נס עמים: סיפורו המיוחד של הכפר הנוצרי-אירופאי
לכפר נס עמים שבצפון מגיעים מידי שנה מתנדבים נוצרים ממדינות אירופה, רבים מהם גרמנים. בין היתר הם מסייעים בבית האבות בשבי ציון, שחלק מיושביו הם ניצולי שואה, איתם נוצר קשר אישי מרגש. "השואה היתה תמיד עול גדול עבורי. הזמן שביליתי כאן עזר לי לחיות יותר בקלות עם ההיסטוריה הנוראית שלנו", מסבירה מתנדבת
אבוקדו ירוק בהיר, תפוזים ועצי זית נטועים לצד השביל החולי שמוביל לכניסה ליישוב. גדר חיה של קקטוסים עוטפת את הכפר כמו חומה ירוקה. את דרך הגישה היחידה אפשר לסגור בכל רגע, אבל עכשיו השער פתוח, יומם וליל, לכולם. כמו המפתח למקלט, גם השער הוא רק אמצעי להגנה בעיתות משבר על 40 התושבים של הכפר הנוצרי האירופאי היחיד בצפון ישראל.
לפני כמעט 50 שנה הגיעו לכאן המתנדבים האירופאים הראשונים, בתחילה מהולנד ושוויץ ואחר כך גם מגרמניה. השכנים היהודים התנגדו תחילה להגעתם למקום, משום שחשדו שמדובר בהתארגנות מיסיונרית.
בנהריה אף יצאו אנשים להפגין נגדם, אבל ראש הכפר, המהנדס השוויצרי ד"ר יעקב רנאט, מיהר להרגיע את הרשויות והבטיח לשכנים שאנשיו לא רק שלא יעסקו במיסיונריות, אלא יהווה גשר בין נוצרים ליהודים. ד"ר רנאט וחבריו הצליחו לשכנע את הרשויות בטוהר כוונותיהם, וב-1963 אישרה הכנסת את מעמדו הרשמי של הכפר, שסמלו מורכב מדג (סמל נוצרי) ומענף חיטה.
בין המייסדים היו גם האנס ואלה ווטרלי השוויצרים, שהגיעו מנצרת עם אוטובוס ישן. את האוטובוס עם הבלמים הפגומים הם קיבלו מישראלי, ועד היום הוא ניצב במרכז הכפר כזכר לשנים הראשונות הקשות שעברו על חבורת המייסדים. כשהשניים עלו עם 13 מחבריהם על הקרקע ב-1962, היה המקום שומם, ללא דרכי הגעה מסודרות, ללא חשמל וטלפון.
הכפר היה מוקף אדמת
מתנדבים צעירים רבים נוהגים להגיע לכאן למשך שנה אחרי שהם מסיימים את בית הספר, רבים באים בחבורות עוד מהבית, ויש לא מעט מבוגרים שמגיעים עם בני המשפחה לשנת שבתון או אחרי היציאה לגמלאות. גיל התושבים נע בין 18 ל-66, והם באים מרקעים שונים, אבל יש להם דבר אחד במשותף: הם רוצים לעבור עם ישראלים ועבורם, במה שהיה המטרה העיקרית לשמה הוקם הכפר.
היום, מתנדבים כמו אולריקה הגרמנייה באים לכאן כדי לעבוד במטבח הכשר של ההוסטל בכפר, וכדי לעשות מדיטציות. "ההיסטוריה הגרמנית, השואה, היו תמיד עול גדול עבורי. הזמן שביליתי כאן עזר לי לחיות יותר בקלות עם ההיסטוריה הנוראית שלנו. זה עוזר לי כי עכשיו אני יכולה לעשות משהו בשביל ישראל", מסבירה אולריקה.
היום היא נוסעת יחד עם אנאלנה, מתנדבת בת 19, לבית אבות במושב שבי ציון הסמוך. רבים מתושבי המקום הם ניצולי שואה. "כשמזדקנים, הזיכרונות הטראומטיים האלה חוזרים, אבל גם התשוקה לחזור לשורשים", מסבירה אולריקה ומתיישבת ליד רחל (89) ורות (96) בחדרן המשותף.
אולריקה מדברת עם הנשים בגרמנית, שפת המולדת הישנה שלהן, ובין ניצולות השואה לשתי המתנדבות נרקמו כבר יחסי ידידות. אולריקה משחקת עם הנשים או מקשיבה לסיפורים שלהן. "לפעמים הן פותחות את הלב ומספרות לי על עברן", היא אומרת, "ברגעם האלה הדמעות זורמות – שלי ושלהן".
השם "נס עמים" מדגיש את המהות של הכפר: נוצרים אירופאים תומכים בישראל על ידי קיום דיאלוג מתמיד. "כולם רצויים בנס עמים, לא משנה בני איזו דת", מסביר ריינר (66), מטיף פרוטסטנטי בגמלאות ממערב גרמניה.
בחדרי הסמינר של נס עמים נפגשות קבוצות רבות. אחד הנושאים המרכזיים הוא מערכת היחסים בין יהודים לערבים ישראלים. "שתי הקבוצות שייכות לאותה מדינה רק על הנייר, בחיי היום יום הם כמעט נפרדים. אבל אם מכירים אחד את השני, אפשר להימנע מדעות קדומות", מסביר ריינר ומתחיל לדבר על הפרויקט החדש ואולי החשוב ביותר בהסטוריה של נס עמים.
ליד הכפר קמה שכונה חדשה. שכונה בה יהודים וערבים ישראלים חיים יחדיו באווירה ידידותית של שלום. בשלבי הנסיון של הפרויקט, שהתחיל רק ב-8 בנובמבר, ייבנו 12 בתים. "יש כבר יותר קונים פוטנציאלים מאשר בתים", אומר ריינר באושר. הוא יודע שאחת הסיבות לעניין הרב היא המחיר הנוח, אבל מקווה שסיבה נוספת היא נכונות של הישראלים ליצור קשר טוב יותר עם בני ארצם הערבים. "אולי, אם הם יתנו סיכוי להיכרות טובה יותר עם הצד השני, הם יהפכו לא רק לשכנים אלא אף לחברים", מקווה ריינר.
עבורו ועבור שאר תושבי נס עמים מאוד חשוב שהפגישות בין נוצרים, מוסלמים ויהודים יהיו באוירה נוחה וקלילה, למשל במשחקי כדורגל במגרש של הכפר. עבור בני נוער רבים זאת הפעם הראשונה שבה הם פוגשים ערבים או יהודים בגילם. "על מגרש הכדורגל הם הופכים מהר מאוד לקבוצה", אומר ריינר ומדגיש: "ואולי גם יישארו כקבוצה גם אחרי שריקת הסיום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם