ראשי » מקומי » דרום » באר שבעגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

העצב, אין לו סוף: נועם וניצן מדברות על האבא שאיבדו

נועם הייתה בת 5.5 וניצן עוד לא בת 3 כשאביהן, סא"ל משה מועלם, יצא לצבא ולא חזר. 15 שנה בדיוק חלפו מאז אסון המסוקים, ומועלם הגולנצ'יק היה הקצין הבכיר ביותר שנהרג בהתרסקות. עכשיו מדברות שתי בנותיו לראשונה על הרגע שבו קיבלו את הבשורה המרה, על הכאב שבלחגוג בת מצווה בלעדיו, על הההחלטה של אמא להתחתן בשנית ועל הגעגועים שלא מרפים

"60 שניות על אבא, לא מסיפורים, זה מה שהייתי מבקשת", אומרת ניצן מועלם, בתו של סא"ל משה מועלם, שנהרג באסון המסוקים, כשהיא נשאלת מה הייתה מבקשת מאבא שלה, לו הייתה יכולה. זה משחק דמיוני, שלעולם לא יתממש, אבל מנחם את הלב והנפש: מפגש בין אב מת לבתו החיה.

כשאבא שלה נהרג, ניצן הייתה בת שנתיים ועשרה חודשים. 15 שנים עברו מאז ובעוד זמן קצר ימלאו לה 18. אחותה הבכורה, נועם, הייתה בת חמש וחצי. עכשיו היא בת 20. "שאני אדע על החיים שלו", אומרת ניצן. "מה הוא עשה, מה הוא חווה, מה הוא הרגיש. לשמוע את זה מהמקור, ממנו, לא מסיפורים. אחר כך הייתי מבקשת פשוט להכיר לו אותי. הבת הקטנה שלו. או שאולי לא הייתי אומרת כלום. לא יודעת. הייתי פשוט שותקת.

"נראה לי שהייתי רוצה לשמוע אותו יותר. מה הוא חושב על הבחירות שלי, על דברים שעשיתי, על מקומות שהייתי בהם. איך הוא רואה אותי בעתיד. שאלות שהייתי שואלת עלי".

נועם: "ולהכיר אותו, את הדמות. אני לא מרגישה שאני מכירה את אבא שלי. מכירה, אבל מסיפורים. זה לא אותו דבר".

ניצן: "לשאול למה הוא התחתן עם אמא. שאלה ראשונה. אני סקרנית לדעת מה הפסדתי. זה מסקרן. כל הזמן אומרים לנו 'הוא היה איש מדהים'. 'הוא היה כזה וכזה'. אני מנסה להבין איפה כל זה פוגש אותי. זה לא פגש אותי בחיים, אז אני צריכה שזה יפגוש אותי אחרי שהוא איננו. אני סקרנית לראות מי זה ומה הוא יגיד. להכיר את הוויית החיים. כאילו, 'מה הייתי רוצה להגיד לאבא בשנייה?', מה שאני אגיד עכשיו מתסכל. זה יותר הזרימה הזאת, של החיים שלנו, כי החיים שלנו זרמו. חיינו כמו כולם. לא הרגשנו. חיינו חיים נורמליים אחרי שהוא נהרג. בית שמתנהל נורמלי. אבל אני הייתי רוצה לחוות את זה איתו".

אתם מתחבקים בפגישה הדמיונית עם אבא?
נועם: "גם".

ניצן: "אפילו שאני לא מכירה את האבא הזה, הוא אבא שלי. הרבה יותר חשוב לי כרגע לדעת. יותר מאשר להרגיש. יש כמיהה לשמוע אותו, את הקול שלו. זה בסוף מה שנשאר. מה שהבן אדם אומר. וזה משהו שאתה יכול להמשיך להיות איתו וללכת איתו בהמשך החיים שלך. כי החיבוק יהיה, בסדר, אבל זה גם ייעלם אחרי שתי דקות. אבל מה שמעניין אותי זה המילים. אבא שלי, מה הוא יגיד לי".

לפני 15 שנים בדיוק, ב-4 בפברואר 1997, יום שלישי, המריאו שני מסוקי יסעור ממנחת מחניים בצפון הארץ, בדרכם לשני מוצבי צה"ל בלבנון. בשעה 18:58 התנגשו. הרוטור של המסוק האחורי פגע בזנבו של המסוק הקדמי. המסוק שבו היה סגן אלוף משה מועלם התרסק לתוך אחד מערוצי נחל דן, ליד בית הקברות של קיבוץ דפנה. המסוק השני התרסק בין בתי המושב שאר ישוב. כל 73 הלוחמים שהיו על המסוקים נהרגו. האירוע נחשב לאחת התאונות הקטלניות ביותר בתולדות צה"ל.

סא"ל משה מועלם, מפקד הרכס (רכס עלי טהאר, הבופור - ח.ק.ב)

בלבנון, היה הקצין בעל הדרגה הגבוהה ביותר שנספה באסון. הוא השאיר אחריו אישה, שולי, ושתי בנות: נועם וניצן.

"לפני כמה זמן ישבתי על המחשב", סיפרה ניצן השבוע. "אמרתי 'או-קיי, אני אסתכל'. כתבתי ביוטיוב 'אסון המסוקים' וראיתי כל מיני דברים. הסרטון של הכנסת שהכריזה יום אבל לאומי. או איך הודיעו בחדשות על האסון. אמרתי 'או-קיי, זה קרה'. הסתכלתי על זה, אבל זה לא נגע בי. נכנסתי וזהו, יצאתי. לא התחלתי לבכות. פשוט סקרן אותי לדעת. ההלם הזה שכולם מדברים עליו בעקבות אסון המסוקים. כי אני לא מבינה את זה. אני גם לא זוכרת.

"אני כן זוכרת שאחר כך חיכיתי לאבא שלי, בתור ילדה קטנה. זה היה מין משהו גדול כזה. הייתי ילדה קטנה. הייתי תמימה. כשאמרו שאם המשיח יבוא אבא שלי יחזור לחיות, חיכיתי שהוא יחזור. זה לא שחיכיתי לו בראש השנה או בפסח. זה היה יותר ברמת העיקרון. זה היה מאוד פשוט בעיני. המשיח צריך להגיע, אבא שלי יחזור. טוק טוק טוק, הוא ידפוק בדלת".

מה זה אבא בשבילכן?
"חסר". נועם: "געגוע גדול. פספוס".

ראיתי אותן כשהודיעו להן שאבא שלהן נהרג. שתי ילדות קטנות, שהסתובבו בדירת השיכון בבלוק שבו גרו בלב באר שבע, ולא ידעו מה נפל עליהן. "לא ההודעה אלא החיים שאחר כך", אומרת ניצן. נחרתו לי בזיכרון הדירה, הסלון, פרוזדור צר וחדר קטן בסופו, ושתי הילדות, קופצניות, שהלכו וחזרו ורצו. צחקניות. מתוקות להפליא.
 

למחרת האסון, בשש וחצי בבוקר, צלצל הטלפון שלי. על הקו היה מאיר, אחיה של שולי מועלם. אני הגיס של משה מועלם, אמר. מועלם נהרג באסון המסוקים. שולי נמצאת בדירה שלהם בבאר שבע. אם את רוצה, את יכולה לבוא.

את משה מועלם פגשתי בפעם הראשונה שנה ומשהו קודם לכן, ברמת הגולן. הוא היה אז סגן מפקד גדוד 51 של גולני. הגדוד ספג מכה קשה ב"סוכות השחור" - שבוע אחד באוקטובר, שבו נהרגו בשני פיגועים בתוך לבנון תשעה מלוחמי הגדוד. גשם זלעפות ומועלם במעיל סערה. ככה תפסה אותו המצלמה גם בתמונה שתלויה בחדר של נועם. לחצנו ידיים. איש חם וצנוע, שקט, סגור ומאיר פנים. בתו הבכורה דומה לו באופי. בגדוד צחקו אז ש"לא קם המחבל שיכול להרוג את מועלם". בכוונה הגיע רק בערב ובגשם שוטף. את הבמה, אמר, הוא משאיר לחיילים שלו.

נסעתי. שולי פתחה את הדלת. אישה דתייה בכיסוי ראש. הופתעתי, כי מועלם היה חילוני. באבלה ישבה מולי וטוותה לי את סיפור אהבתם. דתייה וחילוני, ימנית ושמאלני. הילדות נכנסו ויצאו מהחדר הקטן. טיפסו עליה וירדו. ישבו לה על הברכיים. משלחת קצין העיר הגיעה להודיע שמצאו את הגופה. עד אז נחשב נעדר. הילדות מילאו את המסדרון הקטן.

מהדקות ההן אני זוכרת בעיקר את תנועות הגוף שלהן. עליזות ושמחות. מנותקות מהפסקול של הסרט הכל כך טרגי. נועם, בחצאית ג'ינס, אומרת את מה ששמעה מאמה: "לאבא הייתה תאונה במסוק שלקח אותו לצבא".

"אני רוצה שאבא שלי יזכור אותי. גם אני מבטיחה לזכור אותו", אלה דברים שאמרה ניצן אחר כך, כשמלאו כבר שנתיים לאסון המסוקים. "אני לא רוצה לבכות, אני רוצה להיות ליצן". בגן הילדים נהגה להסביר איך שני המסוקים התנגשו, ואיך אבא שלה, משה מועלם, נפל מהשמים.

"אני זוכרת את הסיטואציה, שאני קמה בלילה, מצרחות", סיפרה נועם השבוע. היא מתכוונת לשיחת הטלפון הראשונה שקיבלה שולי, ביום שלישי בערב, שבישרה לה על ההתנגשות. היא ואחותה כבר ישנו. "טירוף, לא הבנתי מה קורה", אומרת נועם. "לקחו אותי לחברים, ואת ניצן השאירו לישון בבית. בבוקר חזרתי, ואז, מתישהו, לא יודעת מתי - בוקר, ערב - אמא לקחה אותנו הצדה ואמרה לנו שאבא נהרג. 'לא יהיה יותר', אני חושבת שזה מה שהיא אמרה".

הוא נקבר בבית העלמין הצבאי בחיפה. הייתן בלוויה.
"כן. אני זוכרת שעמדנו מאחורה, עם חברים של אבא ואמא. לא היינו איפה שחופרים ושמים את הגופה. אני יודעת איפה זה נמצא בבית הקברות, המקום שעמדנו בו, כשאני באה לשם. ואני זוכרת שהיו המון אנשים".

ניצן: "אני פשוט זוכרת תמונה. נסענו במיניבוס מבית העלמין לבית של סבא וסבתא. אמא שלי נפרדה מכולם ופחדתי רק שהנהג יסגור על אמא את הדלת. זה כל מה שאני זוכרת מהלוויה".

ניצן, זיכרון יחיד מאבא: "היה מתחת לבניין מלבן שאפשר היה לשבת עליו. אני ונועם ישבנו שם וראינו את אבא מגיע. אני זוכרת שקפצנו עליו. היו לו בלונים ומתנה. אני חושבת שהוא הביא לנו אז סוס עץ במתנה. זה מין פלאש כזה שאני סוחבת המון שנים. חמש שניות של סיטואציה. שם זה נקטע לי. אמא אומרת שזאת הייתה הפעם האחרונה שהוא בא הביתה".
 

היא תמיד מספרת את זה, אומרת ניצן. "בגלל שאת מרגישה צורך לזכור. יש סיפורים ויש סרטים שאבא צילם ורואים אותו ושומעים, ואני יכולה להגיד לך בדיוק מה קורה, מי אומר למי, אבל זה לא אותו דבר. זה חלק מהתסכול, מהצורך להכיר, לדעת, לזכור. כל פעם שמספרים על אבא, אני מנסה להיזכר. אולי, כן, אולי בכל זאת, ואז אני עוד פעם מבינה שאני לא זוכרת כלום. שום דבר. אז אתה כל הזמן מחפש בתוך עצמך דברים".

נועם זוכרת יותר. כשקרה האסון היא הייתה בגן חובה. היא רואה את התמונה של אביה, צוחקת ואומרת שהיא זוכרת אותו חי "חצי כוח". "חי אצלי בזיכרון במידה מסוימת. יש חוויות, לא הרבה. יש ניסיון לשמר את הזיכרון". קול, מראה. "אבל זה מתערבב, דברים מציאותיים עם תמונות. אני לא יודעת מה אני באמת זוכרת ומה לא".

איפה זה צף, האסון?
"בדברים הקטנים. לא צריך דברים גרנדיוזיים. הדברים הכי מפגרים. את קוראת ספר, יש שם אבא שהולך, או בסרטים".

ניצן: "אפילו בסימבה. כשמופסה, האבא של סימבה מת, אני תמיד בוכה".

האסון הוא הנקודה שבה החיים שלהן השתנו. בשנים הראשונות, כל שבת, היו נוסעות עם שולי מבאר שבע. מסע נדודים בין חברים ובני משפחה, גם בין משפחות אחרות שאיבדו יקירים באסון. עם כמה מהן קשרו קשרים עמוקים. "לא הרגשנו מסכנות אף פעם. רק כשאתה גדל אתה מבין באמת את החוסר", אומרת נועם. "כשאתה קטן, זה רגיל. לכולם יש אבא, לי אין, סבבה. אחר כך אני זוכרת כל מיני אירועים. בת מצווה. פעם ראשונה שיש לי משהו גדול ואבא חסר. אחרי שאני נמצאת בבת מצוות של אחרים, יש לי גם נקודת השוואה. או איפה ללמוד בתיכון, השירות, מה ללמוד עכשיו. זה עוד נקודה ועוד נקודה שמתחברות. גם היום אני לא חושבת שאני מבינה באמת את המשמעות".

ניצן: "זה חוסר שאתה לא יכול להסביר. כי לא ידענו מה חסר. אתה צריך להתמודד עם משהו שלא אתה עשית לעצמך. אלה חיים טובים אבל מלאי התמודדות. קשה להתמודד עם דברים שאתה לא אשם בהם. אתה לא אשם, אבל אתה מתמודד עם התוצאות של זה.

"נגיד, טסנו מבית הספר לפולין", היא ממשיכה, "כולם, כל ההורים, באו להיפרד מהילדים בשדה התעופה. ולא היה את אבא שלי. אבא שלי לא בא. אז אמרתי 'אוי, אבא לא פה כדי להיפרד ממני'. לא חשבתי שזה ירגיש לי כל כך חסר דווקא שם, פתאום, לפני הנסיעה. זה פתאום בא".

העולמות השונים שמהם באו והרצון לחיות יחד, חייבו את משה ושולי מועלם לחפש ולמצוא את שביל הזהב. היא בת למשפחה מסורתית. האחים שלה אמרו לי פעם שהיו בטוחים שתתחתן עם בחור ישיבה. "בדבר הכי מהותי בחיים שלי", כתבה על בעלה המנוח, "האמונה באלוקים, הוא לא חשב כמוני".
 

הוא היה בן קריית חיים. חניך מצטיין בנוער העובד והלומד, בוגר הפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי. את המסלול הצבאי עשה בחטיבת גולני. אחרי שהתחתן עם שולי, לבקשתה, עזב את הצבא ויצא ללימודים. למד הנדסת חשמל באוניברסיטת בן-גוריון. שולי הייתה אחות אחראית מחלקה בבית החולים סורוקה.

בסופו של דבר מועלם החליט לחזור לצה"ל. היה חדור תחושת שליחות, ושולי החליטה לא לעמוד בדרכו. היה סגן מפקד גדוד ואחר כך קיבל את הפיקוד על הרכס. כשנהרג היה בן 31. "קשה להגיד היום איך העובדה שאבא היה נשאר בחיים הייתה משפיעה עלינו", אומרת נועם. "אני בטוחה ב-200 אחוז שהייתי גדלה להיות משהו אחר. לא יודעת, חילונית, דתייה, שמאלנית, ימנית. אין לי מושג".

אחרי האסון, בהתאמה, תפיסת עולמה של שולי צבעה את חיי הבית ואת חינוך הבנות. הן למדו בבתי ספר דתיים. היום ניצן לומדת באולפנה ונועם במדרשה בהתנחלות מעון. הן מתגוררות בגוש עציון, ביישוב נווה דניאל.

"אני מאוד שמחה שגדלתי דתייה, אני מאוד שמחה להישאר דתייה, אני מאוד רוצה", כך ניצן. "אני לא אומרת שהייתי בוחרת אחרת. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הוא היה חי. אני גם לא יודעת איך אמא ואבא היו מתנהגים אחרי 15 שנה אם הוא לא היה נהרג.

"מראש היה חשוב לאמא להגיד תמיד שאבא היה חילוני", היא ממשיכה. "זה לא משהו שטשטשנו. היו כאלה שניסו להגיד שאבא היה 'מסורתי'. רצו לעשות את זה 'יפה'. אמא שלי תמיד אמרה שלא צריך לנוע בכיסא באי נוחות. 'מועלם היה חילוני, וזה מה שהוא רצה להיות'".

נועם: "אני לא מרגישה שבגלל שאבא שלי היה חילוני, אני צריכה היום לבדוק. אני גם לא מרגישה שזה רלוונטי היום. יכול להיות שאם הוא היה חי, והיינו גדלים אחרת, זה היה פוגש אותי במקום אחר. איפה שאני נמצאת היום, זה לא רלוונטי להתחיל לחפש ולשאול".

בשום שלב זה לא היה רלוונטי?
"תראי, היו שאלות. אני לא הולכת במכנסיים. הייתה תקופה, בגיל 16-15, שחשבתי, 'יש מצב שאם אבא היה חי הייתי הולכת במכנסיים?'. יכול להיות, אין לדעת. אבל זאת לא שאלה".

הוא בעצם רצה להקים בית מעורב וזה לא יצא.
ניצן: מה זה לא יצא? גם לא יצא הבית. הוא מת. הבית לא יצא".

פעם ניצן שמעה את שולי אומרת שלא התחתנה עם מועלם משום שהיה חילוני. להפך. "התחתנתי עם אבא שלך בגלל שהוא היה אבא שלך, למרות שהיה חילוני", אמרה לה. דרך המחשבה שלה יותר אמוציונלית מזו של אחותה, מסבירה ניצן. "זה יותר נמצא אצלי במקום של מה הדרך", היא אומרת. "יותר שאלות גדולות. כאילו, אם אבא היה בן אדם שכל היום כולם משבחים, אז למה אמא לא הייתה כמוהו בתפיסת העולם. או למה אבא לא היה כמו אמא, כי גם על אמא כל הזמן אומרים שבחים. איפה הדת היא בהגדרה של האני העצמי.
 

"זה נשאר ברמת המחשבה. אני מאמינה שהדרך שבה חונכתי היא הדרך הנכונה לחיות. לי לא היה שלב של התמרדות, לא חיפשתי את זה. לא אמרתי 'ננסה, כי אבא שלי היה כזה'. בגלל שאבא שלי לא היה שם בשבילי. אבא שלי לא חי איתי את החיים היותר מודעים שלי. אני כן חושבת שזה גרם לזה שהפגישות שלי עם חילונים שונות משל הרבה אנשים דתיים. וגם הגעתי להבנה שזה בכל זאת משהו שמגדיר אותי. אני ילדה דתייה שחיה במציאות שהיא יותר מורכבת. אני חושבת שאמא שלי חינכה אותי ואת נועם להרבה יותר הכלה. להכיל את מי שהוא אחר ממך".
 
נועם לא התגייסה. במקום זאת עשתה שירות לאומי בן שנתיים: שנה עם ילדים חולי סרטן ואחר כך עם אנשים בעלי פיגור שכלי. כבר שבע שנים היא מתנדבת בעמותת "קו לחיים". בסופו של דבר, היא אומרת, מה שהכריע את הכף היה שיקולים טכניים. היא רצתה להיות מש"קית נפגעים, דווקא בגלל מה שקרה לאביה. חלק מהתנאים, התברר לה, הם מגורים בבית והיא רצתה להתנסות בחוויה של מגורים בחוץ. "אני שלמה עם מה שעשיתי. אני לא אגיד שלא היו רגעים שאמרתי 'וואי, איזה באסה שלא התגייסתי, פספוס'. או 'מה, אני לא אהיה על מדים?' אבל היה לי שירות מדהים".
 
עכשיו ניצן צריכה להחליט אם ללכת לצבא או לעשות, כמו נועם, שירות לאומי. היא אמורה להתגייס בסוף שנת הלימודים הזאת, והיא עדיין מתלבטת. "ברור שחלק מההחלטה שלי קשור לאבא", היא אומרת. אם תתגייס, היא רוצה להיות מש"קית ת"ש. שולי הציעה לה לעשות את התפקיד בגולני. "בכלל לא חשבתי לחזור לגולני", היא מספרת, "אבל אז אמא הציעה את הרעיון. זה ללכת למקום שאבא הרגיש בו הכי נכון, הכי בית, זה עוד טיפה להתקרב לאבא שלי".

בקיץ של שנת 2003, לפני שמונה שנים וחצי, התחתנה שולי מועלם בפעם השנייה, עם אלי רפאלי, דוקטור לפיזיקה, גרוש ואב לשלושה. בעקבות הנישואים עזבה המשפחה את באר שבע ועברה לנווה דניאל. נועם וניצן, בעצת הרב, לא היו בחופה אבל נכחו במסיבת החתונה. ניצן עלתה אז לכיתה ד'. נועם סיימה את כיתה ו'.
 

"זה לא קסם", אמרה נועם, כששאלתי על הכניסה של אלי למשפחה. הן הרי היו צוות שלם, אם ושתי בנות, כל כך הרבה זמן. "בראייה לאחור אני יכולה להגיד לך שזה טוב. זה היה חשוב וזה היה נכון, אבל להגיד את זה בכיתה ו'? היה לי נורא קשה. גם בגלל המקום של אבא שלי. זה היה מוזר. כאילו, מה הקשר פתאום? זה תא משפחתי, זה מקום שאתה מתרגל אליו הרבה שנים, ופתאום משתנה. אבל זה היה נכון. את לא מבינה את זה כשאת ילדה בן 11, ממש לא. בעיקר כשאת בטוחה שאת יודעת הכל יותר טוב מכולם. עכשיו גדלתי ואני מבינה. זה היה חשוב, זה היה נכון, גם לאמא וגם לנו".

ניצן: "לי היה קשה. פתאום הבנתי שהחיים בלי איזשהו מעגל משפחתי נורמלי - אבא, אמא, ילדים - הם לא נורמליים".

נועם: "לפני שאמא שלי התחתנה, לא ראינו זוגיות בבית. ככה חיינו וככה גדלנו. אלי הוא אדם מדהים. הוא לא מגיע מהרצון לבוא במקומו של אבא. אני נעזרת בו, אני מתייעצת איתו ואני יודעת שאני תמיד יכולה לפנות אליו, בכל דבר ועניין".

לשולי ואלי נולדו שתי בנות משותפות, טל ורוני, בנות שבע וחמש היום. כשנועם וניצן היו בגילים שלהן מועלם כבר לא היה בחיים, ולהן לא היה אבא. "אבא שלי נהרג כשהייתי בת שנתיים ועשרה חודשים", אומרת ניצן. "נועם הייתה בת חמש וחצי. תמיד זה נראה לי גיל מספיק גדול כדי לזכור את הכל. פתאום, כשטל ורוני היו בנות חמש ושלוש, אמרתי, 'עוד לא נותנים להם לעבור לבד במעבר חצייה בנווה דניאל, אפילו שאין פה בכלל מכוניות'. אז הן לא ממש גדולות. רק כשראיתי אותן, הבנתי כמה קטנה הייתי כשאבא שלי נהרג".

טל, רוני ואלי מגיעים לכל האזכרות וימי הזיכרון. הן יודעות שלנועם וניצן היה אבא אחר שקראו לו משה ושהוא נהרג באסון המסוקים. שולי מועלם, שבעצמה הפכה לסמל, היא היום סגנית יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, והן חשופות גם לפעילות שלה. "אני לא מקנאה בילדים שיש להם אבא", אומרת ניצן. "קנאה זאת לא המילה. זה פשוט משהו שלכולם יש, ולי יש אותו בדוגמית אחרת. זה משהו שצריך להסתגל אליו".

בבית החדש, בניגוד לבית הישן בבאר שבע, כבר אין תמונות של מועלם בסלון. יש תמונה שלו בחדר של נועם, ועוד אחת בחדר של ניצן. הן בחרו ואלי תלה. ישנן גם הדרגות של מועלם ומה שנשאר אחרי האסון. וגם קוף בובה שקנה להן פעם. ועדיין, מועלם נוכח, הן אומרות. שולי, למשל, יכולה להיזכר בסיפור מצחיק עליו ועליה, ולספר בשולחן שבת. "יש איזה כאב בלב", אומרת ניצן בתשובה לשאלה איך הן מתמודדות עם העובדה שהנוכחות של אבא בבית הצטמצמה, ומדגימה בכף ידה: "כזאת צביטה. וזהו".

לפני יותר משנתיים התגלה אצל שולי מועלם סרטן. תשעה גושים בשד. היא זו שהודיעה לבנות שחלתה. נועם בדיוק יצאה לשנת שירות לאומי עם ילדים חולי סרטן. את המחלה של שולי שמרה בסוד. "סרטן זה לא תותים", היא אומרת. "זה היה מפחיד. לא בגלל שאבא איננו. זה נגע במקום אחר".
 

ניצן: "אני זוכרת שאמא סיפרה לי במטבח שהיא חולה בסרטן. השאלה הראשונה ששאלתי אותה זה 'מה מעמד הסרטן'. כאילו, זה למות מחר או שזה משהו שפשוט עכשיו צריך לטפל בו?

"אני חושבת שדווקא כשאמא חלתה זה החזיר אותי לאבא. עד הרגע האחרון לא ידעו אם היא תצטרך, מלבד כריתה, גם כימותרפיה והקרנות. אז ביקשתי, התפללתי, דיברתי לאבא שלי וגם לקדוש ברוך הוא. אמרתי לו 'די, מספיק אבא. תשאיר את אמא שלי ותעשה שהיא לא תסבול יותר מדי'. שם זאת הייתה נקודה שחזרתי לאבא. שם רציתי נורא לראות אותו, לגעת בו, לשמוע אותו. רציתי שהוא יהיה יותר פה, שזה יהיה יותר בטוח. כי דמות של אבא בכל בית נותנת ביטחון. אז כשאין את זה, אתה מבקש. ואני ביקשתי".

הן שומרות על קשר הדוק עם רחל ויחזקאל, ההורים של מועלם שגרים בקריית חיים. "סבא וסבתא הכי טובים בעולם". ככה היה מאז שמועלם נפל. גם עם החברים של מועלם הן נמצאות בקשר, ועם חלק מהורי החיילים שלו שנהרגו באסון.

"בתור ילדה לא הבנתי מה זה אומר, 73 איש", אומרת ניצן. "או מה זה אומר שרובם היו בני 18, 19, 20. תמיד זה נראה היה לי 'החיילים הגדולים האלה'. עוד מעט אני בת 18. פתאום אני מבינה כמה צעירים הם היו. כמה הם לא הספיקו. כמה אבא שלי לא הספיק. הוא היה בן 31. בני הדודים שלי הם היום בני 30. הכאב, הצער, הם בהבנה ובחלחול של הדברים. האסימונים נופלים כל הזמן: מה זה אומר שבן אדם נהרג, מה זה אומר 73 אנשים, מה זה הגיל הזה, שהוא כלום".

ב-20 בפברואר תתקיים האזכרה השנתית למשה מועלם. משפחת מועלם-רפאלי המורחבת תעלה לבית הקברות בחיפה. פעם היו נוסעים לקבר של אבא כמעט כל שבוע. עכשיו לא. גם בגלל המרחק.

כולם יודעים שאבא של ניצן נהרג באסון המסוקים. נועם, לעומתה, ממעטת לספר. יש אנשים שהיא מתנדבת איתם כבר שבע שנים ועדיין לא יודעים. היא לא מסתירה, רק לא משתפת. לא אוהבת לדבר. שתיהן לא מתעסקות ברגעים האחרונים של אביהן. "אני מאמינה שהוא ישר מת", אומרת ניצן. נועם לא חושבת על זה.

האם מישהי מהן תעז לצאת עם בחור חילוני? אין להן מושג, הן עונות יחד. "אני יכולה להבין את סיפור האהבה של אבא ואמא", אומרת נועם, "אבל זה נראה לי מאוד מוזר. היום, איפה שאני נמצאת, אני לא רואה את זה קורה, אבל אי אפשר לדעת. זה כל כך מורכב, למה צריך את זה? זה לא מומלץ. מה גם שאמא לא ממליצה על זה, אבל כל מקרה לגופו".

ניצן: "על מה הם דיברו? מה היו תחומי העניין המשותפים שלהם?".

"האם אני מתגעגעת אליו?", שואלת ניצן ומיד עונה: "כן. אפילו שאנחנו חיים את החיים ולא את המתים. בזכות אמא שלנו אנחנו לא מרגישות אנדרטה". "געגוע", אמרה גם נועם. זה מה שהייתה אומרת לאבא שלה, לו הייתה יכולה.

לפעמים הן בוכות עליו. בוכות עליו ועליהן ועל ההורים שלו ועל המשפחה. על כל מה שהיה וכבר לא יהיה יותר לעולם. "את בוכה על מישהו שאת לא מכירה", אומרת ניצן. "כי זה אבא שלך. זה הכי את. זה הדם שלך".

נועם: "לא, עזבי. זה לא מרגיש ככה. נכון שהוא מת - אבל הוא חלק מהחיים". 

chenkotasbar@bezeqint.net

בואו להמשיך לדבר על זה ב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...