על הטראומה בקיבוץ ומכירת הבית לאולמרט: דבורה גנני פותחת פה
דבורה גנני הספיקה לדברר ארבעה שרים בכירים בתקופות סוערות מאוד, להחזיק תוך כדי טור רכילות וגם לגדל לבד שני ילדים. בריאיון מיוחד היא מדברת לראשונה על המעצר במצרים, על הבית מפורסם ברחוב כרמיה 8 שהיא מכרה לאהוד אולמרט ועל הילדות הטראומתית בקיבוץ כפר מסריק. חיים שכאלה, גרסת האקסטרים
"אחרי שנים אני מבינה ששום דבר שם לא נעשה מתוך כוונה רעה, להפך. בסך הכול המערכת הקיבוצית והעקרונות שלה הושתתו על הכוונה לתת לילדים את החינוך הכי טוב. לדעתם לינה משותפת זה היה החינוך הכי טוב.
"הרעיון היה לשים את הילד מ-6:00 בבוקר במערכת חינוכית, כמו שקורה במשפחות של העולים מרוסיה - שהילדים שלהם מהבוקר ועד הערב מתעסקים בחינוך. במערכת הקיבוצית זאת הייתה אותה תפיסה – לתת לילדים חינוך מקסימלי. זה שלא לקחו בחשבון את נפש התינוק וחשבו שהם עושים מעין ניסוי חינוכי, שלדעתי ולדעת רבים לא עלה יפה – זה כבר סיפור אחר".
למה זה גרם לך, כילדה שגדלה במערכת הזאת?
"לי זה גרם להרבה מאוד פחדים, הרבה מאוד חרדות, הרבה מאוד זיכרונות קשים שהייתי צריכה לטפל בהם בטיפולים פסיכולוגיים. הייתי ילדה קטנה שחייתה ללא ההורים בלילה, עם מסתננים מסביב, קולות תנים. כל מלחמת ההישרדות שלי לאורך חיי היא תוצאה ישירה של ההישרדות שלי כילדה שגדלה בקיבוץ. אחרי טיפולים פסיכולוגיים אני חושבת שסלחתי לכולם היום.
"אני לא חיה בכעס, אבל זה בהחלט השפיע על החיים שלי. בקיבוץ אתה צריך כל הזמן לשרוד, אתה לא חי וגדל בשקט, כי אתה כל הזמן נאבק על מקומך החברתי. החינוך היה תחרותי והישגי מאוד. אמנם לא היו בחינות בחינוך הקיבוצי, אבל זה היה הישגי מבחינה חברתית. במקום לגדול באופן פסטורלי, גדלתי במתח. אולי זה גם טמון באישיות שלי".
בעבר גנני התבטאה בחריפות ביחס לאותן 20 שנה בקיבוץ, ואף אמרה כי השנים האלה פשוט נמחקו מזיכרונה. היום היא מנסה לרכך את ההתבטאות הזאת: "עם כל הניסיונות שלי אני לא מצליחה להיזכר בילדות שלי, כאילו נמחקה כליל. אולי זה גם בגלל שכל החיים שלי היו כל כך אינטנסיביים, יש גבול לכמה דברים המוח יכול לשמר".
עם סיום הצבא, כשגנני עמדה להתחתן, היא החליטה שלקיבוץ היא לא חוזרת. "בגלל זה לא נתנו לי להתחתן בקיבוץ. הם אמרו שאם אני עוזבת, הם לא מממנים את חתונתי. אז התחתנתי בכפר ויתקין, איפה שגרה משפחתו של בעלי". מיד אחרי החתונה הזוג עבר לירושלים, שם התחילה גנני את מסע ההישרדות השני שלה.
היא התחילה לעבוד כעובדת סוציאלית בעירייה ב-1967, על סמך הניסיון שצברה כסמלת סעד בצבא. את רוב זמנה היא העבירה בעבודה בקרב משפחות בנחלאות, ועם רבות מהן היא שומרת על קשר עד היום. תוך כדי כך היא מימנה לעצמה שיעורים פרטיים כדי להשיג תעודת בגרות.
עם תעודת בגרות ביד היא נרשמה ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. ב-1969 היא ספגה מהלומה אישית גדולה, כשאחרי שתי שנות נישואים בישר לה בעלה כי הוא מאוהב באחרת. "זה קרה בעקבות מלחמת ששת הימים", מסבירה גנני, "הוא פגש שם כקצין
אחרי הגירושים, ב-1970, החליט ראש העירייה דאז טדי קולק לצרף את גנני למחלקת הדוברות בעירייה, כשהיא בת 23 בלבד. במהלך עבודתה שם כעוזרת דובר פגש אותה המלונאי חיים שיף, שהיו בבעלותו כמה וכמה בתי מלון יוקרתיים בארץ. שיף עמד לפתוח אז את מלון דיפלומט, שהפך למלון הכי חשוב בירושלים.
ב-1972 שיף שכנע את גנני לעבור להיות מנהלת קשרי החוץ ברשת המלונות שלו, ושם גנני התחככה לראשונה בשועי הארץ. מלון דיפלומט היה אז המקום שהגיעו אליו כל השרים, קציני המשטרה וקציני הצבא הבכירים. "עשו שם עסקאות בכל הדרגים, כשרות ולא כשרות", מבהירה גנני. "ואגב, כל הקצינים והפוליטיקאים והשרים היו מגיעים לשם, אוכלים, שותים ולא משלמים. מי בכלל חשב לשלם? זה היה המזנון של הממשלה, הכנסת, הצבא והמשטרה".
היום זה נחשב לשחיתות.
"נכון. אבל זה קורה גם היום, רק שהיום הפוליטיקאים יותר חכמים. לא השתנה כלום".
בטח היית עדה לפגישות שהמעורבים בהן לא רצו שיתפרסמו.
"ברור", היא צוחקת, "ראיתי המון דברים שהשתיקה יפה להם, אבל מעולם לא הדלפתי וסיפרתי עליהם, גם בחלוף השנים. אני הייתי בין היחידים שלא הדלפתי מידע שידעתי. אז הייתה תרבות מפא"י, היו יושבים שם במלון, מקבלים החלטות שנכתבו על מפיות ופתקים ומעבירים הלאה. זאת הייתה תקופה מרתקת ואנשים מרתקים".
מי מבין האנשים שהגיעו לשם הכי הרשים אותך?
"מאחר שהכרתי וראיתי את מאחורי הקלעים של העסקנות והתנהלות האנשים, וביודעי כל זאת, קשה היה לי להתרשם מאחד מהם. את רואה דברים שלא תמיד מציגים את האנשים האלה באור חיובי".
עבדת במשך 40 שנה ויותר עם דורות של פוליטיקאים. את מסכימה עם מי שטוען שהפוליטיקאים של אז היו בכמה רמות מעל אלה של היום?
"ממש לא, זה לא נכון. אלה אותם האנשים ואותה ההתנהלות. פשוט אז היו פחות תקשורת וחשיפה, ולכן ידעו וכתבו פחות. אותו סגנון התנהלות של שרי ממשלה היה גם אז, גם עם השמות היותר גדולים של אז. אני מכירה היטב את השרים של היום, והם לא נופלים מאלה של אז.
"מה את חושבת, שלא היו שרים שעשו שיפוצים בבית על חשבון משלם המסים? לא היו פוליטיקאים שהחזיקו בצד פילגש? היו והיו. רק שאז לא חשפו את זה, הכול אותו הדבר ושום דבר לא השתנה".
ב-1974, בעודו מכהן כשר הבריאות בממשלת העבודה, הגיע לדיפלומט ויקטור שם טוב, ובלובי, מול חיים שיף, עשה מחטף והציע לגנני לעבור להיות דוברת משרד הבריאות. "חיים כעס מאוד על ויקטור על כך שהוא לקח אותי", אומרת גנני בחיוך מרוצה.
"אבל אותי עניין מאוד להיות דוברת של משרד ממשלתי. תחשבי שאז הייתי דוברת של כל מערכת הבריאות, שזה כלל גם להיות דוברת של כל בתי החולים וקופות החולים, מלבד המשרד.
"היום מבצעים את העבודה שעשיתי 20 דוברים. באותה תקופה לא היו נשים במשרות דוברוּת, והייתי בת 20 ומשהו, ממש צעירה. נישאתי בפעם השנייה והייתי בהיריון ראשון, בחודש השביעי. ייאמר לזכותו של שם טוב שזה לא הפריע לו לקחת אותי. היום זה לא קיים, לא ייקחו אישה אפילו בחודש השלישי להיריון להתחיל עבודה כלשהי".
איך הייתה מערכת הבריאות אז לעומת היום?
"אותו הדבר בדיוק, כאילו שום דבר לא השתנה. היו אותם משברים ושביתות בדיוק: להזכירך, הייתה שביתת הרופאים הגדולה ב-1983, היה משבר עם האחיות, חוסר במיטות, עומס בבתי החולים בחורף, לא היו רופאים בפריפריה ואפילו הייתה בריחת מומחים. המדינה לא פתרה את בעיות היסוד, ולכן הכול נשאר אותו הדבר.
"אז, כמו היום, הייתה מלחמה בין משרד הבריאות למשרד האוצר, ולכן באותו משבר גדול של 1983 החלטנו שאני אדברר את משרד הבריאות והאוצר יחד, כדי שהמלחמה בין האוצר לבריאות לא תצא החוצה וכדי שלכאורה נציג חזית אחידה ולא עמדות מנוגדות - בקיצור, כדי שהכביסה המלוכלכת לא תצא החוצה במלחמה בין שני המשרדים. אז גם היה יותר קל לשמור על הכביסה בפנים, כי הדליפו הרבה פחות מהיום".
העדנה של גנני במשרד הבריאות עמדה להסתיים עוד קודם לכן, עם סיום שלטון המערך ב-1977 ועליית הליכוד. לעובדי משרדי הממשלה היה ברור שרובם עומדים ללכת הביתה. זה היה אמור להיות גם גורלה של גנני; למשרת שר הבריאות מונה איש הליכוד אליעזר שוסטק, וגנני, כמו שאר אנשי משרדי הממשלה, סומנה כמפ"מניקית מעצם עבודתה תחת שם טוב. אלא שגנני, שהפכה בינתיים לאם חד~הורית מטופלת בשני צאצאים, הבינה שהיא חייבת לשמור על פרנסתה:
"מלחמת ההישרדות שלי גברה, אז באתי לשוסטק ואמרתי לו שאני בכלל לא מפ"מניקית, לא מפא"יניקית ולא כלום", היא נזכרת. "מעולם לא היה לי פנקס, ויותר מכך, מגיל 18 הקפדתי שלא ללכת להצביע, כדי שלא ישייכו אותי לשום מפלגה. אמרתי לו שהוא יכול לבדוק את זה וביקשתי ממנו לתת לי שלושה חודשי ניסיון, ואולי הוא יהיה מרוצה ממני.
"מאז עבדתי איתו כמעט שבע שנים. שוסטק היה שר נפלא, הוא פיתח את כל בתי החולים בפריפריה, אסף הרופא, צפת. ייאמר לזכות הליכוד של בגין ושוסטק שהם הרימו את בתי החולים של הפריפריה. הליכוד עמד בהבטחה לדאוג לפריפריה".
נדמה שכמה תחנות בחייה של גנני חזרו על עצמן בצורה מחזורית כמעט; כך למשל, כמו ששם טוב גנב אותה משיף, חטף אותה יורם ארידור ממשרד הבריאות לטובת משרד האוצר שעמד בראשו. זו הייתה תקופה סוערת במיוחד עבור הכלכלה הישראלית - היו אלה ימים של אינפלציה דוהרת, שנגעה לא פעם ב~130 אחוז לשנה, ושל משבר מניות הבנקים. גנני לא ידעה שזמנה וזמנו של ארידור באוצר יהיה קצר מאוד. הפיצוץ הגדול התחבא מאחורי הדלת. "לשוסטק היה חבל לאבד אותי, אבל אני רציתי את האתגר לעבור לאוצר", מסבירה גנני את המעבר.
יורם ארידור, שהחליף את יגאל הורוביץ, היה זה שהוריד את המסים על מוצרים כמו מכוניות וטלוויזיות צבעוניות, בתקופה שזכתה לכינוי "ימי ארידור העליזים". האינפלציה המטורפת ומשבר המניות בבנקים הביאו אותו להגות את התכנית שעתידה הייתה להפיל אותו, ושמה "הדולריזציה".
כדי לבלום את האינפלציה תכנן ארידור להצמיד את השקל לדולר. אלא שהרעיון נחשף בכותרת ענקית ב"ידיעות אחרונות" ב-13 באוקטובר 1983, והעניין עורר סערה קשה, שבוע אחרי שארידור הפסיק לגמרי את המסחר בבורסה כדי למנוע את מפולת מניות הבנקים שהלכה והחריפה. הביקורת הקשה על הרעיון הביאה להתפטרותו.
גנני מספרת היום לראשונה על מה שבאמת קרה אז. "התכנית הודלפה החוצה על ידי אדם שאני וארידור ידענו בדיוק איך הוא הדליף אותה ולמי", חושפת גנני ומחייכת. "כן, אני וארידור חזרנו מהכנסת וראינו ממש בשידור חי ומול עינינו את אותו בכיר באוצר יושב ומדליף לכתב 'ידיעות אחרונות'. ניסינו למנוע את הפרסום, אבל לא הצלחנו.
"אחרי הפרסום היה משבר גדול וראש הממשלה יצחק שמיר אמר שהוא לא ידע כלום ושהתכנית לא הייתה על דעתו. כל השרים נטשו את ארידור בטענה שלא ידעו דבר. אבל היום אני יכולה לספר שזה היה שקר - שמיר והשרים ידעו על התכנית ותיאמו הכול, עד לפרט האחרון. אבל כשהפרסום גרם למשבר הם כולם שיקרו והתנערו והכריחו את ארידור להתפטר. הוא עבר משבר לא קל".
את ארידור החליף יגאל כהן אורגד. "באותו היום שהוא נכנס לאוצר", משחזרת גנני במרירות. "הוא 'גילח' מהמשרד את כל האנשים שעבדו לצד ארידור, כולל אותי. זה היה בדצמבר, ובאתי לכהן אורגד ואמרתי לו: 'תעשה מה שתחליט, אבל תזכור שאני אם לשני ילדים ואני מגדלת אותם לבד, גשם בחוץ וקר, תדאג שתהיה לי פרנסה'. הוא ממש הקשיב לי", אומרת גנני בציניות.
"למחרת באתי למשרד וראיתי על הכיסא שלי כדוברת האוצר את אריאלה רב דן. לא הודיעו לי, לא היה אז משהו כמו שימוע, כלום. מהרגע להרגע. הוא אחד האנשים שלא סלחתי לו מעולם. הוא זרק אישה לבד עם שני ילדים, והוא ידע את זה".
לא השתמשת בקשרים שהיו לך כדי למצוא עבודה במשרד אחר?
"כל חיי לא נכנסתי לעבודה דרך הקשרים שהיו לי".
אחרי פיטוריה ממשרד האוצר ישבה גנני שמונה חודשים בבית עם חרדות קיום גדולות, שוברת את הראש איך לפרנס שני ילדים בכוחות עצמה. הישועה הגיעה מאברהם שריר, שהציע לגנני לבוא לדברר את משרד התיירות והמשפטים שעליהם היה אחראי.
"הוא הגיע אליי דרך איז'ו רגר, שהיה ראש עיריית אילת, והוא הכיר אותי והמליץ עליי", נזכרת גנני. "היה קשה לדברר את משרד המשפטים. אז, כמו היום, היו מלחמות עולם בין השר ליועץ המשפטי לממשלה, שהיה אז יוסף חריש. היו מלחמות על הרכב בית משפט העליון, הייתה מלחמה על הוועדה לבחירת שופטים, קריטריונים לבחירה ומי יישב בוועדה הזאת. כלום לא השתנה. והיה גם עניין העומס בבתי המשפט. אותן בעיות שצצו אז, עולות בדיוק אחת לאחת היום".
גנני עבדה תחת שריר שש שנים, עד 1989, ואז נשלחה כקונסולית של משרד התיירות למיאמי. "היה מפחיד לנסוע לבד עם שני ילדים למיאמי", מודה גנני. "אני נראית מבחוץ אשת ברזל, אבל מבפנים אני משי. הייתי צריכה למצוא לבד דירה ולקנות רכב. כשהתחלתי לעבוד עלתה בעיה: אני ראיתי דברים באופן שונה ממה שראו במשרד התיירות.
"אני התחלתי לטפל בתיירות הלא יהודית, בתיירות הנוצרית. רציתי להביא צליינים ותיירות נוצרית לארץ. שלחו לי מהארץ חוקר שיחקור למה אני עובדת עם הכנסיות, עשו לי ממש ועדת חקירה על זה. נתנו לי על הראש. הם רצו את ה'סנו בירדס' היהודים, שהם הפנסיונרים שיושבים במיאמי. אבל את אלה לא עניין לבוא לישראל, את הנוצרים האוונגליסטים דווקא כן. היה מדובר על להכניס דולרים לארץ, אבל את זה לא הבינו בארץ. במקום להתעסק עם הפדרציה היהודית הלכתי לכנסיות.
"ב-1993 הבאתי את קבוצת התיירים הכי גדולה שהגיעה אי פעם לארץ. הבאתי את הכומר בני הין, שהוא עד היום הכי גדול, ועד היום אני חברה טובה שלו. הייתי עולה על במות הכנסיות שלו והייתי מרצה בפני הנוצרים ומביאה אותם לארץ. תמיד עברתי על חוקים לטובה, והפעם לטובת המדינה שלי. הייתי שם ארבע שנים, ושם כבר התחלתי לנשום כלכלית. שם הרשיתי לעצמי לראשונה לקנות בגדים יד ראשונה לילדים, ולא יד שנייה כמו שעשיתי בארץ במשך כל השנים".
למי שמרים גבה ולא מבין איך דוברת של שרים לא הצליחה לגמור את החודש, גנני חושפת פרט מעניין: "בכל השנים שהייתי דוברת משרד הבריאות עבדתי בשלוש עבודות. מלבד הדוברות קיבלתי אישור להיות כתבת תרבות, וכתבתי ב'הארץ' וב'על המשמר'. אפילו היה לי טור רכילות במקומון הירושלמי של שוקן 'כל העיר'".
החזקת טור רכילות גם כדוברת משרד הבריאות?
"נכון, היה לי אישור מהשר לכל זה. היום זה לא מקובל, אז לא הייתה בעיה עם זה".
אחת מהעבודות הנוספות שלקחה על עצמה גנני, בנוסף לכתיבה ולדוברות, הייתה ייעוץ לאשת הנשיא – אופירה נבון. "אופירה הכירה אותי דרך חיים שיף, וגם כעיתונאית בעיתון 'הארץ'. היא קראה לי לשיחה עם מינויו של נבון לנשיא. היא רצתה להתייעץ איתי בנושא יחסי הציבור".
לצד נבון, לגנני הזדמן להיות נוכחת באחד מהאירועים ההיסטוריים המרגשים – ביקור סאדאת בארץ. היא אף הייתה אמונה על סידורי הפגישה בין נבון לסאדאת שהתקיימה במלון דן בחיפה:
"הייתי עם נבון ועם אופירה בקבלת הפנים שנערכה לאנואר וסוזן סאדאת בחיפה, אבל אני ברחתי מקבלת הפנים, לא רציתי להיות שם, לא אהבתי אף פעם קבלות פנים. אני הייתי אחראית להכין שני חדרים במלון, אחד למפגש בין הנשיא לסאדאת ושני למפגש בין אופירה לסוזן. אני קיבלתי את סאדאת בהיכנסו למלון. משם נכנסתי עם אופירה וסוזן לחדר. הן לא ידעו שהייתי בחדר, התחבאתי. הייתה שיחה נעימה מאוד בין השתיים. אופירה הייתה אישה מקסימה".
השליחות של גנני במיאמי אפשרה לה להסתדר קצת מבחינה כלכלית ולרכוש סופית מ"עמידר" את הבית שקנתה בשנת 1970 בדמי מפתח – הבית ברחוב כרמיה 8. כן, אותו בית שאהוד אולמרט נחקר עליו לאחר שרכש אותו מגנני בתיווך יזם.
"קניתי ב-1970 שני חדרי מרתף בדמי מפתח מעמידר, הכתובת הייתה כרמיה 8. ביום שישי ב~18:00 בערב ראיתי מודעה בעיתון על מכירת המקום. אלה היו שני חדרים אפלים, ואחרי שחתמתי התחלתי לבכות איך אגור במקום כזה. רציתי לגור במקום שיהיה לי בו טוב בלב, לא בשיכון.
"הרחוב אז היה מוזנח, היו שם לולי תרנגולות והכול מוזנח, אבל היו עצים ומרחבים. לאט~לאט הפכתי את הבית הזה לארמון. קומת הגג לא הייתה שייכת לי, אבל במשך השנים קניתי חצי מהקומה השנייה. רק כשהייתי במיאמי, והיה לי קצת כסף, קניתי את הבית מ'עמידר'. כמה הוא עלה לי אז? גרושים לעומת כמה שמכרתי אחר כך, ברור".
גנני מדברת לראשונה על פרשת כרמיה ואולמרט: "אני לא מעורבת בכל הסיפור הזה, כי למעשה מכרתי את הבית ליזם והוא זה שמכר לאולמרט. למרות זאת זימנו אותי לחקירה, אבל לא היה לי מה לתרום להם".
עם סיום שליחותה של גנני במיאמי, ב-1993, היא שוב הגיעה לפרשת דרכים בחייה. כששבה לארץ הובהר לה כי מחכה לה תפקיד רק בארכיון משרד התיירות, ובאותו הזמן אשת עסקים אמריקאית הציעה לה לפתוח עסק לשיווק קוסמטיקה.
"הסתובבתי ביוון ובקפריסין, והשוק הכי טוב היה השוק במצרים", היא מספרת. "התעסקנו בנושא הדיוטי פרי, ובכל הארצות שהייתי בהן כבר היה דיוטי פרי, רק במצרים עוד לא היה. אז התחלנו לעבוד עם הממשלה המצרית. עשינו את ההסכם הראשון עם רשת חנויות 'עומאר אפנדי', שהם כמו 'המשביר' שלנו".
בשנתיים הראשונות התגוררה גנני במלון שרתון גיזה היוקרתי. אחרי שנתיים אשת העסקים האמריקאית החליטה לצאת מהעסק, וגנני המשיכה באופן עצמאי ואף רכשה דירה בקהיר. במהלך שהותה שם היא פגשה עיתונאי מצרי, שהביא לבסוף לתחילת נפילתה והסתבכותה עם המצרים.
"היה עיתונאי מצרי שהיה שונא ישראל גדול, ואני החלטתי שאני מייהדת אותו", משחזרת גנני, "אז הבאתי אותו פעמיים לארץ על חשבוני. שגריר ישראל במצרים דאז צבי מזאל הזהיר אותי מפניו. אני לא שמעתי לו והכנסתי אותו למשרד שלי במצרים. אבל אז הוא פנה נגדי וכתב ספר בשם 'מבצע דבורה'. הוא לקח כל מיני אירועים שראה במשרדי, שיבש אותם והפך אותי כאילו לסוכנת מוסד.
"אגב, אותו העיתונאי לא הופיע בשמו כמחבר הספר, אבל ידעתי שזה הוא שעומד מאחורי הספר, כי ידעתי מה הוא ראה בביתי ובמשרדי והבנתי שרק הוא יכול לכתוב דברים כאלה. אחרי כמה זמן עצרו מסיבה כלשהי את הדפסת הספר במצרים, אבל הנזק כבר נעשה.
"על עטיפת הספר היה ציור של נחש עם מגן דוד. חצי הספר היה עלי וחציו השני על גולדה מאיר. לפחות הייתי בחברה טובה", צוחקת גנני. "באותה תקופה, ב-1996, היחסים בין מצרים לישראל התדרדרו קצת, גם בגלל בנימין נתניהו, שהם לא אהבו".
גנני מספרת שמי שפתח בפניה את הדלתות במצרים היה הכתב אהרל'ה ברנע, שהיה ידידה הטוב: "הוא היה אז דוברו של עזר וייצמן. הוא הרים טלפון לעוזר של מובראק ואמר לו שחברה טובה שלו מגיעה למצרים ושיעזור לי בבקשה, וכך היה.
"כעבור ארבע שנים מהגעתי למצרים אהרל'ה ברנע כבר היה כתב ערוץ 2 לענייני ערבים. הוא נסע עם יו"ר האופוזיציה דאז אהוד ברק לביקור במצרים. אני בדיוק הגעתי שוב למצרים ופגשתי את אהרל'ה בשדה התעופה. שאלתי אותו היכן הם שוכנים, והוא אמר לי את שם המלון.
"מיד אחר כך נעצרתי, כבר בנמל התעופה, והתחילו לחקור אותי. משם העבירו אותי למתקן חקירות בקהיר. תוך כדי מעצרי ובאמצע החקירות הצלחתי 'לשכנע' את אחד השוטרים לתת לי להגיע לטלפון בבית המעצר.
"התקשרתי מיד לבני בארץ. השעה הייתה 2:00 בלילה. אמרתי לו: 'אני במעצר, ואתה חייב לעשות מיד רעש. תתקשר לירון דקל ולנילי אמיר', שניהם היו חברים שלי. אמרתי לו שאם הוא לא מפוצץ את הרדיו ועושה רעש בתקשורת הישראלית, אני הופכת להיות עזאם עזאם 2.
"התקשרתי למלון שברק שהה בו, והיה שם עוזי ברעם שאמר לי: 'נו, מה אני יכול לעשות?'. זה כאב לי. אף פוליטיקאי לא עשה כלום, אבל התקשורת הקימה קול צעקה, ובזכות התקשורת הישראלית השתחררתי. ירון דקל צלצל לברק אחרי שהוא כבר נפגש עם מובארק. ברק לא דיבר עליי עם מובארק. דקל אמר לברק: 'אם לא תוציא אותה עכשיו, יהיה כאן סקנדל בארץ'. ואז ברק דיבר עם עמר מוסא, שהיה שר החוץ המצרי.
"העוזר של מוסא נתן לברק את הדרכון שלי ואמר לו: 'תגיד לדבורה שמוטב לה לצאת ממצרים מיד'. ברק הגיע אליי למעצר וישב איתי בחדר, וזה לא היה חדר כמו שיושב בו משה קצב", אומרת גנני בקריצה. "ברק אמר לי: 'מיידלע, אנחנו חוזרים'. אמרתי לברק שאני לא חוזרת, כי היה לי בקהיר רכוש, בית גדול וחשבונות בנק. לא הבנתי מה קורה באמת. הוא אמר לי שאם אני לא יוצאת איתו עכשיו, זה הסוף שלי.
"מי שלקח את הרכוש שלי בסוף זה לא אנשי הממשלה, אלא העורך דין המצרי שלקחתי שיטפל בעניינים שלי", היא ממשיכה, "הוא זייף את החתימה שלי ולקח כך את כל רכושי וחשבונות הבנק שלי. חזרתי לארץ בלי כלום, ושוב הייתי בלי עבודה. כשאתה לא בעמדת כוח, שוכחים אותך.
"ישבתי בבית, ואז אחד מבני המשפחה של יפה דרעי, שהכיר אותי היטב ועמד בראש ישיבת התפוצות בהר ציון, הציע שאני אעזור לקידום ופיתוח הר ציון. אלא שלא היה להם תקציב, ואז פגשתי על ההר איש עסקים אוונגליסטי נוצרי. שוב דרכי הצטלבה עם האוונגליסטים. אותו אדם השקיע בשיקום הר ציון, הוא פיתח את ההר כתרומה. ואני, אשת העסקים הגדולה מקהיר שישבה בארמונות, מצאתי את עצמי יושבת בשלוליות ובזפת והתחלתי את הכול מההתחלה.
"יש לי מסר לכל האנשים והנשים", אומרת גנני בהתרגשות: "לא משנה מאיפה אתה מגיע ומה היית, לא בושה לחזור לפעמים לדברים הבסיסיים ולהתחיל לבנות מחדש. הייתי כמה חודשים קודם לכן בקומה ה-20 במלון אל-ג'זירה בקהיר, וישבתי באין-ספור ישיבות ממשלה ובמשכן נשיא המדינה. אבל זה בסדר גמור אם אתה מתחיל באיזשהו שלב מאפס. שם, בהר ציון, התחלתי מכלום. במשך שנתיים עבדתי שם. ואז, יום אחד, הגעתי לשר התיירות דאז אמנון ליפקין שחק בעניין הר ציון.
"הוא התחיל לספר לי על הרב יחיאל אקשטיין מארצות הברית, שהיה לו ארגון באמריקה של בניית קשרים עם העולם הנוצרי. הצעתי לאקשטיין להקים משרד בישראל, והוא אמר שאין לו עניין בכך. אז התעקשתי ואמרתי לו שיבוא להר ציון ויראה מה עשיתי.
"הוא בא, התפעל והחליט לאפשר לי להקים בארץ משרד. אני זו שהקמתי את 'הקרן לידידות'. בשנת 2000 הקמנו את המשרד בקומה השנייה של כרמיה 8. אחרי כמה חודשים פתחנו משרד בירושלים. בהתחלה גילגלנו כמאה אלף דולר, היום אנחנו כל שנה מחלקים בארץ כמאה מיליון דולר. היה לי איתו הסכם שבגיל מסוים אני אפרוש, ואכן פרשתי ב-2011".
"הקרן לידידות" מגייסת תרומות רבות, ואלה עוזרות לגופים ואנשים רבים בארץ. בין היתר תרמה הקרן רבות במלחמת לבנון השנייה וכן בעת מבצע עופרת יצוקה. בזמן מלחמת לבנון השנייה בלבד שיפצה הקרן את המקלטים הציבוריים בקריית שמונה, טבריה ונהריה בעלות של עשרה מיליון דולרים.
"לעיריות היותר חלשות העברנו כסף מזומן למחלקות הרווחה כדי שיקנו שמיכות, אוכל וציוד לתושבים נזקקים", מספרת גנני בגאווה. "נתנו גם כסף לקניית כבאיות", היא מציינת, ומתייחסת לנושא כאוב מבחינתה: "יש לי הרבה סיפורים על התנהלות מכבי האש.
"באותה התקופה אי אפשר היה לעבוד עם מכבי האש. נתנו להם המון כסף כדי שיקנו שמונה כבאיות, כ-800 אלף דולר, אבל בסוף הם קנו את הכבאיות רק אחרי שנתיים. ההתנהלות מולם הייתה בלתי אפשרית. מלחמת לבנון השנייה הייתה גם טראומתית בשבילי באופן אישי וקרוב, לאחר שבעלה של העוזרת האישית שלי שלומית נהרג ביום האחרון למלחמה. הוא היה החתן של העיתונאית אריאלה רינגל-הופמן".
"הקרן לידידות" המשיכה לתרום ולעזור גם ליישובי הדרום בעופרת יצוקה. "ראשי הרשויות והמועצות של הדרום היו מדהימים. הם הסתובבו בשטח, דאגו לכולם. הם היו צריכים לזכות בפרס ישראל. אני גם הסתובבתי כל הזמן בשטח בלי פחד", מעידה גנני.
עתה, עם פרישתה מ"הקרן לידידות", פתחה גנני משרד לייעוץ אסטרטגי. בשנה האחרונה היא עבדה עם ארגון "נשות הדסה". לאחרונה הגיעה אליה פנייה מוורד גרוס, מחוף הלידו שעל שפת הכינרת. היא ביקשה שגנני תגיע ותעזור לפתח את המקום. "תמיד היה לי חלום לגור על הכנרת, ולאחרונה עם ההחלטה להגיע לפתח את הלידו, החלטתי לעבור לשם.
"ארזתי מזוודה והתיישבתי שם, אבל לא עזבתי את ירושלים. אני עוסקת שוב בעידוד תיירות נוצרית ללידו ופיתוח תיירות נוצרית לאזור הכנרת. אני תמיד שואפת שתהיה לי שמחה בלב, והשהייה בכנרת עושה לי שמח וטוב בלב. לא סתם הגיעו משם רבי מאיר בעל הנס והרמב"ם, יש שם משהו".
ולא, אם אתם חושבים שהיא הולכת להתרווח בדירתה היפה והגדולה בירושלים, או לחיות על הכסף מכרמיה 8, אתם טועים: "יש לי רצון לעשייה רבה, אני לא מאלה שיישבו ולא יעשו כלום. אני רוצה שייצא מסר לכל אדם ואישה - אם רוצים מספיק, נלחמים וחולמים, הכול יכול להיות. תראו אותי, הילדה שיצאה בלי כלום מכפר מסריק, לאן הגעתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם