ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

הסמים, העוני והחזרה לחיים של אורנת, אמה של קים בוסי

היא הייתה צעירה חסרת השכלה, מקצוע או אמצעים כשהתגרשה בגיל 26 מהסופר דודו בוסי ועברה עם בתה הפעוטה קים לדירה זעירה בדרום תל אביב. היום, עם תואר שני וקליניקה טיפולית פרטית, אורנת ביטאן יכולה לדבר לראשונה על התקופה ההיא: ההתמכרות הממושכת להרואין ולאלכוהול, המאבק להיחלץ מהעוני, והילדה שלמענה שווה לשרוד את כל זה

"יש לי עניין עם אסלות", היא אומרת, "את יודעת, בתי שימוש. זה הדבר שהכי שנאתי לעשות כשעבדתי בניקיון, לנקות בתי שימוש של אחרים. אף פעם לא הבנתי איך אדם נותן שינקו לו את האסלה. 'מה אתה חושב לעצמך כשאתה נותן למישהו אחר שינקה לך את הקקי שלך?', הייתי חושבת לעצמי כשנשענתי על הברכיים ושפשפתי את האסלות. היום, כשיש לי עוזרת, אני אף פעם לא מרשה שהיא תנקה לי את האסלה. רק אני מנקה את האסלה שלי".

את זה אומרת האישה הדקיקה, הזערורית, החריפה והחזקה הזאת, אורנת ביטאן. אם אתם רוצים להניח אותה בתוך קונטקסט מוכר, אפשר להיזכר בדודו בוסי מ"מחוברים", בעלה הראשון וגם אבי בתה הגדולה קים, שכיכבה בסדרה "שלוש". ואם הראשון עולה בזיכרון בתוך ערפל אלכוהולי ודקדנטי והאחרונה כאוושת רוח טרייה ורעננה, הרי שהצלע השלישית, האמא - היא הגיבורה שלנו - אורנת ביטאן, עשויה מחומרים של זהב כבוש בבטון. אמנם שברירית, יהלומית ועדינה, אבל מסמנת שביל שממנו אף אחד לא יכול להזיז אותה.

מאיפה להתחיל לדבר על ביטאן, 47, שהביוגרפיה שלה יכולה לפרנס טלנובלה מרובת פרקים, ולעזור לנשים שגדלות בפריפריה - בלי השכלה, סטטוס וכסף - להרים את הראש. הבורות השחורים בחיים שלה לא מוחבאים - להפך, הם ברורים, גלויים ומסומנים כצמתים, שבהם משכה את עצמה החוצה מהביצה: השתייה, הסמים, העוני, הגיל הצעיר שבו ילדה, הבית שבו "גדלתי רע".

"בבית הזה הייתה שואה", היא אומרת, ואת השואה הזאת היא מסרבת לפרק לפרטים, רק מתכווצת כשאומרים "ילדות", "נערות". "את אמא שלי חיתנו בתימן בגיל 12. היא עברה גיהנום בעצמה, שרשרת של שתיקת נשים, ואני חיכיתי בקוצר רוח לצבא, שם אוכל להתנתק מהבית".

ואז צבא, חתונה מהירה עם דודו בוסי בגיל 22 ומיד אחריה לידת קים. "דודי ואני היינו יחד שנתיים בלי ילדים

ועשינו כיף חיים. כל ערב יצאנו. דודי ניהל את המסעדה שהייתה עסק משפחתי ואני עבדתי במספרה בכפר שלם. חיינו חיים זללניים. כל ערב במסעדה אחרת, יצאנו לבתי מלון הכי יקרים, אכלנו הכי טוב, שתינו אלכוהול בכמויות, רקדנו בסינרמה, במועדונים, בהופעות של זוהר ארגוב ואבנר גדסי, התלבשנו, צחקנו, בילינו, כל לילה חגגנו. הכל היה נפלא.

"עד שנכנסתי להריון וילדתי. גם הייתי צריכה להישאר בבית עם התינוקת וגם רציתי להישאר בבית עם התינוקת. כבר לא יכולתי להשתייך לחיים האלה של המסיבות והבילויים והריקודים כל לילה, הייתי כבר בסיפור חדש, באמהות. הוא המשיך לעבוד בעסק המשפחתי בלילות, ולאט לאט לכל אחד היו חיים אחרים. הסתכלנו אחד על השני, ראינו את השוני, וידענו שנגמרה האהבה. ונפרדנו".

בגיל 26 וחצי היא מתגרשת עם תינוקת ביד אחת ומזוודה בשנייה, ועוברת לחיות לבד, בפעם הראשונה בחיים. "יום לפני שאני מתגרשת אני שוכרת דירה ביד אליהו בכסף הדל של המזונות, פורשת מזרן זוגי על הרצפה וזה הבית שלי ושל קים. אין לי ביד מקצוע, אין לי כלום. לא סיימתי תיכון, לא ידעתי מי אני, בכלל לא הבנתי שאני צריכה לחשוב מי אני. הייתי רובוט מהלך. קפואה. לא בכיתי מכלום, לא כאב לי כלום. לא הפרידה, לא הגירושים. לא ידעתי להרגיש.

"כשהתגרשתי התחיל האביב. זה היה באפריל, לא היה לי כסף ורציתי עבודה מהירה ומכניסה, והלכתי ל'מסבאה של יענקל'ה'. ידעתי שזה מקום יוקרתי, ביקשתי מהשכנה שתשמור על הילדה, התלבשתי טוב, הגעתי בערב, פתחתי את הדלת ונכנסתי. אמרתי, שלום, אולי אתה צריך מלצרית. כדאי לך, אמרתי לו, אני ספידית ברמות. הוא אמר לי, תתחילי. עבדתי שני ערבים לניסיון, והוא אמר, התקבלת. יש לי זיכרון פנומנלי: הייתי מקבלת הזמנה משולחן של עשרה אנשים בלי לרשום כלום, ונותנת לכל אחד בדיוק מה שהוא הזמין. לא ידעתי על התכונה הזאת בתוכי, גיליתי אותה בעבודה שם. עשיתי שם אלף שקלים בערב".

באותה תקופה התמכרה לסמים ולאלכוהול. "העבודה התחילה כל לילה בעשר. עד עשר הייתי מאכילה את קים, אמבטיה, פיג'מה, סיפור ולמיטה. בעשר הייתה באה הבת של השכנה לשמור עליה. תמורת עשרה שקלים היא הייתה נשארת, ואני לובשת ג'ינס ויוצאת לעבודה. כדי להיות נמרצת בלילות לקחתי סמים, אקסטזי, קריסטל, הרואין, כל הממריצים, כי חיכה לי לילה שלם של עבודה.

"הייתי עובדת עד ארבע בבוקר וחוזרת הביתה. מנצלת את השעתיים שקים ישנה ואני מלאת אדרנלין לכבס, לבשל, לנקות. בשש כבר הכנתי דייסה ואז גן, בית ספר. חוזרת הביתה בשמונה וחצי, ישנה עד 12, רצה לגן ונמצאת איתה עד הלילה. ככל שהייתי צריכה לתחזק יותר את ההיפוך בין היום והלילה ולפצות על שעות השינה הקצרות, ככה לקחתי יותר סמים. זה מה שהחזיק אותי. ואז התחיל גם עניין של כסף, כסף לסמים, כסף לגן, כסף לאוכל, כסף לשכר דירה. הבנתי שאם אני לא משנה את החיים וחוזרת ליום ולילה נורמליים, אני לא שורדת".

ביטאן החליטה לנסות להיגמל בכוחות עצמה. "לא תפסתי את עצמי כמכורה, אבל איבדתי שליטה על החיים שלי. הבנתי שאני חייבת להיגמל מהסמים ומהאלכוהול כי אני והילדה נהיה ברחוב, כי אני גומרת אותי, אבל גם את הילדה, את קים, ואת זה לא יכולתי לסבול. והחלטתי שדי. לא עוד עבודה בלילות, לא עוד נרקומנית ואלכוהוליסטית".

ביטאן נגמלה בכוחות עצמה. "הפסקתי. פשוט הפסקתי להשתמש, עברתי גמילה לבד וחיפשתי עבודה. כעבור חצי שנה הצטרפתי לקבוצות תמיכה לנגמלים ולאט לאט הבנתי שיש חיים אחרים מאלה שאני מכירה, שבהם לא שותים ולא מעשנים כדי למחוק את הרגשות, אלא לומדים להרגיש. את הפחדים, את העצב, את החרדות, את הכאבים. במקביל התחלתי לעבוד בניקיון. ניקיתי בתים. גם את הבית של גיסתי, גם את הבית של מי שהיה בעלי. 40 שקל שעה. בכסף השתמשתי לאוכל. העיקר היה להגיע לבית הספר רבע שעה לפני שקים מסיימת ולהיות זמינה כל אחר הצהריים לחוגים. חוג התעמלות קרקע, שם היא הייתה מצטיינת, ועוד חוג, ועוד חוג. היינו צמודות, חוץ מאשר בשעות שהיא הייתה בבית ספר ואני ניקיתי".

בהמשך התחילה ביטאן לטפל בעצמה בעזרת מכורים אחרים. "עבדתי במרכז טיפולי שיקומי בבית שמש, והכרתי את מי שהיה בעלי השני. התחתנתי, ונכנסתי שוב להריון. הריון ועוד הריון ושני תינוקות, ושוב אני מוצאת את עצמי בבית, בין הכביסה למטבח, בלי יכולת לצאת לעבוד. וכל ההישגים שהיו לי כשהייתי לבד שוב ירדו לטמיון".

היום, יותר מ-20 שנה אחרי, ביטאן היא בעלת קליניקה ומטפלת בהתמכרויות, בדפוסי קיבעון, באובססיות, בגמילה. עכשיו, כשהמטופלים שלה משלמים לה בסוף הפגישה בקליניקה המצוחצחת והכל כך ביתית, היא יודעת שאת הדרך הזאת עשתה לגמרי לבד. אישה שזינקה למערבולת מהנקודה הכלכלית והנפשית הכי נמוכה שאפשר להעלות על הדעת.

מי שגילתה אותה בפרויקט במתנ"ס השכונתי ב-2002 הייתה הכוריאוגרפית זמירה רון, "שהכריחה אותי לקבוע פגישה עם ד"ר ויקי שירן", מספרת ביטאן. "20 דקות אני צועדת ברחוב אחד העם בתל אביב כשהכתובת של ד"ר שירן כתובה לי על פיסת נייר, ולא מצליחה לזהות את המספר של הבית. עד כדי כך הייתי לחוצה. זה היה יום שישי בצהריים. את הדלת פתחה לי אישה בגלבייה לבנה. היא מושיבה אותי מולה, ומשכנעת אותי שאני לא סתומה ולא מטומטמת מלידה. היא מספרת לי שהיא פותחת חוג קרימינולוגיה בבית ברל במסלול משולב עם האוניברסיטה הפתוחה, ושם אני מתחילה ללמוד במלגה".

איך הגבת?
"בהיתי בה. לא סיימתי בגרות, לא הלכתי לבית ספר, אני לא יודעת להחזיק עט ביד. ואני עונה לה שהיא טועה, שהיא מתבלבלת, לא מבינה מה היא מדברת - והיא בשלה. יש לה מלגה בשבילי מקרן אייסף, ועושה רושם שהיא לא הולכת להשאיר לי שום ברירה. ומול הביטחון שלה אני מרגישה כמה אני מכוערת, שאני אפס, שאני לא שווה כלום. אני מטומטמת, אני אומרת לה, את לא רואה את זה? והיא בביטחון דופקת עם היד על השולחן ואומרת לי, את תצליחי. אני רואה עלייך, היא אומרת, מה שאת עוד לא יכולה לראות על עצמך. את תואר המטומטמת את תלמדי לקלף מעל עצמך. ככה גידלה אותך הסביבה, זאת לא את".

וכך היה. "בגיל 38 נכנסתי בפעם הראשונה לבית ברל. לאט לאט המצאתי את עצמי מחדש, לא לפי הסיפורים שאחרים סיפרו לי על עצמי. יום שלישי היה יום הלימודים. בפעם הראשונה התיישבתי לבד ביציע של הכיתה. רעדתי מפחד, הרגשתי לא שייכת. יום קודם קניתי לי בגדים זולים אבל יפים כדי שלא יגלו כמה אני לא כמוהם. באותה תקופה לא הצלחתי לאכול, הייתי כל כך בהיי מזה שאני לומדת שלא הצלחתי להכניס כלום לפה, חוץ מארטיקים. נראיתי כמו שלד.

"למדנו על עבריינות נוער, טרוריזם, אלימות, התמכרויות, והייתי בשוק. הרגשתי - שיעור אחרי שיעור - שהם מדברים עלי, על החיים שלי. בהפסקות הבאתי ספר, כדי שיחשבו שאני עסוקה. לא פניתי לאף אחד ואף אחד לא פנה אלי. התביישתי ופחדתי שיגלו מי אני, כמה אני לא שייכת, שאני מתפרנסת מניקיון, שאין לי בגרות, שבסך הכל אני עוזרת בית.

"ללמוד היה לי הכי קשה. לא ידעתי איך ולא העזתי לשאול. ישבתי ללמוד בלילות, אחרי הבישולים והניקיונות. בהתחלה הציונים היו נמוכים, ובבית היו ריבים וקשיים. הזמן שלקחתי לעצמי יצר משבר. טלטל את הספינה. בסוף השנה השנייה התחלתי להתחבר. במקביל בן זוגי עזב את הבית, ואני לא מנעתי ממנו. אבל היה לי קשה.

"היום שהוא עזב היה היום הראשון שלא הלכתי ללימודים. ויקי שירן על הקו, מה קרה? היא שואלת, ואני בוכה ואומרת שמצטערת, אני לא חוזרת, לא מסוגלת, זה גדול עלי, ואני ובעלי נפרדנו בגלל זה ואני מיואשת. והיא מרימה עלי קול ואומרת בתקיפות, גבירתי הצעירה, את חוזרת מיד ללימודים וזה בכלל לא משנה מה קורה עם בעלך. הייתי המומה, אבל בבת אחת הפסקתי לרחם על עצמי. זה היה הרגע שבו למדתי לתפקד בלי שום קשר למה שאני מרגישה. חזרתי ללימודים. אחרי שלושה חודשים הוא חזר הביתה. הבנתי שהאהבה שלו אלי גדולה ואמיתית".

את השנה השלישית ללימודים, שהתמקדה בסמים ובהתמכרויות, סיימה ביטאן בהצטיינות, ציון 97. "התקשרתי 20 פעם לתא הקולי האוטומטי לוודא שהציון אכן שלי, שלי ולא של אף אחד אחר. לאט לאט התחלתי להכיר בעצמי את זאת שמקבלת ציון הכי גבוה בכיתה, כאילו מישהי חדשה צמחה לי בתוך הגוף. אחרי ארבע שנים של לימודים סיימתי תואר ראשון בקרימינולוגיה ואכיפת חוק. לא הלכתי לטקס הענקת התעודות. התביישתי".

אחרי הלימודים התחילה ביטאן ללמוד יזמות עסקית ב"אישית", העמותה של נורית ורבין ברמת השרון, שמאפשרת לנשים מוחלשות כלכלית לרכוש מקצוע. "התשלום לקורס היה אלף שקלים, שאותם שילמתי בשני צ'קים כשאני לא יודעת מאיפה אשיג את הכסף", אומרת ביטאן. "פשוט קפצתי למים ואמרתי, מה שיקרה יקרה. עברתי אצלה ראיון והיא התחילה לדחוף קדימה. לא עזבה אותי. הגעתי לשיעור הראשון ואחריו היא מזמינה אותי למשרד ואומרת, את הצ'ק השני תקרעי לגזרים. כל כך שמחתי.

"פרויקט הסיום היה יזמות אישית שלנו. אני מאוד אוהבת ללמוד ומאוד אוהבת לנקות. אלו שני הדברים שאני נהנית מהם ולכן החלטתי לפתוח סוכנות לעוזרות בית. אספתי ברחוב נשים מהשכונה, הלכתי לרואה חשבון, לעורך דין, למדתי את הזכויות של עוזרות הבית וחתמתי איתן על הסכמים, עשיתי להן תלושי משכורת, תנאים סוציאליים, ביטוחים, הכל. הייתי קבלן עבודה טוב. בסוף הקורס כל אחת צריכה לפתוח דוכן של העסק שלה. עוד באותו יום אספתי 12 לקוחות באזור היוקרתי של רמת השרון. אנשים התלהבו שיש מי שדואג לכל בשבילם".

המשכת להפעיל את הסוכנות?
"מרוב שאני פרפקציוניסטית ומבינה בניקיון, התחלתי לעבוד יחד עם העוזרות. יום אחד זאת הייתה חולה וזאת לא באה, ומצאתי את עצמי מגלגלת כסף בלי להרוויח ועובדת גם בתור קבלן וגם בתור עוזרת בית. אבל רכשתי ניסיון עסקי".

בינתיים המשיכה ביטאן ללמוד - קורס קואוצ'ינג, קורס נדל"ן וכן הנחיית קבוצות. במקביל אובחנה כסובלת מבעיות קשב וריכוז, החלה לקחת ריטלין ונרשמה ללימודי תואר שני בלימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב.

"תוך כדי התואר השני התחיל לצאת לי שם של אחת שפותרת בעיות ואנשים הגיעו אלי לייעוץ. לא היה לי איפה לשבת איתם וישבנו במלון דניאל בלובי. לאט לאט התאספו לי פציינטים וחיפשתי מקום משלי. התמחיתי בחרדות, קיבעונות, בעיות התמכרות, שחרור מחרדות. להיות אדם אותנטי לעצמך זאת עבודת חיים שדורשת לפרק הנחות יסוד והתניות, ובעיקר לפרק את הפחד של הבדידות. להיות לבד, זה הפחד הכי גדול שלנו. אפשר להגיד שעברתי בעצמי את כל הדרך שאני מלמדת, ולכן אני גם יודעת על מה אני מדברת.

"יש רגעים שאני משפשפת את העיניים, מתקשה להאמין שהגעתי למצב שאנשים משלמים לי עבור הטיפול בהם. לא מזמן חזרתי הביתה מאוחר, פתחתי טלוויזיה ומולי היה דודו בוסי בפאנל של רן שריג ודנה ספקטור, מדבר על כל הרגשות שלו בנישואים. אני לא שם יותר. אני לא יושבת על הטראומות שלי יותר, לא כלואה בסיפורים ישנים. מה שהיה היה".

בוסי עצמו אמר בתגובה: "אני מעריך אותה מאוד, מאחל לה כל טוב והמון הצלחה. היא גידלה לי ילדה לתפארת".

ביום שישי בצהריים מגיעה קים, הבת הגדולה, לבית של ביטאן בשכונת התקווה, לארוחת צהריים מסורתית שהיא מבשלת בשלוש שעות ספידיות. על השולחן, שבוע אחר שבוע, עשרה סירים ומחבתות: אורז לבן עם שזיפים, מרק תימני עם עוף, עוף צלוי עם תפוחי אדמה, קציצות בשר עם אפונה וגזר, חמין, בשר אנטרקוט עם אפונה, שניצל עם שומשום, דגים מרוקאיים, וגם קופסאות פלסטיק, שקים לוקחת לדירת החדר הקטנה שלה בנווה צדק.

כבר שלושה חודשים היא גרה לבד. "אחרי שנה לא פשוטה נפרדתי מהתאומה הסיאמית שלי, אמא שלי", אומרת קים. "עד שהיא התחתנה עם בעלה השני שלמה גדלנו יחד, צמודות, עשר שנים לא זזנו אחת מהשנייה. להיפרד ממנה היה כמו לגדוע לי איבר מהגוף. יצאתי לחיים. שתינו שחררנו. היא פתחה לי את הדלת, ואני יצאתי בעדינות. זה לא היה קל לה ולא היה קל לי, כי היינו בן אדם אחד, לא ידעתי איפה היא מתחילה ואיפה אני נגמרת".

מה את זוכרת מהילדות?
"לא הכרתי את ההורים שלי יחד, הם נפרדו כשהייתי תינוקת, והדבר שאני תמיד זוכרת הוא חרדה סביב המצב הכלכלי. אני זוכרת את העבודות שאמא עבדה בהן, אני זוכרת איך הייתה יושבת לידי כשאכלתי, אני זוכרת את המשפט: תאכלי עכשיו, אני לא בטוחה מה יהיה אחר כך. אני זוכרת שהיא הייתה אוכלת רק אחרי, רק כשאני סיימתי לאכול ורק מה שנשאר.

"זה מלווה אותי היום בעובדה שיש לי חרדות כלכליות, שאני רוצה להחזיק את עצמי לבד. אין אצלי תשלומים ואין אצלי כרטיסי אשראי, כל מה שיש לי זה רק מה שאני מרוויחה, ואני חרוצה בטירוף, בדיוק כמו אמא שלי. כל ערב אני נכנסת למיטה עם מחברת שבה אני כותבת את היעדים והמטרות שלי, מה שאני צריכה לשנות, מה המטרות שלי לגיל 30 ואיך לא לפספס שום הזדמנות.

"עוד דבר שלמדתי ממנה זה לא לשכוח את אלה שקשה להם. אין מצב שאמא עומדת ברמזור ולא נותנת לכל הומלס או קבצנית 30 שקל. יש לה ארנק מיוחד בשביל זה. וכשאני אומרת לה, אמא, הרי היא תקנה בזה עוד מנת סם, היא אומרת, האישה הזאת לא תכננה להגיע לצומת. אם היא הייתה יכולה להיגמל היא הייתה נגמלת, וב-30 שקל האלה אני חוסכת לה עוד לקוח שיתעלל בה ויפצע אותה. לנשים היא תמיד נותנת 50 שקל ולגברים 30. כל אישה יכולה להיות במצב הזה, היא אומרת, זה עניין של מזל, זאת הייתה יכולה להיות אני".

sofash@maariv.co.il

בואו להמשיך לדבר על זה ב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...