במקום הכי נמוך בת"א: סיפורה העגום של התחנה המרכזית החדשה
התחנה המרכזית בתל אביב היתה אמורה להיות ההבטחה הגדולה של העיר, מרכז קניות שוקק ותוסס ומקור לפריחה עסקית. במקום זה הפך המתחם המוזנח והמפלצתי למוקד משיכה לנרקומנים ולזונות, שסוחריו פשטו את הרגל והציבור חושש להסתובב בו בחופשיות. כעת, עם חובות עצומים של 284 מיליון שקל ותפוסה של 64% בלבד בחנויות, היא על סף סגירה
ב-18 באוגוסט 1993 יצאה לדרך בקול תרועה חגיגית התחנה המרכזית החדשה ברחוב לוינסקי בדרום תל אביב, 26 שנה אחרי תחילת בנייתה. עד היום מדובר בתחנה המרכזית השנייה בגדולה בעולם - מתחם עצום שכולל 230 אלף מ"ר של שטח בנוי במפלסים שונים. ראש הממשלה דאז יצחק רבין, ראש העיר משה (צ'יץ) להט והבעלים דאז, הקבלן מרדכי יונה, השתתפו בטקס הנוצץ עם מאות בעלי עסקים שרכשו במקום חנויות במיטב כספם.
האוטופיה היתה בשיאה וכל הנוכחים בטקס כבר דמיינו בעיני רוחם את עשרות אלפי הנוסעים שיעברו בתחנה מדי יום ביומו ויהוו מקור תוסס למסחר ולתעסוקה במבנה הענק. "התחנה הזאת היתה אחד ממוקדי הייאוש שלי", הודה להט בהתרגשות בטקס הפתיחה.
"אני שמח שטרם פרישתי
והיתה סיבה לחגוג: על פי תוכניות העירייה היתה פתיחת התחנה אמורה להוביל לפריחת האזור כולו. נווה שאנן היה אמור להפוך למדרחוב שוקק חיים, ובכתבת נדל"ן שהתפרסמה יומיים לפני פתיחת התחנה נכתב "ימי פתיחת התחנה המרכזית החדשה הם ימים אחרונים למחטף הזדמנויות, רגע לפני שאנשי עסקים יתנפלו על הנכסים סביב. בעירייה כבר מרגישים את תחילת זרם היזמים המבררים על האזור". אך תחזיות וחלומות לחוד ומציאות לחוד.
על פי התכנון המקורי, לכל 6 הקומות בתחנה היו אמורים להגיע בסדירות אוטובוסים של החברות אגד ודן, לקומות התחתונות היו אמורים להגיע בעיקר הקווים העירוניים של דן ולקומות העליונות - הקווים הבין-עירוניים של אגד. עשרות אלפי הנוסעים שמגיעים לתחנה היו צפויים לספק פרנסה לבעלי העסקים שקנו שם חנויות ולהשאיר את המרכז פעיל ורווחי.
בפועל התוכנית פעלה באופן חלקי בשנים 1993-1998, אך לאחריהן החליטה הנהלת המקום להפסיק את תנועת האוטובוסים לקומות הראשונה והשנייה ולהעביר אותה לקומה השביעית החדשה שנבנתה. זו היתה מכת מוות למאות העסקים הקטנים שברגע אחד הפכו למתחם שומם ענק, אשר לא הגיע אליו אף לא נוסע אחד.
בכאבם נאלצו הסוחרים לשמוע את קולות המולת העוברים והשבים בקומות השלישית והרביעית, ואילו הקומות התחתונות העמוסות חנויות צבעוניות לבגדים, למתנות ולנעליים נותרו שוממות לחלוטין.
רבים מהסוחרים לא עמדו במהלומה הכלכלית והתמוטטו לחלוטין. "אחד מבעלי העסקים שאני מכיר, שהיתה לו חנות בקומה השנייה, מת מצער", אמר למעריב עסקים אחד המוכרים הוותיקים ביותר בתחנה, שגם נולד וגדל בשכונה הדרום תל אביבית. "כל מה שהיה לו - החנות - נלקח ממנו".
גם קומת הביניים החמישית וחלק מהקומה השלישית ננטשו מקונים. כמה מהעסקים ניסו לשרוד חודשים ספורים בהפסד, אך כמו במשחק דומינו, הסוף היה ידוע מראש והחנויות החלו להיסגר בשרשרת. הסחורה שנותרה בחנויות נמכרה, ועל חלונות הראווה הריקים מזכוכית הודבקו שלטי "השכרה".
שלטים המורים על "בית ספר למשחק" ו"מתחם האמנים" מעידים על החלומות שמילאו את חלל המתחם בעבר, אך היום השטחים עומדים סגורים ונטושים כאבן שאין לה הופכין. במקום להיעלם, "הפיל הלבן" רק הלך וגדל ויצר את בית הקברות המסחרי הגדול ביותר בעיר.
כדי למתג את התחנה כמקום מסחר אופנתי ופעיל הודבק לה כבר בראשית דרכה השם "קניון תל אביב", אך גם המיתוג הטוב ביותר לא יכול היה להילחם בעזובה שהחלה להשתלט על המקום שנים ספורות לאחר הפתיחה החגיגית. רצפת התחנה נותרה מלוכלכת ושבורה, וסביב לפחים עומדות שקיות אשפה שלא נאספו. במסדרונות הצדדים זרוקות קופסאות קרטון וניילונים והאבק מכסה את התקרה.
המוכרים בחנויות שעובדות, שניתן למצוא בהן בעיקר סחורה זולה, פיראטית או מזויפת, טוענים כי גם הם סובלים מהזנחה וכי כל דרישותיהם לשיפוצים או לניקיון המקום זוכות להתעלמות מוחלטת מצד ההנהלה. "החורף הגיע ואיתו הדליפות, ואני יכול להתקשר 1,000 פעמים להנהלה ולבקש שיתקנו את זה, אבל איש לא יבוא. יש תחושה שפשוט לא רוצים אותנו פה", אמר אחד המוכרים במקום, שביקש שלא להזדהות בשמו מחשש שההנהלה תתנכל לו.
לתחושת העיזבון תורמים גם חללי הענק המסחריים שעומדים נטושים כבר שנים ארוכות. אמנם הכניסה לרוב המתחמים נאטמה בקירות גבס או בשערי מתכת כבדים, אך ממעל עדיין ניתן לראות את התהומות החשוכים. כניסה אחת שנותרה פתוחה וניתן להגיע דרכה לקומה הראשונה חושפת מראה מבהיל במיוחד של שלט "קו 100 לקהיר", אשר נותר תלוי על הקיר כמו מצבה לתקופה אחרת. חלק מהדרגנועים הרבים במקום הפסיקו לפעול מזמן והכניסה אליהם חסומה. כיום הם מכוסים בלכלוך, בפחיות משומשות ובבקבוקי שתייה.
גם המבנה המסורבל של התחנה, שכבר מתחילת הדרך נתפס כגדול ומבלבל מדי, יצר אצל המבקרים תחושת אי-נוחות מתמדת ואף פחד. עוברי אורח מוצאים עצמם פעמים רבות אבודים במסדרונות מבלי לדעת לאן הם הולכים. לדברי המוכרים, זו אחת הסיבות שמי שכבר מגיע למקום לא רוצה לחזור אליו, ורק הנוסעים שבלית ברירה נאלצים לעבור בתחנה מעניקים מעט תעסוקה לחנויות הפועלות בו.
יום שלישי השבוע, 12 בלילה. נרקומנים שהצליחו לקושש די כסף לרכישת עוד מנת סם מחכים לעלות על מונית שירות מהתחנה היישר לסיבוב קניות ב"כספומטים" של לוד. בצד השני שלה, בכניסת בתי הקולנוע שנשארה כעדות אילמת למה שהיה אמור להיות מוקד התרבות החדש, יושבת קבוצת נרקומנים אחרת על הרצפה, עטופה בשמיכות. אין להם לאן ללכת, ואינספור הפינות החשוכות והאפלות שהתחנה הענקית מציעה הפכו לביתם השני.
לצערם של תושבי תל אביב, זה אינו מראה יוצא דופן. במהלך השנים הפך המקום למוקד כל תחלואי החברה הישראלית - מצעירים שנשאבים לסמים ועד סוחרי סמים אלימים שמדרדרים נערות לזנות, הומלסים שיכורים ופליטים מאפריקה שמחפשים מקום להניח בו את הראש בלילה.
איתם הגיעה לתחנה הסטטיסטיקה המפחידה של אלימות ופשיעה, ששיאה נרשם בשנת 2010. לצד 3 מקרי אונס קשים ואלימים במיוחד במקומות שונים בתחנה, נרצח תושב תל אביב אריה גזית (60) במהלך שוד שבוצע בחנותו בקומה הרביעית. כל מצלמות האבטחה והשומרים שהיו במקום לא הצליחו להגן עליו מפני הרוע המבעבע בין כותלי התחנה, והוא הוכה בראשו ובכל חלקי גופו. ימים ספורים לאחר מכן הוא נפטר בבית החולים.
המשטרה הבטיחה להעלות את רמת הפיקוח, אך עדיין מדובר באחד האזורים המסוכנים ביותר בתל־אביב. סיור בתוך התחנה חושף מרכזי זנות ופיפ שואו לגברים, הפועלים במקום ללא הפרעה ומושכים אליהם סוטי מין מהסביבה. "גם השירותים הפכו למוקד של פעילות מינית", אומר אחד המוכרים במקום, ולדבריו לעתים אי אפשר להיכנס אליהם. "התחנה הפכה למקום אפל שבו הרבה אנשים רעים. עדיף שמי שלא חייב להגיע לפה ילך למקום אחר".
ביום שאחרי טקס הפתיחה הנוצץ של התחנה ב-1993 הציגו העיתונים תמונות של מפגינים, מבוגרים וצעירים כאחד, הנלחמים בשוטרים ומתריעים מפני האסון העתיד לקרות. כעת, יותר מ־20 שנה מאוחר יותר, לאחר שכל החששות של המוחים התממשו והמקום צמח לכדי מפגע תברואתי ומוקד פשיעה - התחנה, כסוג של צדק פואטי, ניצבת בפני סגירה.
חובות עצומים של 284 מיליון שקל, קריסת התחזוקה ותפוסה של 64% בלבד בחנויות המקום דרדרו את המקום לתחתית, ובעלי התחנה נאלצו להגיש לבית המשפט צו להקפאת ההליכים נגדם, כך שיקבלו דחייה בתשלום החובות לנושים. בית המשפט המחוזי בפתח תקווה אישר את הבקשה שהגישו בעלי התחנה ואף מינה נאמן זמני, אך הסיפור עוד רחוק מלהסתיים.
בימים אלה מתארגנת תביעה נוספת נגד התחנה מצד עשרות בעלי עסקים בטענה כי הבעלים מכרו להם חנויות במאות אלפי דולרים - ללא ערך. עורך הדין צבי שוב שמוביל את התביעה אמר לעסקים: "התביעה תעמוד על 80-100 מיליון שקל ותהיה פיצוי מועט לכל בעלי החנויות שהולכו שולל. מכרו לאנשים חלומות שזה יהיה המרכז המסחרי המצליח בישראל ושכנעו אותם להשקיע את כל כספם בקניית שטחי מסחר, אבל היום אנחנו יודעים שההבטחות האלה לא היו שוות דבר. התחנה היא אסון כלכלי ענק". אפילו פרי אטיאס, מנכ"ל חברת נצבא, בעלת השליטה במקום, הגדיר את התחנה המרכזית החדשה כ"עולם שלישי, ביב השופכין של המדינה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם