון לשנות ולשפר את פני החברה".
לפני ימים אחדים חזר ג'יי מארצות הברית שם אירגן אירוע בין עמותות שכלל סך תרומות כולל של 200 אלף דולר. "הותרנו כניסה של עשר עמותות, והשאיפה היא שכולן יוכיחו את עצמן ויקבלו נתח שווה, פחות או יותר", הוא אומר. האירוע נערך על אף שמספר שבועות קודם לכן נפטר אביו של ג'יי במהלך שהותו של בנו בארצות הברית.
איך אנשים מתייחסים בישראל לפילנתרופיה? לניהול קרן צדקה משפחתית?
"בישראל עדיין לא יודעים איך לקבל את המושג במלואו. מבחינת הישראלים, מדובר בעיסוק, ולא במקצוע, עבודה של ממש. כששואלים אותי מה אני עושה ואני עונה 'נשיא קרן צדקה משפחתית', שואלים אותי 'ומה עוד?'. אנשים עוד לא מבינים כמה מאמץ וזמן העניין דורש. החלק הקשה בפילנתרופיה הוא לא התרומה, אלא הניתוב הנכון שלה".
אחרי למעלה מעשר שנים, זה הזמן לסיכום ביניים. כיצד השתנה מעמד האנשים בעלי מוגבלויות בעשר שנות קיומה של הקרן, אני שואל. "אין ספק שיש שיפור", הוא משיב, "המודעות היום גדולה יותר, יותר אנשים וארגונים ערים לנושא ועוסקים בו". ושירה מוסיפה: "עוד יש מקום לשיפור, אבל ההבדלים ניכרים בשטח. המגמה, בשורה התחתונה, בהחלט חיובית".
לאורך כל השיחה ג'יי ושירה מדברים בנועם, מחייכים ונהנים. אבל כשאנחנו מגיעים לנושא הפוליטיקה הישראלית והיחס ליהודי ארצות הברית בפרט והגולה בכלל, משהו משתנה בהבעת הפנים של ג'יי.
"קיים פער עצום בין זווית הראיה של הפוליטיקאים ואולי גם בכלל אזרחי ישראל לגבי המונח 'יהודי ארצות הברית' או 'יהודי הגולה', לעומת איך שמסתכלים על זה היהודים בחו"ל עצמם. בארץ מתייחסים אליהם כאל יהודים שבמקרה גרים מחוץ לישראל. אבל הם מסתכלים על עצמם כעל אמריקאים שבמקרה נולדו למשפחה יהודית".
מה המשמעות של ההבדל בין הגישות השונות?
"בעקבות ההבדל, בישראל תוהים למה היהודים בחו"ל לא עושים עלייה? למה הם מתעקשים לגור מחוץ לישראל? תראה, אין לי ספק שארץ ישראל היא המקום של העם היהודי. אין בכלל שאלה לגבי זה. ובכל זאת, חייבים לקבל את העובדה שיש רבים שבחרו לחיות מחוצה לה, ואין בכך שום דבר רע.
"פוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית ששוחחתי איתם, אפילו כאלו שמבקרים בארצות הברית לעיתים קרובות, לא מודעים להבדל, ולרובם גם לא היה אכפת. אני חושב שלפחות אצל חלק מהם, הצלחתי לשנות משהו בתודעה, וזה בהחלט חשוב לי".
שצף הדיבור שלו על נושא הפוליטיקה, גרם לי לרגע לתהות אם לשם מכוון האמריקאי החביב. "ממש לא", הוא ממהר לצנן את ההתלהבות, "אני לא רואה את עצמי נכנס לפוליטיקה, אני לא באמת מתאים לזה ובנוי לזה מבחינות רבות". שירה מהנהנת בחיוך.
כאמור, מכל ערי ישראל, מצאו הרודמנים את נחלתם דווקא ברחובות, בשכונת נווה עמית המטופחת.
"מדובר בשכונה חילונית ואנחנו, מצדנו, היינו שמחים לראות בית כנסת בשכונה, מה שלא כולם רוצים. ובכל זאת, אנחנו חיים את החיים שלנו בצורה שקטה, בלי שיידעו על הקרן ועל פועלנו. רק האנשים הקרובים אלינו יודעים על כך", מספרת שירה.
הקרן המשפחתית פועלת גם בתחומי רחובות והסביבה?
ג'יי משאיר את הבמה לשירה, שיותר מעורה בנושא: "כשהגענו לעיר, הגישה שלנו הייתה לא להיות מעורבים מהבחינה הזאת בעיר המגורים שלנו. אך כעבור שנתיים-שלוש, כאשר זכינו להיחשף לפרויקט התנדבותי מרשים בעיר אחרת, לא יכולנו שלא לחשוב 'למה לא לעשות את זה גם אצלנו ברחובות'? וכך הקמנו את הפרויקט שכולל עשרות פעילויות לאורך כל השנה לילדים עם מוגבלויות. 80 משפחות, מאה מתנדבים, מאות ילדים, כולם חלק מהדבר הנפלא הזה.
"יש מחנה קיץ בסוף אוגוסט לילדים, שזו התקופה הכי קשה להורים כי כבר אין קייטנות, והכל ללא עלות למשפחות. יש פעילויות נפלאות ומגוונות, ואנחנו גאים על כך. חמש שנים אחרי שהפרויקט החל, אנחנו מאוד מרוצים ממה שהוא נותן למשפחות ולילדים. יש עוד מקומות רבים בהם אנחנו מעורבים בעיר, אבל זה היה הראשון ונכנס חזק ללבנו".
אתם רואים את עצמכם ממשיכים לגור בעיר גם בעוד 15 שנה?
"אין סיבה שלא. אנחנו אוהבים את העיר. היא מתפתחת בקצב איטי מדי, אך בכיוון הנכון. יש לי איזה חלום לגור בירושלים, ואולי אני אעשה זאת לתקופה כלשהי, אבל הלב שלי נמצא פה. אחרי מגורים במקומות שונים כמו הרצליה פיתוח, ברור לנו שכאן הכי טוב לנו".
ואיך תיראה הקרן באותו הזמן?
"הקרן תמשיך להתקיים. היא תגדל, ותספק אמצעים ועזרה ליותר ארגונים, עם מטרות דומות ועם ראייה זהה של הצורך החברתי לשמו אנחנו כאן".
וואו. מרוב דיבורים על תרומות, קרנות ובעלי מוגבלויות, לרגע שכחנו שלזוג ההורים המאושר ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות, שקצת יותר משבע שנים מפרידים בין הגדול (שמונה) לקטן (שמונה חודשים).
נשאר לכם בכלל זמן פנוי לתחביבים? טיולים?
שירה מחייכת: "זה לא פשוט, אבל מוצאים זמן להכל. הנה, רק עכשיו הגענו מטיול ביער בן שמן".
"אנחנו אוהבים לטייל", מוסיף ג'יי, "אך לצערי לא יוצא לנו מספיק, כי בכל זאת, יש ילדים קטנים בבית וזה משנה את מציאות החיים. אבל כשאנחנו כבר עושים את זה, אנחנו מאוד נהנים. גם גולף אני מאוד אוהב".
היכן אתה הכי נהנה לטייל?
"אני חובב סקי, שזה קצת בעייתי בישראל, אבל בעבר כשלקחתי את בני הגדול לחרמון הוא הצליח לגלוש במורד ההר ממש אחרי כמה דקות, כך שמאוד נהנו לבלות שם יחד. גם ירושלים מדהימה בעיניי, ומחוץ לישראל נורבגיה היא מקום יפהפה שתמיד אשמח לחזור לשם".
אז בפעם הבאה כשאתם נתקלים בחבורת ילדים בעלי מוגבלויות צוהלים ונהנים בבריכה, בכיתת הלימוד או במתנ"ס השכונתי, או אולי כשעיניכם יתקלו בחברה המעסיקה את אותם אנשים מדהימים, חשבו על כך שאלו בדיוק המקומות בהם את אוזלת היד הממשלתית ממלאים אנשים טובים כמו ג'יי ושירה. בזכותם, לפעמים, כולנו נזכרים במשמעות של "ואהבת לרעך כמוך", ולבינו מתמלא גאווה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם