מייאדה נור מלמדת בבי"ס יהודי ורוצה שכולם ידעו ערבית
מייאדה נור היא מורה ערביה שנשלחה ללמד בבית ספר יהודי בקריית חיים במסגרת תוכנית מיוחדת שאימץ משרד החינוך. בינתיים, התלמידים מרוצים, ההורים לא מתנגדים (חוץ ממשפחה אחת של ימנים קיצונים) ומאיידה מקבלת ברוח טובה את הצחוקים על המבטא
השיעור התחיל, והתנהל רובו ככולו בשפה הערבית. מובן שהבנתי רק מילים מועטות, אבל הילדים שלצידי נראו בעניין, השתתפו וענו על שאלות בשתי השפות. להם זה כבר עניין שבשגרה, והם גם מאוד מרוצים מהמורה שלהם, מייאדה נור. כן, נכון, המורה לערבית היא בעצמה ערביה, הייתם מאמינים?
"אני אוהבת את המקצוע, ואת המורה", מספרת יובל, תלמידת הכיתה. "תמיד יש לה סבלנות, והיא מדברת איתנו. אמנם כל הזמן בערבית, אבל אם מישהו לא מבין - היא עוצרת ומסבירה. למדנו איך לתקשר, לקרוא, ואפילו למדנו שירים".
מייאדה היא חלק מתוכנית "יא סאלם" - תוכנית ללימוד ערבית בכיתות ה'-ו', שיוסדה על ידי "קרן אברהם", ואומצה על ידי משרד החינוך. כל המורים בתוכנית הם ערבים, מורים מקצועיים מוכשרים עם תעודה להוראת ערבית, שקיבלו הכשרה נוספת תחת פיקוח של משרד החינוך.
התוכנית מתקיימת היום ב-200 בתי ספר בערך, ומשרד החינוך הפך אותה לתוכנית חובה במחוז חיפה והצפון. בכל בתי הספר הממלכתיים. היא משלבת ערבית מדוברת וערבית תקנית, התחלה של קריאה כתיבה, אוצר מילים בערבית ספרותית שזה חובה בחטיבה, והתוכנית הזו מקושרת אליה.
יש גם שילוב בין שפה ותרבות כמעט בכל שיעור. דדי קומם, מנהל תחום החינוך לחיים משותפים ב"קרן אברהם" מפרט: "יש כאן, חוץ מלימוד השפה, את העניין של קבלת האחר. המורה הערבייה הופכת ממש לחלק מבית הספר, ומקבלת גם תפקידים אחרים. זו תוכנית מיוחדת עם תכנים מקוריים, הרבה פעילויות ולימוד תוך משחק. יש אפילו אתר אינטרנט מיוחד לתוכנית.
"כל החומרים הם מהמציאות, כששיחות שהוקלטו בשטח נכנסות לתוך הכיתה. כל הזמן עובדים על פעילויות חדשות. יש מפגשים עם אמנים ערבים, שחקנים, נגנים. שיקול נוסף הוא, שיש המון מורים מקצועיים וטובים מהמגזר הערבי שהם מובטלים, ומצד שני במגזר היהודי תמיד חסרים מורים. בנוסף יש גם שיקולים אידיאולוגיים, מכיוון שאנחנו שוברים פה איזשהו סטראוטיפ".
המורה, מייאדה נור, בת 33 מחיפה, למדה באוניברסיטת חיפה ערבית ולימודי ארץ ישראל-ידיעת הארץ. היא בעלת תעודת הוראה בערבית, ומתמחה בחינוך מיוחד.
איך קרה שהחלטת ללמוד לימודי ארץ ישראל דווקא?
"ראיתי שכל הבחורים היפים והחתיכים שם (צוחקת). סתם, אני מתה על היסטוריה, וגם על ערבית, ושניהם הולכים יחד מבחינתי. יש לי מאה בבגרות בהיסטוריה, חמש יחידות. גם אמרתי שאם אני גרה פה - אז כבר שאדע על הארץ".
מייאדה התחילה את דרכה בתכנית 'יא סאלם' בבית ספר דגניה בקריית חיים, ולא הייתה כל כך מרוצה. היא מעדיפה לא להיכנס לפרטים לסיבת העזיבה, ולהתמקד בבית ספר החדש שאימץ אותה לחיקו בחום:
"מעבר לטוב לי פה, ממש מצוין, המנהלת נשמה, פשוט טובת לב. אני חלק מהצוות, יש כאן גיבוש חבל על הזמן, מקבלים אותי מאוד יפה וזה לא מובן מאליו. בבית הספר הקודם לא היה לי כל כך קשר עם המורות. פה מילת המפתח היא צוות, והמנהלת
מנהלת בית הספר, רונית ינקוביץ', מרוצה אף היא: "יש כאן מורה שהיא לכאורה אאוטסיידרית, אבל היא לחלוטין לא. היא משתתפת בכל הפעילויות הבית ספריות, בכל החגים שלנו ואנחנו חוגגים יחד איתה את החגים שלה. היא כל הזמן מתרגשת מזה שאנחנו מברכים אותה לראש השנה ולכריסמס, שהילדים מוצאים לנכון לברך אותה.
"זה מרגש לראות אותה משתתפת בטקס יום הזיכרון, באופן הכי טבעי. במסיבת הסיום של שנה שעברה הם שרו שיר בכמה שפות, וגם בערבית. יש בהחלט תרומה לנושא של סובלנות, של קבלת האחר, של הכרה של תרבות אחרת. אנחנו מוצאים המון נושאים משותפים, שהילדים אומרים 'גם אצלנו זה ככה'".
נתקלתם בהתנגדות מהורים?
"הייתה משפחה אחת, מאוד פעילה בבית הספר, שהם ימניים קיצוניים בהווייתם ובהתנהלותם. ועדיין, בכל זאת הם לא מנעו מהילד את ההשתתפות. הם רק רטנו 'בשביל מה צריך את זה, איזה חשיבות יש לזה', אבל לא עשו רעש. הם משפחה מאוד קיצונית בנושא הזה של ערבים וערבית, אבל הנה, הם לא מנעו. הם עשו ניתוק טוטאלי, ולא הרעילו את הילד".
ומה עם התלמידים, היו תגובות של ילדים שהפתיעו אתכם?
"רק לחיוב. ממועצת תלמידים אפילו הועלתה בקשה, לקיים מפגשים עם תלמידים מבתי ספר ערבים. זה מפחית סטיגמות ופחדים. פתאום זה לא הערבים ה'רעים' שהם נחשפים אליהם בתקשורת. פתאום יש היכרות עם דברים טובים, אחרים. אנחנו בפירוש זכינו".
אביטל הולדנגרבר, המפקחת על תחום הערבית במחוז ומורה לערבית בעצמה, גאה באפשרויות שהתוכנית פותחת: "יש בתי ספר שהציעו להן לחנך כיתה, להיות אחראית על תחום זהירות בדרכים למשל, להפעיל מועדון אחרי הצהרים. מעבר לעובדה שהילדים מקבלים נטו עוד שנתיים ערבית, שזה תמיד טוב, יש חיבור בין המורות הערביות למורות היהודיות שמלמדות בחטיבות הביניים. נוצר בעצם רצף מיוחד. גם בהשתלמויות של המורים אפשר לראות, את הערך המוסף של המורים הערבים.
"המורים היהודים זוכים להכיר את הערבית איך שהיא באמת, ולא איך שלמדנו אותה באוניברסיטה. התחיל גם תהליך של שיבוץ מורים ערבים בחטיבות הביניים, מה שלא היה בשנים הקודמות, וכך אנחנו מקבלים דוגמא מאלפת לדו קיום. זה נותן דחיפה עצומה למקצוע, ויותר תלמידים רוצים להמשיך ללמוד גם לבגרויות.
"אני רוצה להאמין שזה בסדר העדיפויות, כי הנה, מנהלת המחוז רחל מתוקי נותנת את השעות, כולל ימי הדרכה והשתלמות, מתוך מטרה באמת לחזק. שתי החברות בעצם מרוויחות פה, מכיוון שיש פה שגרירה שחוזרת, ומספרת על היחס אליה ואיך מקבלים אותה".
נשמע אוטופי מדי? גם לנו. מי שמצייר את התמונה אולי הכי מציאותית הם התלמידים עצמם. בגדול הם מרוצים, אפילו מאוד, ניכר עליהם שהם אוהבים את מייאדה, ומרוצים מדרך הלימוד. לחלק זה קשה, לחלק יותר קל, אבל כולם מסכימים שזה חשוב. "פתאום אני מבינה שמראים קטעים בטלוויזיה בחדשות ערבית, וראיתי שלטים והבנתי", מספרת יובל. "ההורים שלי מדברים ערבית, ועכשיו אני מבינה אותם", מוסיפה אור.
"הכרתי בחוג כדורגל חבר ערבי. בהתחלה לא ידעתי איך נסתדר, ועכשיו אני מבין אותו ויכול לתקשר איתו יותר", מוסיף דניאל. "למדנו חוץ מהשפה, גם על התרבות הערבית. למדנו על חג המולד, על חג הקורבן. זה חשוב לדעת, בגלל שבארץ שלנו תמיד אתה יכול להיתקל בערבים, וגם כל המדינות שסובבות אותנו דוברי ערבית", אומרת אודיה, ותהילה מסכמת: "זה חשוב ללמוד ערבית, היא שפה רשמית במדינה, אתה נתקל בה בכל מקום, ואם יש לך חבר ערבי - אתה יכול לדבר איתו. אמא שלי אומרת שזה גם טוב לצבא, לתפקידים בכירים. במודיעין למשל יש כאלו שעושים האזנות, והם צריכים לדעת ערבית כדי להגן עלינו".
מיאדה לא נבהלת מהדואליות. זה מוכר לה, והיא חיה עם זה בשלום: "אני מקבלת המון תגובות חיוביות מהורים של ילדים. הם רואים שכיף להם ללמוד, והם באמת לומדים. רובם חושבים שזה חשוב. הם תמיד חוזרים על המשפט הקבוע: 'במדינת ישראל יש הרבה ערבים, וחשוב לדעת לתקשר כדי לחזק את הקשר ולגשר על פערים'. וחוץ מזה, כמו שראית גם תלמידים אומרים, שזה חשוב לצבא וכל המדינות מסביב דוברות ערבית. למרות שהם מעדנים את זה".
שמתי לב שהתלמידים מתקנים לפעמים את העברית שלך.
"ואם כן, אז מה, לומדים. הם לומדים ממני, אני לומדת מהם, וחשוב לי להעביר להם את ההרגשה הזו שאני לומדת מהם. לפעמים הם צוחקים על המבטא שלי, אבל זה כמו שאני מתקנת אותם - אני נותנת להם להרגיש חופשיים בקטע הזה. שיש הדדיות. אפשר להסתלבט עליי חופשי, ואני לא נעלבת. אני צוחקת עליהם, או איתם בחזרה".
התוכנית רק מקרבת, או גם מדגישה הבדלים?
"זה רק מחזק את הדו קיום. אם שמעת בכיתה את אחד התלמידים אומר, שפתאום הוא מסוגל להבין את החבר מהחוג שלו לכדורגל והוא בא אליו הביתה - דיינו. קודם היה לו קשה והיום קל, מכיוון שאין את מחסום השפה. זה מקשר זה פותח. הרי זה פה בסביבה, ולא צריך ללכת רחוק. כולם מסביב מדברים ערבית. זה חשוב, וכולם רוצים להבין מה שמדברים סביבם. אני רוצה להבין גם רוסית למשל".
יש משהו שהיית משנה בתכנית?
"אני בעד להתחיל עוד יותר מוקדם. כמו אצלנו, הרי איך אנחנו שולטים כל כך יפה בעברית? מכיוון שאנחנו מתחילים מאוד מוקדם. הם יכולים להגיע לכיתה ה', כבר עם אוצר מילים מאוד עשיר, ויהיה להם יותר קל. מסתבר שכבר חושבים על זה, ואני הוזמנתי ללמד בכיתות א' אפילו. ככה הם קולטים יותר טוב, כי הם גדלים על זה. החשיפה יותר ארוכה, ואז הם ידברו חופשי כמו שאני מדברת עברית שוטפת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם