מזל טוב, נולד לך ספר: ראיון עם דריה מעוז
"אמא לא יכולה להיות מושלמת או להתיימר להיות מושלמת כי היא לא תצליח", אומרת הסופרת דריה מעוז, שכתבה את הספר "בית היולדות" לאחר לידת בנה הראשון. שיחה על תמלוגים של שקל וחצי בעולם של "ארבע במאה", על אמהות תחת לחץ סביבתי ועל ירושלים שאיבדנו ("פעם זה היה לגיטימי לחיות בירושלים. היום זה כבר לא בון טון, אלא עוף מוזר")
"זה כנראה הדבר הכי פחות משתלם שאפשר לעשות בחיים", היא מתארת את המקצוע שבחרה בו. "לא קיוויתי להתפרנס מזה, אבל יש ציפייה לקבל תמורה כספית כלשהי, בעיקר אם הספר שלך מצליח. זה לא משהו שעושים בשביל הכסף, אבל זו עבודה שאין שכר בצדה – וזה מאכזב".
המציאות הבעייתית שמעוז מדברת עליה היא תולדה של תרבות המבצעים שהשתלטה על חנויות הספרים בארץ, הידועה יותר בסלוגן הקליט "ארבע במאה". "היום, אם אתה לא במבצע אז אתה לא קיים", היא ממשיכה. "כל סופר צריך לשאוף להיכנס למבצעים, אחרת הספר שלך ינוח על איזה מדף נידח. אנשים לא יקנו היום ספר ב-85 שקל, ואם את רוצה להימכר, אין לך ברירה".
הבעיה, לדעתה, היא התמלוגים הזעומים שמקבלים כיום סופרים עבור ספר שכתבו אשר נמכר במבצע: "ספרים היום נמצאים במבצע מהיום הראשון שהם יוצאים לחנויות, ואז מקבלים גרושים לספר", אומרת מעוז. "המבצעים של דצמבר ממשיכים גם לינואר, ואני, למשל, מקבלת שקל וחצי לספר. למרות שכל הספרים שלי היו רבי מכר, ראיתי מהם מעט מאוד כסף, אולי משכורת של חודש או חודש
"כמו שאורלי קסטל-בלום אמרה, זה באמת מצב מזעזע לסופרים היום. התלבטתי אם להמשיך לכתוב, כי זה באמת דורש המון זמן, אבל זה כל כך מהנה וכל כך מתגמל רגשית שסופר שאוהב את זה לא יכול לוותר על זה. הייתי שמחה מאוד אם היה עובר החוק שאסור לעשות מבצעים בשנה הראשונה אחרי שהספר יוצא".
מעוז (42), ירושלמית מלידה, גדלה ברחביה, ולמדה בצעירותה בגימנסיה ובתיכון ליד"ה. בילדותה לא התעניינה בכתיבה, והנגיעה שלה בתחום נוצרה רק במהלך השירות הצבאי. "באותן שנים לא כתבתי, זה לא היה משהו שהיה בדמי כמו כל מי שכותב בצעירותו. הכתיבה הגיעה אליי ממש במקרה, דרך הצבא", היא אומרת.
כחיילת שימשה מעוז כתבת בביטאון חיל האוויר, וכשהשתחררה כתבה במשך שבע שנים בעיתון "ירושלמים". ספרה הראשון "ואיה קון דיוס: תעלומה קולומביאנית" ראה אור בשנת 2000, ומאז פרסמה שני ספרים נוספים: "הודו תאהב אותי" ו"זוגיות: מדריך למשתמש". בעברה בסצנה הירושלמית אפילו ארגנה מעוז מסיבות במועדון האומן 17 עם הלל פרקש. "קראו לזה מסיבות למבוגרים, 27 פלוס, כך שהייתי די בעניינים", היא נזכרת.
אף שבחרה להישאר בירושלים, מתקשה מעוז לבחור צד במלחמת החורמה בין הבירה ובין תל אביב המתחרה, שגם בה חיה תקופה קצרה. היום היא מתגוררת עם משפחתה ברמת מוצא, ומתגעגעת לירושלים של פעם. "מה שהשאיר אותי פה זה בעיקר המשפחה, אבל גם העבודה שלי במכללת הדסה, החברים, ההרגל ואהבה לעיר", היא מעידה. "הרוב באמת בורחים מפה, וזה מצער מאוד מה שקורה בעיר שלנו. גם אני קצת ברחתי לפרברים, ולא גרה בתוך ירושלים".
עד לפני שנתיים התגוררה מעוז עם משפחתה בירושלים עצמה, אך היום היא מודה כי "אני לא יודעת אם הייתי יכולה לגור עדיין בתוך העיר. זה כבר לא מה שהיה פעם. משהו כאן לא אותו דבר, משהו השתבש".
במה ירושלים של היום שונה מירושלים שגדלת בה?
"ירושלים של פעם היתה הרבה יותר פתוחה. אני זוכרת שהיינו הולכים לעיר העתיקה בלילה, יוצאים למועדונים, המון מסיבות, פריחה של ברים ובתי קפה. המון סלבריטיז גרו פה בזמנו, ולא היית צריכה לנסוע לתל אביב בשביל כל מיני דברים. היום אין הרבה אנשי תרבות ובידור מובילים בירושלים; פעם זה היה לגיטימי לחיות פה, והיום לרוב עוברים לתל אביב. יש פה כמה סופרים טובים, כמו איל מגד וצרויה שלו, אבל אנשים שבאים מתחומי האמנות, התרבות והקולנוע כבר לא חיים פה. זה כבר לא בון טון לגור בירושלים, אלא עוף מוזר.
"מרימים גבה כשאני אומרת היום שאני ירושלמית, כאילו מה יש לי לעשות פה. הדבר המצער הוא שלא נראה לי שזה הפיך. אי אפשר לחזור אחורה, זה נראה די אבוד. זה נכון שהיום מנסים לעבוד על התרבות, אבל זה המון עניין של דימוי והדימוי של העיר בימינו פחות חזק. ירושלים היום היא איזושהי אנקדוטה.
"באים לאירוע תרבותי או איזה גימיק פה ושם, אבל הדימוי שהיה לעיר לפני עשר או 20 שנה הלך לאיבוד, לדעתי. זה חבל מאוד, כי זו עיר שיש בה תושבים איכותיים מאוד, אקלקטיים, ברמה. היא הרבה יותר יפה מתל אביב, יש בה שכונות מדהימות ותרבויות שונות, אבל העיר קצת הלכה לנו לאיבוד", היא אומרת בצער.
למרות הסלידה ממה שהעיר נהפכה להיות, מעוז מציינת כי הירושלמיות טבועה בה: "סדרה כמו 'סרוגים' הרבה יותר משקפת דברים שאני חיה אותם מאשר סדרות תל-אביביות, שהן רוב הסדרות שיש היום בטלוויזיה. בתל אביב יש משהו פתוח וליברלי מאוד. יש בעיר הזו משהו אטרקטיבי ומושך; תחושה של חיים, שהכול אפשרי. נורא קל שם, אבל יש גם משהו קצת אמורפי, ללא גבולות, חסר אופי".
מעוז מספרת כי ניסתה לחיות בתל אביב, אך גילתה שזה לא בשבילה. "עברתי לגור שם כמה פעמים לכמה חודשים כל פעם, אבל אני לא חושבת שאני יכולה לחיות שם. האמת היא שכרגע אני לא יכולה בכלל לחיות בעיר. אני חושבת שתמיד אעדיף לחיות בפריפריה של עיר, באזור טבע כמו הרי ירושלים. כל היישובים באזור ירושלים יפים מאוד וקרובים לטבע, ואני אוהבת מאוד לחיות פה, עם הנוף והשקט והטיולים, אז זה מתאים לי. זה קצת כמו השיר של 'הדג נחש', שהם כל הזמן הולכים וחוזרים. הפתרון הוא כנראה איפשהו באמצע".
מעוז, עורכת דין, סיימה תואר ראשון במשפטים באוניברסיטה העברית ועסקה במקצוע במשך זמן קצר. בהמשך השלימה דוקטורט בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה על תרמילאות ישראלית בהודו. "הייתי במחזור האחרון באוניברסיטה שלמד משפטים לפני שפתחו את המסלולים במכללות, אז לא הייתה ברירה אלא ללכת לאוניברסיטה", היא אומרת. "אני זוכרת שהיו אז שמועות שסטודנטים קורעים את העמודים הרלוונטיים בספרים, אבל לא הרגשתי תחרותיות מי יודע מה. הייתי המון שנים באוניברסיטה העברית, וגם לימדתי קצת סוציולוגיה של תיירות, ואני זוכרת את התקופה הזו לטובה".
בספריה מקפידה מעוז לשלב מידע תיאורטי ומדעי, ומתבססת על מחקרים. היא מספרת כי "עד שאני לא מכירה תופעה ממש טוב, אני לא כותבת עליה. אני לא כותבת על דברים אוטוביוגרפיים, מה חשבתי ואיך הרגשתי, כי אני פשוט לא חושבת שזה אמור לעניין אף אחד".
לטובת ספרה האחרון היא ראיינה נשים אחרי לידתן הראשונה, והתבססה על תובנות מהדברים שחוותה בעצמה. "לידה ראשונה זו חוויה משמעותית מאוד, ראשונית, עוצמתית ומטלטלת, והספר הוא הקצנה של הדברים שנשים סיפרו לי", היא מסבירה. "הוא לא מתאר מציאות אחד לאחד, אלא מציאות מדומיינת. אף שהסיפור עדיין ריאלי ומתבסס על מה שיש, אני לוקחת בו תופעות בחברה ומקצינה אותן".
למרות הייחוס המקומי, ספריה של מעוז אינם כוללים אלמנטים ירושלמים במובהק, והיא מספרת כי הופתעה לגלות שדתיים ירושלמים רבים התחברו לספרה "הודו תאהב אותי". "התברר לי במשך השנים שהרבה דתיים ירושלמים קראו את הספר, כי הכתיבה וההווי שלו הזכיר את ההווי שלהם. יש משהו בירושלמיות, שאני לא יודעת איך להגדיר אותו אפילו. אולי זו איכות מסוימת, מעין חנוניות כזו, מין שילוב של דברים, אבל כנראה זה משהו שרואים ומרגישים אותו".
"בית היולדות", ספרה האחרון, עוסק בקשיים ובפחדים שנשים אחרי הלידה מתמודדות עמן, וחוקר את הכוחות החברתיים שמופעלים על אמהות בישראל של היום. מעוז, אמא בעצמה, אינה חוסכת ביקורת מהחברה, שיוצרת אצל נשים פנטזיה בלתי אפשרית של הורים מושלמים.
"כתבתי את הספר לפני ארבע שנים, אחרי שילדתי את הבן הבכור שלי, שהוא היום בן ארבע וחצי", מספרת מעוז. "בגלל צירוף של כל מיני דברים יצא שאחרי הלידה שהיתי כמעט שבוע בבית החולים שערי צדק, והתחלתי לכתוב את הספר מיד אחרי שהוא נולד, כבר בבית החולים".
הרומן מספר את סיפורן של שלוש יולדות טריות - שרית, ריבי ויוליה - לצד רחל, האחות המטפלת בנשים (כל הגיבורות קרויות על שם ארבע האמהות). היולדות הטריות חרדות מן הרגע שבו ישוחררו מבית החולים ויחזרו עם ילדיהן הביתה, והן מקבלות הצעה לא שגרתית: לעבור לאגף מיוחד בבית החולים, המכונה "בית היולדות". שם דואגים אנשי הצוות לטיפול הטוב ביותר בילדיהן, והן מקבלות הדרכה צמודה כיצד להפוך לאמהות מושלמות.
"המוסד הזה מנסה ליצור גרעין חדש של אליטה שתנהיג את המדינה, ולכן גם הגיבורות קרויות בשמות של ארבע אמהות", מסבירה מעוז. "החברה בספר הגיעה למסקנה שאין מנהיגים חזקים, אינטליגנטיים וטובים בתחומים שונים, אז החליטו ליצור בית גידול ולייצר אנשים כאלה. הנשים מקבלות חממה שהרבה נשים אחרי לידה היו שמחות מאוד להיות בה, וזוכות לטיפול מאל"ף ועד ת"ו בהן ובתינוק - החל מרופא צמוד, דרך תזונה ועד חדרים ותנאים מדהימים, שזה אטרקטיבי מאוד לאם טרייה, במקום לחזור הביתה ולעשות הכול לבד. לאט-לאט מנתקים את הנשים מהסביבה בחוץ, שוטפים להן את המוח בתיאוריות אידיאולוגיות ומשכנעים אותן להישאר, והן שוכחות מהגעגועים לבני הזוג ולעולם".
הכורח להיות סגורה במשך שבוע בתוך המוסד עוררה את מעוז לחשוב על חיים שלמים בסביבה כזו. "לא יוצא לאנשים אף פעם להיות סגורים במקום בלי לצאת, אפילו לא בצבא. זו הייתה חוויה משונה מאוד, ושם נבט הרעיון של הספר. התחלתי לחשוב איך זה לחיות במשך כל החיים, או לאורך תקופה של כמה שנים, כשאתה סגור בתוך איזשהו מקום שמספק לך את כל מה שאתה צריך, ובעצם אין לך צורך לצאת ממנו. מעין משק אוטרקי כזה, כמו ב'מופע של טרומן'. השתעשעתי ברעיון הזה, שהוא בכלל לא כל כך משעשע, וממנו יצאתי".
את חוויות הלידה הראשונה שלה עצמה זוכרת מעוז היטב. "זה להתחיל חיים אחרים לגמרי עם יצור קטן", היא נזכרת. "זה פלא בריאה שאת לא מבינה איך השתתפת בו, ונורא קשה לתפוס את זה שיצא ממך יצור חי ואת אחראית לחיים שלו. תינוק קטן הוא חסר ישע לחלוטין ולא יודע לעשות כלום, וזו אחריות עצומה. מילד שני והלאה איכשהו מסתדרים, אבל את הילד הראשון קשה מאוד לעכל, איזו אחריות יש פתאום בחיים".
בדבריה היא מתייחסת גם לדיכאון אחרי לידה, שכ-15 אחוז מן הנשים סובלות ממנו, ואומרת כי "אני חושבת שלא מדברים על זה מספיק. זה כל כך הרבה דברים בבת אחת, שפשוט יש רצון שמישהו יעזור לך ולתינוק".
הביקורת שבבסיס הספר, לדברי מעוז, נוגעת לפלישת החברה לחיי האישה. "החברה מנסה מאוד להשפיע עלינו לגבי כל נושא האמהות", היא מסבירה. "יש לחץ כבד מאוד להיות אמא, עד כדי כך שאין כמעט ברירה אחרת. אני יודעת את זה מחברות שלי שאין להן ילדים, שמרגישות שמתייחסים אליהן כאאוטסיידריות, כאילו משהו לא בסדר איתן. יש תחושה שהיום מצופה ממך להביא ילד בכל מחיר, גם אם את רווקה. זה לגיטימי לרצות ילדים, ואני באופן אישי רציתי מאוד, אבל זה לגיטימי גם שלא ירצו, והיום החברה הישראלית לא מאפשרת את זה בכלל. גם ילד אחד זה כבר לא מספיק היום".
עוד נושא שמטריד את מעוז הוא המרוץ לילדים המושלמים: "כמות הבדיקות שיש היום במהלך ההיריון היא עצומה, בצורה שאין לה אח ורע בעולם. חוץ מזה, התפתחה נורמה לקחת את הילד מגיל נורא צעיר לחוגים ולהעשרות ולפתח אותו. הרדיפה הזו אחר המצוינות, אף שהיא דווקא הרבה יותר קיצונית מבמקומות אחרים בעולם, היא בעייתית מאוד בעיניי, ובספר הקצנתי את המגמה הזו".
במקביל מתרעמת מעוז, באמצעות אותו "עולם חדש", על הלחץ המזיק להיות אמא מושלמת. "כל אחד מרגיש שהוא יכול לשפוט היום את כישורי ההורות של אחרים. מעירים לך הערות ברחוב אם שמת לילד כובע או לא, ואיך את מתנהגת לילדים שלך. את חייבת להיות נהדרת ומסורה, ואם תחרגי קצת מיד תגיע משטרת 'האם הרעה'", היא קובלת.
"העניין הזה חזק מאוד לא רק בחברה הישראלית. ויש לי ביקורת גם על זה שמייחסים מעמד עליון לאמהות ופחות מדיי לאבהות. למרות שהיום זה קצת משתנה, עדיין יש מחשבה שהתינוק הכי זקוק לאמא שלו, והאבא זה תוספת נחמדה, אבל לא הכרחית. רוב הציפיות הן עדיין מהאמא. אני חושבת שילד יכול לגדול יפה מאוד גם עם שני אבות, או עם הורים שהם שותפים מלאים בגידול הילדים. אמא לא יכולה להיות מושלמת או להתיימר להיות מושלמת, כי היא לא תצליח ותסתובב כל היום ברגשות אשמה – וזה דבר שחזר אצל כל האמהות שראיינתי".
מה מתכננת עתה הסופרת לעתיד? היא מגלה כי יש עוד ספר באופק, אך טרם חושפת במה הוא יעסוק. "אני מתחילה עכשיו מחקר חדש שיהפוך לספר, אבל זה עדיין ממש בחיתוליו", אומרת מעוז. "יש לי ילד קטן בבית, שיהיה עוד מעט בן שנה, כך שלא היה לי בשנה האחרונה הרבה זמן לעסוק בזה, אבל עכשיו יש לי קצת יותר זמן ואני מתחילה לחשוב על כיוון חדש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם