המלחמה על כבודו של דודו, הלום קרב ששם קץ לחייו
15 שנה סחב דודו זמירלי טראומה משירותו בלבנון, אחרי שמחבל מתאבד התפוצץ על שיירה צה"לית, הרג קצין מול עיניו, והותיר פצע עמוק בגופו ובנפשו. הוריו, אשתו וילדיו עשו הכל כדי לשמור עליו בחיים, אבל ביום העצמאות האחרון כוחו לא עמד לו והוא שלח יד בנפשו. עכשיו יוצאת משפחתו לעוד מלחמה אחת: על המצבה הצבאית ועל כבודו האבוד של בנם המת
"נכנסתי אליו", מספרת אמא שלו, זיוה זמירלי. "עמדתי מולו. הוא ישב עם החולצה שקניתי לו ליום הולדת שבוע קודם. חולצה כחולה, יפה. הוא אהב להתלבש. והוא היה כל כך יפה על הספה, עם העיניים שלו פקוחות, מביטות בי. אמרתי לו 'דודו, דודו'. אבל הוא לא ענה. אז הבנתי. ניגשתי אליו והתכופפתי אליו וסגרתי לו את העיניים. אם הייתי רואה מישהו זר, הייתי מזדעזעת יותר. פה עמדתי בשלווה. לא בכיתי. אני רואה שזה דודו, ואני מתנהגת כאילו שזאת לא אני וזה לא הוא. זה לא הבן שלי, שילדתי. לא הילד שלי. בשלוות נפש כזאת".
מה אמרת לו?
"שאני מסכימה איתו".
ואת מסכימה?
"כן".
זה היה אקורד הסיום לשנים ארוכות של סבל. דודו זמירלי, 37, לא באמת השתחרר מצה"ל. הוא היה לוחם בגולני ואחר כך נהגו האישי של מפקד חטיבה 769, אז החטיבה המרחבית של הגזרה המזרחית בלבנון. אירוע רדף אירוע: מארבים, מטעני צד, חילוצים ופעילויות מבצעיות. זמירלי היה בכולם. הוא יצא מהצבא רדוף ופגוע. בשנים שחלפו מאז, נכנס ויצא מבתי חולים לחולי נפש. הוא התחתן ונולדו לו שלושה ילדים, אבל מעולם לא הבריא ולא השתקם. זמירלי סבל מדיכאונות קשים, חרדות והתקפים פסיכוטיים. הוא לא תפקד. לנגד עיניו ראה כל הזמן חיילים פצועים, קרבות ופיצוצים. "אני לא ישן בלילות, אני מסתובב, אני קם רטוב מזיעה. כל החיים שלי מסתובבים סביב השירות הצבאי", סיפר לפסיכיאטר שטיפל בו.
דודו זמירלי הוכר כהלום קרב (לוקה בתסמונת פוסט טראומטית) ונקבע שלקה בנפשו בגלל מה שעבר בשירות הצבאי. "לא התאים לו לסבול, לא התאים לו להיראות סובל בעיני הילדים שלו, לא התאים לו שאחרים סובלים בגללו", אמרה זיוה השבוע. "לפני שנה הבת הגדולה שלו שאלה אותו למה הוא מתנהג ככה. הוא אמר לי 'אמא, תראי לאן הגעתי. הילדה שאלה אותי למה אני מתנהג ככה'. ואמרתי, 'נו, ומה אתה ענית לה?'. הוא אמר: 'זאת הפעם הראשונה
"הוא חשב שיהיה לנו יותר קל בלעדיו", ממשיכה זיוה. "הוא צדק. אין משהו קל בסיפור הזה, אבל היה נורא קשה לראות אותו סובל. זה היה מפוצץ אותי. הייתי משתגעת שאני לא יכולה לעזור. אני אומרת לו, 'רבאק, דודו, יש לי את כל האפשרויות, בוא, תעביר לי חצי מהמחלה שלך'".
כמעט 14 שנה, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, סבבו החיים של זיוה זמירלי סביב בנה החולה. "פגוע", היא אומרת. כמו שלא אמרה אפילו פעם אחת במהלך השיחה שלנו ש"התאבד", אלא רק "שלח יד בנפשו". אולי מפני שבסיפור הזה הנפש היא שהכתיבה את קצב האירועים ואת סופם. דודו היה כרוך אחריה. "כמה שהייתי איתו, הוא רצה יותר", היא מספרת. זה גם ההקשר שבו צריכים להיקרא הדברים. קרבה וכאב וצער ללא גבול.
במקצועה זיוה היא אחות. הם גרים במושבה יסוד המעלה והיא הייתה "אחות הכפר" וגם אחות בבית החולים "זיו", בצפת, עד שיצאה לא מזמן לגמלאות. "הייתי אומרת לו, 'תן לי גם חיים, אני רוצה להיות עם נורמלים, כמה אפשר להיות עם אחד לא נורמלי'. במילים אלה, 'תעשה לי טובה, תעזוב אותי'. הוא היה צוחק, 'מחפשת להתאוורר ממני, הא?'".
מה היה הכי קשה?
"לראות אותו שוכב, לא רוצה לאכול, לא לשתות. הייתי רבה איתו. קניתי לו מזון מרוכז, שמשהו יחזיק אותו. וזה היה במלחמה. הייתי עושה איתו מלחמה פיזית. הוא היה תופס לי את היד, אני הייתי תופסת לו חזרה. הייתי אומרת, 'אתה לא תנצח אותי. כל זמן שאני חיה, דודו, אתה גם תחיה'. הוא היה אומר לי, 'אמא, את יודעת שהמצב שלי לא טוב? רודפים אחרי אנשים'. הייתי עונה, 'בוא, תראה לי אותם, דודו. יש לנו פה בחור מאוד רציני בשב"כ. אני אקרא לו'. והוא אומר לי, 'אמא, אם את עושה את זה, אני מבריא'.
"הבאתי את הבחור. ישב, שמע. אמר לו, 'בוא, דודו, כנס איתי לאוטו, אני אקח אותך, אני אבדוק'. דודו אמר לי, 'אמא, עשית בשבילי דבר גדול'. אחרי חודש הוא שכח. היה אומר לי, 'אני רוצה שתביני אותי, אבל תדעי לך שאני בריא. אני באמת רואה את האנשים שרודפים אחרי'. אמרתי לו, 'תראה, אחד מאיתנו חולה. או אתה או אני'. צריך להיות באמת פנומן בשביל לחיות ככה, אז בינינו, מה רע בלמות?".
כבר תשעה חודשים הקבר של דודו בבית העלמין של יסוד המעלה עומד חשוף, בלי מצבה. שלט פלסטיק גדול שהציבו זיוה ויגאל זמירלי, הנושא את שם בנם באותיות דפוס שחורות וגדולות, מעלה תהיות, אבל לא רומז על גודל האסון של האיש שקבור שם. זמן קצר אחרי ששם קץ לחייו, הוכר דודו זמירלי על ידי משרד הביטחון כ"חייל שנספה במערכה".
במכתב שנשלח להוריו הודיעו להם שבנם "נפטר עקב נכותו המוכרת". הכוונה הייתה להלם הקרב והנכות הפוסט טראומטית. משפחת זמירלי הוכרה כמשפחה שכולה על ידי משרד הביטחון. סלעית, רעייתו של דודו, הוכרה כאלמנת צה"ל, ושלושת הילדים של דודו ושלה הוכרו כיתומי צה"ל, על כל המשתמע מכך. אבל בקשת המשפחה להקים לדודו מצבה צבאית נדחתה.
הנימוק היבש הוא שדודו היה נכה בשיעור של 50 אחוז בלבד. הזכות למצבה צבאית במדינת ישראל, מסרו למשפחה נציגי משרד הביטחון, שמורה למי שדרגת הנכות שלהם היא מאה אחוזים ומעלה, גם במקרים שלא הוכרו כמי שנפטרו עקב נכותם. לדודו הייתה חוות דעת פסיכיאטרית שקבעה שהוא בעל שיעור נכות נפשית והתנהגותית של מאה אחוז. חוות הדעת הזאת מעולם לא הוגשה למשרד הביטחון.
"אני אמרתי לו אז, 'זה יותר כסף, אבל זה על חשבון החיים. בוא נשאיר קצת תקווה'", אומרת זיוה. עד מותו קיוותה שיחלים. "עכשיו אני נלחמת על הכבוד שלו. הם לא צריכים להכיר בי כאם שכולה. שיכירו בו, ישימו לו את מה שמגיע לו. אותי שיעזבו. הוא חלל צה"ל? משרד הביטחון בעצמו קבע? אז בבקשה. יש לו ילדים, שיבואו ויראו, אבא שלהם היה חלל צה"ל. הילד שלי הלך לצבא בריא ונורמלי, וחזר משם שבר כלי. אבל הכושי עשה את שלו. דודו כבר לא יכול לתרום למדינה. אז מה יש להם בכלל להתעסק עם זה, מבחינתם? אני לא כועסת. אני רק עצובה. איך אומרים, 'ואני חשוב כמת?'.
"זה עוול. עושים עוול לבן אדם. מה זה מצבה? בלאו הכי הוא כבר מוכר כחלל. כמה עולה מצבה? אנחנו נממן. דודו כל הזמן אמר לי, 'אם הייתי נהרג בקרב, היה יותר טוב. אז הייתי כמו אלה שכבר אינם'. לא סתם הוא התאבד ביום העצמאות. הוא רצה להיות בתוך הלוח של חללי צה"ל. הוא קבע את התאריך הזה, בשביל לקבוע את המעמד שלו. יש קהות לב. הלום קרב מתאבד ביום העצמאות וזה לא מעניין אף אחד.
"בחיים", ממשיכה זיוה הנסערת, "המדינה, או כל אדם, לא יכולים לתת לאמא תמורה על הפגיעה בבן. לא על המוות. אז את המינימום הזה שהוא רצה, מצבה צבאית, שלא ייתנו? אני חושבת שזאת חרפה. בגלל זה אני לא מתפלאה שהורים לפעמים שולחים יד בנפשם. כאילו, יאללה".
בתום השבעה על דודו פנתה המשפחה לעורך דין ועתרה לבג"ץ (ר' בהמשך). בעוד כשבועיים, ב-15 בפברואר, יצטרך בית המשפט העליון להחליט אם לדודו זמירלי, לוחם הלום קרב - ששם קץ לחייו ביום העצמאות ה-63 של מדינת ישראל, מיד עם תום טקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל - והוכר כחלל צה"ל, מגיעה מצבה צבאית. "רק לנכים ממאה אחוז?", אומרת זיוה, "זה לא מעניין אותי. אני רוצה מה שמגיע לילד שלי. אני רוצה שיקום השופט ויגיד לי למה לא. חוקית? אין חוק לאדם שנתן את החיים שלו בשביל המדינה. יעמוד השופט ויסביר לי, למה לבן שלי, שלא נהרג פעם אחת, אלא מת מאה פעם, שהיה רדוף ופגוע וחרד ומבועת, לא מגיעה מצבה צבאית".
מה תגידי לשופטים?
"אם ייתנו לי לדבר? שזאת החובה שלי כלפי בני, שיקבל את המגיע לו, שיוכל לנוח. ושכששלושה ילדים רכים באים לבית העלמין, לקבר של אבא שלהם, המצבה של צה"ל תעשה את ההבדל בשבילם. 'הכבוד המינימלי של אבא לשלושה ילדים קטנים, הלום קרב', אני אגיד להם, 'בידיים שלכם עכשיו'".
דודו זמירלי נולד וגדל ביסוד המעלה. ילד סנדוויץ' בין שתי אחיות. אבא שלו, יגאל, דור שני במקום. הוא חקלאי. מגדל בעיקר עצי פרי. שזיפים, נקטרינות, רימון. זיוה הגיעה ליסוד המעלה מחצור כבר לפני 40 שנה, אבל תמיד תיחשב "חדשה". "ילד שובב", אמרו כולם השבוע, כשניסיתי להתחקות אחר ילדותו. קרוב משפחה סיפר על נעצים ששם על כיסא המורה כשהיה תלמיד בבית ספר. למד בכפר בלום. חביב הבנות וילד אהוד על הבנים, אמרו לי. ילד ונער שהיה "רוח סערה".
אחרי שסיים מסלול לוחמים בגולני, הפך להיות נהג וקשר בחטיבה 769. מפקד החטיבה היה אז עמוס בן-אברהם, בעבר מפקד סירת מטכ"ל. "רציני במבצעים", תאר את דודו כשספד לו בלוויה. "מרוכז מאוד, חסר סבלנות לשטויות וצוחק איתנו צחוק משוחרר של אלה ששוב יצאו מסכנה ושוב נשארו בחיים". דודו המשיך להיות הנהג של מפקד החטיבה גם אחרי שבן-אברהם עזב. ואז, במרס 1996, קרה האירוע ששינה את חייו. נער מחבל התאבד בקרבת הג'יפ שלו.
זמירלי חשד בנער, שעמד בשולי הדרך. בעמדת התצפית אמרו לו ש"אין לך מה לחשוד". גם המח"ט הרגיע אותו. דודו התעקש ועצר את השיירה. הנער התקרב לג'יפ שלו. הוא הצדיע ואז התפוצץ. קצין צה"ל, סרן סלאח כמאל זיידן, נהרג. למחרת פיארה תמונתו של זמירלי, עומד ליד השיירה שניצלה, את שערי העיתונים. זיוה אומרת שבבית לא התרגשו. "לא נתנו לשום דבר יותר מדי משקל". בדיוק כמו שלא התייחסו בהתחלה ל"מחלה". "ניסינו לדחוף את העגלה", היא מספרת, "איך אומרים? אולי ננצח".
כמה חודשים אחר כך התחילו הסיוטים של דודו. "יום אחד הוא בא אלי מוקדם בבוקר", נזכרת זיוה. "הוא אמר, 'אמא, אני רואה בשינה את הילד הזה שהתפוצץ לי על הג'יפ. הוא נמצא בחדר שלי. איך זה יכול להיות, הלא הוא התפוצץ, הוא כבר איננו'. הוא סיפר: 'קיבלתי פחד. נבהלתי. התעוררתי רטוב מזיעה'. אני הייתי תמימה. אמרתי לו, 'דודו, זה טוב שהגוף מגיב. אם גוף מגיב, סימן שהוא קיים. ואם זה יחזור, נלך להתייעץ עם איש מקצוע'".
כשכבר היה חייל משוחרר הסובל מהלם קרב נקלע דודו לזירה של אסון המסוקים בשאר ישוב. הוא צלצל ליגאל, אבא שלו. "הוא בכה", מספר יגאל. "'אבא', אמר לי, 'אני אוסף גופות. גופה ועוד גופה'".
באותה תקופה הכיר את סלעית, בת קיבוץ דן, לימים אשתו. ארוסה של סלעית, רס"ן אורי אזולאי, נהרג בלבנון באוקטובר 1996. צערו פגש את צערה. "האהבה התלקחה", אומרת זיוה. הם נישאו לפני 12 שנה בחתונה שמחה בקיבוץ, אבל מעליהם ריחף כל הזמן ענן החרדות של דודו. הוא כבר פנה אז לעזרה פסיכיאטרית, היה בבדיקות בתל השומר והוכר כנפגע פוסט טראומה.
"הוא הרגיש שהוא לא שולט בעצמו", מספרת זיוה. "החרדות הפריעו לו. בסיוטים שלו הוא כבר לא ראה רק את המחבל שהתפוצץ. הוא ראה גם אחרים שמתו. אמרתי לסלעית, 'את יודעת לאן את נכנסת?'".
בפעם הראשונה אושפז דודו במחלקה פסיכיאטרית אחרי שחטף התקף פסיכוטי. הוא נכנס לתחנת המשטרה בראש פינה ורצה לפוצץ אותה. שוטרים תפסו אותו בכוח והביאו אותו לחדר המיון של בית החולים זיו. זיוה הייתה בדיוק במשמרת. "ניגשתי אליו", היא אומרת. "בדרך לבית חולים הוא הגיע לניתוק. רציתי לראות אם הוא מחדש קשר. הוא הסתכל עלי, מאוד לא מפוקס. עברו כמה שעות עד שהוא התחיל לדבר קצת. הבנו שהוא לא בסדר".
דודו הועבר לטיפול במחלקה הפסיכיאטרית של תל השומר. הוא היה במצב של ניתוק מוחלט. הוא הורדם שם ל-72 שעות, נשאר באשפוז עוד חודש וחצי. כשחזר, מספרת זיוה, היה מדוכדך ועצוב. "לא מרוצה מחייו. הביע את זה בהתקפי זעם נוראיים", היא מסרבת לפרט בדיוק, כדי "לכבד את דודו": "היה נכנס ומתחיל לצעוק, סתם. או שהיה מרים דברים".
אחר כך היו אשפוזים נוספים. דיכאונות, חזיונות, התקפים פסיכוטיים. "טיילנו בכל הארץ", מחייכת זיוה. פעם אחת אושפז במחלקה סגורה וברח. צלצל מהדרך לזיוה. "זה קן הקוקייה כאן", אמר לה. "הערצתי את טיפת האור שנשארה בו", היא אומרת. זאת גם לדעתה הנקודה שבה הלך. "הוא פגע בעצמו כדי שלאחרים יהיה יותר קל. כי הוא ראה שהקושי גדול".
"ראיתי מעט מאוד אמהות במחלקות להלומי קרב", אמרה. "ולפעמים הייתי גם האמא היחידה. אמהות לא היו באות לבקר. באשפוז האחרון של דודו פגשתי שם בחור, חייל, רוסי. כל פעם הייתי יושבת עם דודו, הייתי אומרת לו 'דודו, פה זאת לא מסגרת בשבילך. יש לך בית יפה, ילדים מקסימים, ואישה, ואנחנו'. הוא היה מתרגז, 'עוד פעם את מתחילה'. כל יום זה חזר על עצמו. הוא בשלו ואני בשלי.
"הבחור הזה, הרוסי, אמר לי, 'זיוה, אני שומע את השיחות שלך עם דודו ואני מקנא. אני פה כבר כמה חודשים, אני מתגעגע לאבא ואמא שלי. אני מתקשר אליהם, שידברו איתי, והם לא רוצים'. דודו שמע. הוא כעס. הוא אמר לי, 'יותר אני לא רוצה שתדברי פה עם אף אחד. את באה אלי, אל תסובבי את הפנים שלך למישהו אחר'. או שהיה עוד אחד, שביקש שאקח לו כביסה. אמרתי 'תביא'. עשיתי כביסה, קיפלתי יפה והבאתי. הוא אמר לי, 'גנבת לי ג'ינס'. פחדתי שדודו ישמע. אמרתי לו, 'אני חושבת שאתה צודק. אני אחזיר לך מחר בבוקר'. הלכתי, קניתי לו ג'ינס חדש".
לדודו אמרה תמיד את מה שאמרה גם למטופלים שלה, ש"זה לא משנה מה יש, משנה איך לוקחים את זה". הוא גר יחד עם סלעית והילדים שנולדו להם בבית ביסוד המעלה, שבנו להם זיוה ויגאל. אחרי מותו חזרה סלעית לקיבוץ דן. בבוקר היה מגיע תמיד לזיוה. קודם היה מצלצל. "אפילו מהטלפון שלו הייתי במתח", אומרת זיוה. "'א-מא', ככה הוא היה מדבר אלי, לאט, 'אי-פה את'. ישר הייתי יודעת שזה באסה. 'אני לוקח את הילדים, אני בא אלייך'.
"הוא היה לוקח את הילדים לבית הספר ולגן. היה בא והיינו מדברים. אף פעם לא דיבר על נושא אחד בצורה מרוכזת. 'קשה לי, אני לא עושה כלום'. 'זה קשה, אבל אתה צריך לעשות', הייתי אומרת לו. 'אף אחד לא יעשה במקומך. אני יכולה לשמוע אותך, לעזור, להביא לך. אבל להבריא את עצמך, זה רק אתה'. 'במה? דברי', הוא היה אומר. ואני הייתי עונה, 'קצת ללכת ברגל, קצת לנסוע באופניים'.
"קנינו לו אופניים, 12 אלף שקל. נסע שבוע בדיוק. הייתי נלחמת בו. 'תגידי', היה אומר, 'את לא מתעייפת? את לא נורמלית. אני נורמלי. את לא'. הצעתי לו, אם הוא רוצה להיות עם אבא שלו החקלאי, הצעתי שנעשה לו בריכת דגים. היו לי המון רעיונות. הוא היה צוחק מפה לפה, 'אמא, את לא מבינה שאני חולה? אין מוטיבציה, אין חשק, אין חברה'. אמרתי, 'אין לך חשק? תעשה כל יום פעולה אחת שאין לך חשק לעשות. מה אתה חושב, לי יש חשק ללכת לעבודה?'.
"רציתי לעשות יש מאין. אמרתי, 'יש לי צרה. אם אני אצבע אותה בוורוד, היא תהיה צרה ורודה. צרה היא תהיה תמיד. אם אני אצבע אותה בשחור, היא תהיה צרה שחורה. הייתי עושה איתו כל מיני תרגילים. הוא היה אומר, 'אמא, בכל פעם שאני יוצא מהבית, רודפים אחרי. את לא רואה שמאחורי השיח יש מישהו?'. ואני אומרת לו 'כנס לאוטו, מהר, נתפוס אותם'. הוא אומר 'בטח. ראו אותך, אז ברחו'. חוזרים הביתה. מחכים. יוצאים שוב. אמרתי, 'לפעמים אתה משתף פעולה עם השיגעון, אז השיגעון קצת נח'".
זה היה מפעל של משפחה אחת שעשתה הכל כדי להחזיק את בנה בחיים. מזיוה היה ממשיך דודו לאחותו הגדולה, גם היא תושבת יסוד המעלה. היה ישן אצלה עד הצהריים. "חתיכת בן אדם שלא מגיב לכלום", מעידה זיוה. "שוכב בסלון ונוחר". כשהתעורר, היה הולך להחזיר את הילדים. כל פעולה הכי פשוטה הצריכה אחריה שעות ארוכות של שינה. התרופות שלקח גרמו לכך שהיה ער בלילה, ולכן הוא נאלץ לישון ביום. בשעות אחר הצהריים היה ברשות סלעית והילדים. מעולם לא עבד. בגלל התרופות שלקח, השמין מאוד. "אולי 12 שנה החזקנו אותו בחיים בכוח", אמרה השבוע זיוה. "הוא רצה למות מזמן".
פעם אחת, לפני כמה שנים, ניסה לשים קץ לחייו. זיוה מצאה אותו ברגע האחרון. "הוא היה במיטה שלו, שקוע, עם גל של מכסים של תרופות. מיד הזמנתי אמבולנס ונסענו לבית חולים. שוב אשפזו אותו. בפתק שמצאתי אצלו בארנק כתב 'אם יקרה לי משהו'. ביקש לוויה צבאית, חלקה צבאית ועוד משהו. לא זוכרת מה".
הוא שכר חוקר פרטי שינסה לצוד את אלה שרודפים אחריו. פעם אחת החליט שאדם שעבר להתגורר במושבה התחיל לעקוב אחריו. חשב שהוא "שוטר בשכר". הלווה לו 500 שקל כדי שיתחבר איתו. היה רודף אחרי אנשים ומכוניות. דורש מהם להזדהות. "זה שאני הייתי חשדן", אמר לזיוה, "והתעקשתי שהנער ההוא בעיקול השביל מחבל, הציל אנשים ממוות". לפסיכיאטר תיאר את שהרגיש. "ראיתי את המבט שלהם", אמר על האנשים שכביכול עקבו אחריו. "סבל נורא", אמר לו. "מבהיל".
"יום אחד הוא עצר פה בן אדם", מספרת זיוה. "ביסוד המעלה לא ידעו שהוא חולה. חקר אותו מי הוא ומה הוא. אחר כך פגשה אותי שכנה. אמרה לי, 'תגידי, דודו עובד בשב"כ?'. שאלתי 'למה?' והיא אמרה, 'הוא ראיין את החתן שלי'. אמרתי, 'נו, וזה היה בסדר, הראיון הזה?'. אז היא אומרת לי 'בטח, הרי לא תגידי לי שהוא בשב"כ'". אבל אחרי ששלח יד בנפשו, אומרת זיוה, "אנשים היו בשוק".
ולתוך כל זה נולדו שלושה ילדים. "מתוך הדמדומים של חייו", אומרת אמו. שתי בנות (בנות 11 ושבע) וילד בן שנתיים. "זה נראה אופטימי. בתוצאה יש שלושה ילדים, אבל סלעית נלחמה על כל ילד". בין דודו לילדים, היא אומרת, הייתה "אהבה גדולה, יוצאת מן הכלל. כמה שהוא היה חולה, בבית שלו הוא היה בעל המילה". כשנולד הבן הצעיר, מצאה אותו מאכיל את התינוק. "הרגשתי שהנס מתקרב". אבל אחר כך באה הידרדרות גדולה.
מה הילדות ידעו כשהוא היה מאושפז?
"היו רואים שאני מגיעה ושהתיק שלו מוכן. הגדולה הייתה שואלת 'מה, אבא הולך?'. לא הייתי עונה. הוא היה אומר 'אני חוזר'. זהו. הדבר היחיד שעניין אותו בחיים זה רווחת הילדים ואשתו".
כשהיה מתאשפז, סלעית הייתה מטפלת בילדים וזיוה הייתה מטפלת בו. "סלעית אצילת נפש", אומרת זיוה, "בגלל שאהבה אותו ונשארה איתו למרות הקושי הגדול. דודו היה נכה של משרד הביטחון. המשכורת דפקה, התרופות, הכל לכאורה היה נהדר, אבל העיקר נפל על המשפחה. משרד הביטחון מלווה הורים שכולים. מה אני צריכה היום ליווי? אם היו עושים רבע מזה כשהילד היה חי, מלמדים אותי גם מה להגיד לו, באים להיות איתו קצת, זה היה עוזר. מערכת הביטחון היא כמו הורים שסוגרים כל בעיה עם הילדים שלהם בכסף. מה שצריך 'קח כסף ולך'".
בשנתיים האחרונות, לפני שהתאבד, מצבו הלך והידרדר. הדברים נעשו "קשים וקשים". "לא ראיתי חיוך על הפנים שלו שנה שלמה", אומר יגאל. הוא התחיל להסתובב גם בלילה עם משקפי שמש. לא רצה שיראו את העיניים שלו. ליגאל אמר ש"אני נראה כמו מסומם, בגלל התרופות". הוא התבייש. קודם היה מגיע מדי פעם לבקר את יגאל בעבודה, יושב כמה דקות, שותה קפה. בתקופה האחרונה נעלם. פעם אחת, מספר יגאל, אמר לזיוה ש"אבא בטח מתבייש בי".
החיים הלכו וסגרו עליו. בערבים היה מתקשר ליגאל או לזיוה ומבקש שיבואו "לראות את הנכדים". הוא לא אמר שהוא בעצם זקוק להם. הרבה פעמים, כשהגיעו, כבר ישן. כל פעם מחדש ביקש שישכרו לו עורך דין. "בגלל שעוקבים אחרי", חזר ואמר ליגאל. "לכם יש אמצעים ואתם לא עוזרים לי". אביו אמר לו, "דודו, אתה כבר כמה שנים אומר שעוקבים אחריך, ואין שום דבר. אם היה משהו, כבר מזמן היית יושב בבית סוהר". "אני עוד אוכיח לכם", אמר ליגאל ערב לפני ששם קץ לחייו. "המילים האחרונות שאמר לי", מספר יגאל.
"שבועות רבים אני כותבת לך את ההספד", אמרה זיוה מעל קברו, "בגלל שזה היה באוויר". השבוע סיפרה: "פתאום הוא היה נעלם מהבית. ברגעים האלה הייתי תופסת את עצמי, 'אולי זה הרגע שהוא החליט לעשות לעצמו משהו'. היה לי מתח נוראי. ואז הוא היה חוזר. הייתי אומרת, 'וואו, זיוה, למה חשבת ככה'. חשבתי על זה, ופחדתי מזה, והתמודדתי עם זה. ידעתי שזה מחכה לי כל הזמן. פגשתי את זה בחלומות, ביומיום, המון זמן. הוא לא הסתיר. גם מאשתו. הוא אמר לה, 'תני לי רק או-קיי ותיפטרי ממני, אני אהרוג את עצמי'. היא הייתה אמרת לו, 'ממני לא תקבל לעולם אישור'".
שבועיים לפני שהתאבד הזעיקה אותה סלעית. סיפרה שדודו מתנהג מוזר. הציעה שישלחו אותו לאשפוז כפוי. ביקשה שתישאר לישון בלילה. "הוא אמר, 'מה קרה שאת ישנה פה?'", מספרת זיוה. "אמרתי לו, 'סלעית רוצה שאני אאשפז אותך בכפייה, לדעתה אתה לא בסדר, והיא רוצה את טובתך'. והוא אומר, 'אמא, אני מזהיר שפה לא יבוא מישהו לקחת אותי בכוח. זה לא ייגמר טוב, אני לא מעוניין'. אמרתי לסלעית, 'לא יהיה אשפוז שהוא לא ירצה. לא משנה איך זה ייגמר, לא ייכנסו לפה בריונים לקחת אותו כשהוא לא איבד את השפיות לגמרי. את הכבוד הזה ניתן לו, ומה שהוא יחליט הוא יחליט'".
המצב של דודו הלך והחמיר. זה התחיל בדיכאון ועבר לפסיכוזה. שבוע לפני ששם קץ לחייו לקחה אותו זיוה לפסיכיאטר שטיפל בו מטעם משרד הביטחון. "דודו ישב לידי ואמרתי לו, 'דוקטור, לדעתי דודו מתכנן משהו אובדני. יש לי חשדות שיש לו מחשבה אובדנית רצינית'". אז כבר כן ביקשה מהפסיכיאטר שיאשפז אותו בכפייה. הפסיכיאטר פנה לדודו. "הוא אמר לו, 'מה אתה אומר על מה שאמא אמרה?'", היא מתארת. "'מה אני אומר לך?', ענה דודו, 'זה לא נכון'. עם חיוך כזה של 'היא יודעת מה היא אומרת'. כי אני ידעתי לקרוא אותו. 'אין לכם סיכוי, בחיים', אמר לפסיכיאטר, 'לאשפז אותי כפוי'. הפסיכיאטר שאל: 'אבל אמא צודקת?', ודודו ענה: 'מה פתאום'".
דאגת?
"לא. איך אומרים? זה הלוא לא בידיים שלי. אני לא אלוהים".
את מצטערת שלא אשפזתם אותו בכפייה?
"ממש לא. דודו הוא בן אדם שאיבד הכל, אבל את מעמדו בתוך הבית הוא מאוד שמר. אם היה בא מישהו, לוקח אותו לעיני ילדיו למשהו כפוי, זה ממילא היה נגמר בטרגדיה. למה צריך? אני תמיד אומרת, צריך לתת לבן אדם לעשות את מה שהוא רוצה. גם אם הוא רוצה למות. אי אפשר היה עם המתח הזה של להחזיק אותו בחיים. היא מצלצלת, סלעית, 'זיוה, הוא יצא'. ישר היינו נכנסים לאוטו, מתחילים להסתובב, לחפש אותו. הוא היה רואה אותנו, היה חוזר. בחודשים האחרונים כל הזמן עשינו מרדפים. חוץ מזה שחשבתי, את יודעת, מה יהיה בעתיד שלו. מה מחכה לו כשאני לא אהיה יום אחד".
ומה חשבת על זה?
"שיהיה נורא ואיום. הוא חסך לעצמו את כל זה, לצערי. כי אם להיות כנים ולהגיד את האמת, אמא לא יכולה להגיד שזאת הקלה שהבן שלה הרג את עצמו".
ביום הזיכרון האחרון הסתגר בחדר. כך נהג כל השנים. "תשעה באב ביום הזיכרון", אומרת זיוה. למחרת, ערב יום העצמאות, בשעות הערב, הזעיק את זיוה שתיקח את בתו האמצעית, הרגישה מבין שלושת הילדים. הייתה לו איזושהי התפרצות, אומרת אמו. היא לא יודעת כמה חמור זה היה. "תאקל", אמר לה בטלפון. ביקש שהילדה תישן אצלה. כשזיוה הגיעה לקחת את הילדה, דודו היה סגור בחדר. "צעקתי עליו", היא אומרת. "אמרתי לו 'תצא קצת מהחדר, בוא תשב עם הילדים שלך'. הוא אמר 'אמא, היום לא כדאי לך לצעוק עלי. את לא תראי אותי לעולם עוד מעט'.
"אף פעם לא נתתי לו הרגשה שאני נבהלת", היא אומרת, "עניתי לו, 'דודו, אני אמרתי לך כבר עשרות פעמים, תחשוב לפני שאתה מחליט. כי כולם יחיו. אף אחד עוד לא מת אחרי מי שמת. תסתכל פה מסביבך. אנחנו מלאים. יש לנו שכנה שבעלה והבן שלה נהרגו. השכנה השנייה, הבת שלה נהרגה. כל הרחוב פה, כולם שכולים. מישהו מת אחרי זה? כנראה שזה העולם. מי שמת מת, ומי שחי חי".
מה הוא ענה לך?
"שמענו אותך. שמענו".
למחרת בשבע בבוקר הוא בא לקחת את בתו. אמר, "'אמא, אני לוקח את הילדה, שלא תיבהלי'", כאילו, אם היא תחסר לי, שאבין מי לקח אותה", אומרת זיוה. "הסתובבתי לצד השני, אפילו לא הסתכלתי עליו".
כמה שעות אחר כך הגיע הטלפון מסלעית. הם נסעו לקיבוץ דן. דודו, סלעית והילדים, כדי להשתתף באירועי יום העצמאות עם המשפחה של סלעית. בצהריים היו אמורים לחזור ליסוד המעלה, לפיקניק שעשתה אחותו של דודו בחצר שלה. סלעית סיפרה שבאה לקחת משהו לבן הקטן מהבית בו התארחו בקיבוץ. היא ראתה את הטלפון, המשקפיים והמפתחות של דודו. "אלה שלושה דברים שדודו לא נפרד מהם", אמרה לזיוה. כשלקחו לו את הרישיון, בגלל התרופות, נהג בשלילה. זיוה ויגאל נכנסו למכונית ונסעו לדן.
כשהגיעו, ראו את סלעית והילדות יחד עם בני משפחה אחרים מחפשים את דודו בשדות. משטרת קריית שמונה הוזעקה. "יש פה שלושה בתים ריקים", אמרה להם זיוה. התכוונה לבתים של בני משפחתה של סלעית, "למה אתם הולכים בשדות?".
דודו זמירלי נמצא בבית אחיה של סלעית. הוא הכיר כל פינה בבית. ידע איפה הנשק מונח. הכל, אומרת זיוה, היה כנראה מתוכנן. קצין המשטרה הודיע להם שדודו נמצא ירוי, ושהוא "מונח בבית". לילדים אמרו ש"אבא שלח יד בנפשו". לנכדים האחרים סיפרו זיוה ויגאל ש"נפלט כדור".
"אמרתי שאני רוצה להיכנס לראות אותו", אומרת זיוה. גם למחרת, כשהיה צריך לזהות את הגופה, עשתה זאת. יגאל בחר לא להיכנס. "לא מבינה איך הוא לא נכנס", היא אומרת. "אני מאוד מציאותית. לא בורחת משום דבר בחיים. רבאק, זה הבן שלי שם. רוצה שהוא יידע שאני, בכל מצב, נמצאת איתו".
ביום חמישי, למחרת יום העצמאות, נערכה הלוויה בבית העלמין ביסוד המעלה. "לא באתי לסכם את חייך, ילד יפה שלי", ספדה זיוה בקול חזק וצלול, "רק רציתי שנמשיך לדבר". אחר כך התנצלה: "סליחה בן שלנו שלא ראינו, שלא האמנו שיש מראות שאתה רואה והם נסתרים מעינינו. אתה היית הלום קרב, ואנחנו הלומים לנוכח סבלך".
את מתגעגעת אליו?
"לא יודעת להגיד. אני כאילו רואה אותו כל הזמן. אני לא מתגעגעת אליו. הוא חלק מאיתנו. זה שפיזית הוא לא נמצא? הרבה פעמים אני יושבת ואני מרגישה כאילו הוא יושב לידי. כי תמיד הוא היה רוצה להתגרות בי. הוא היה יושב, לא היה לוקח מרחק, שארגיש שהוא תכף יושב עלי. עוד לא נפרדתי ממנו סופית, זה תהליך".
היא לא מתעסקת ב"מה חשב ברגע האחרון". אי אפשר להיות ברגע כזה עם אף אחד, היא אומרת. "אם הוא היה יכול היום לרדת למטה ולדבר איתי, הוא היה מצטער על זה. אין לי ספק בכלל. מה הייתי אומרת לו? שידעתי שהוא יצטער. כל הזמן אמרתי לו. 'דודו, תחשוב לפני כל דבר. בכל דבר יש רווח והפסד'".
"משרד הביטחון יוצר נהלים שסותרים מהותית את החקיקה הנהוגה בישראל לגבי חללי צה"ל, הן בחוק משפחות שכולות והן בחוק בתי קברות צבאיים", אומר עו"ד אבינו ביבר, שמייצג את משפחת זמירלי יחד עם עו"ד נוי ביבר-ברנע בעתירה לבג"ץ שהגישו נגד שר הביטחון וראש אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון.
"מדובר בנהלים פסולים שחורגים מהחוק. הן לפי חוק בתי קברות צבאיים והן לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, אדם מוכר כחלל, לא משנה אם הוא נהרג בקרב, בפשיטה, או מת עקב נכותו מהשירות הצבאי. משרד הביטחון מקפיד לוודא את הקשר הסיבתי בין המוות לבין הפגיעה בצבא ולא כל אדם שנפגע ואחר כך מת מוכר בהכרח כחלל צה"ל. הנהלים יוצרים הפרדה בין דם לדם. לא ייתכן שחייל שמת כתוצאה מנכותו והוא מוכר חלל צה"ל על פי חוק, משפחתו תקבל את כל הזכויות, פרט למצבה צבאית".
"דודו זמירלי היה חייל לכל דבר כל השנים, עד שהתאבד, למרות שלא היה במדים. הוא מעולם לא השתחרר מצה"ל", אומרת עו"ד ביבר-ברנע. "יש פה החלטה מנהלית של משרד הביטחון ואגף ההנצחה שמרוקנת מתוכן זכויות יסוד של החלל ומשפחתו. לוקחים נהלים ונותנים להם לגבור על זכויות יסוד בסיסיות. מה ההבדל בין אדם שנהרג בבינת ג'בל לאדם שנתן את חייו בגלל הנכות שנגרמה לו בצבא? הרי לא מדובר פה בעלות המצבה. זה לא עניין תקציבי. הכרתם באדם כחלל צה"ל, הכרתם במשפחה כמשפחה שכולה, המצבה, זאת המשוכה? זאת אטימות ושרירות לב, שגם סותרת את החוק".
מקרה זמירלי, אומרים עורכי הדין, עשוי לחולל מהפכה. בית המשפט העליון, אם יקבל את העתירה, יצטרך להתמודד עם שאלות קשות. למשל, מה יעלה בגורל נכים שהוכרו בעבר כחללי צה"ל ולא קיבלו מצבה צבאית. "הפתרון הטוב ביותר הוא שיהיה מענה ספציפי לדודו זמירלי ושתונח מצבה צבאית על קברו", אומר עו"ד אבינו. "מדובר פה במקרה לא שגרתי. די לראות את המסמכים הרפואיים, מספר האשפוזים והמועד שבו בחר דודו לשים קץ לחייו. האם נוהלי משרד הביטחון יכולים לגבור על החוק? ברור שלא".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם