העולה החדש שניגן עם דילן, הנדריקס וג'ניס ג'ופלין
הוא ניגן עם הנדריקס, דילן, מוריסון, ג'ופלין ומיילס דייוויס, וכמות ההקלטות שהשתתף בהן יכולה למלא ביוגרפיה של שלושה מוזיקאים. הארווי ברוקס, אחד מגדולי נגני גיטרת הבס של הרוק, עלה לישראל והשתקע בירושלים, והיום הוא מעביר שיעורים פרטיים לדור שלא ידע את "גרייטפול דד"
מאז התיכון יש לי תסביך גיטרה לא פתור. למורה הפרטי שלימד אותי בימק"א הייתה הצלחה מוגבלת אפילו בפזמון החוזר של "בית השמש העולה". היה לו פרצוף דומה לזה של ארט גרפונקל, והוא ניסה לשדרג אותי עם "המתאבק". רק כשראה שהאקורדים מתבלבלים לי, המציא תיאוריה שמי שחלש במתמטיקה בטח לא מסתדר עם תווים. מאז אני מנסה להצדיק בכל זאת את השקעת הגיטרה שקיבלתי במתנה לבר המצווה. המודעה הזו בבצלאל הייתה באמת מיוחדת, שכן נכתב בה שהמורה המיועד ניגן עם ג'ימי הנדריקס, בוב דילן, ג'ניס ג'ופלין וכל הגדולים. הנה, אמרתי לעצמי, נמצא לי לבסוף מוזיקאי הולם, משיעור קומתי, ואני עומד לזכות בהכרה.
חייגתי את המספר, שלחתי בידיים רועדות של כוכב נולד מייל בהול ל- Hbassist44@yahoo.com, ואז התברר לי שאגדת הרוק המקומית מקבלת אותי לריאיון פתיחה שהוא סוג של אודישן, ושהיא מתגוררת בבית הערבי בעל המרפסת הוורודה, שאני חולף לידו בערבים במסלול האופניים המקביל לעמק רפאים.
אגדת הרוק נולדה בניו יורק ביולי 1944 וענתה, סמוך לשעת מילתה, לשם הארווי גולדשטיין. ההתחלה המקצועית שלה נפתחת רשמית שנתיים לאחר בר המצווה, כאשר גולדשטיין גילה את הגיטרה. הפריצה שלה עתידה להתרחש כאשר החבר לתיכון אל קופר טובע סימנים בציר שיחבר את גולדשטיין לדילן.
העידן שעיצב אותה הוא שנות השישים, אז הארווי – או בשמו החדש ברוקס - נחשב לחלוץ צעיר במקצה המחשמל של הבס, וקיפץ בין אמנים וסגנונות בסצנה שהבסיסטים הבולטים בה היו פליקס פאפאלארדי ואנדי קולברג. המיקס והפיוז'ן הסגנוני שלו נפרש על הסולם שבין פולק, בלוז, רוק וג'ז, והזדמנות חייו מתרחשת כאשר טום וילסון, המפיק של חברת התקליטים "קולומביה", מארגן לו עבודה כחלק מלהקת הליווי של דילן, בהקלטה שכוללת את "כמו אבן מתגלגלת" ומסתכמת בגרסה המחודשת לאלבום המיתולוגי "Highway 61 Revisited".
בראשית ההתקשרות ברוקס בקושי שמע על דילן, שהיה עבורו חצי נובאדי כזה, ובכלל לא ידע שהוא הולך להיות גדול. אבל התקליט סימן נקודת ציון מכרעת בקריירה של דילן. הוא כבר לא היה נער הפולק המקורזל שיצא מאיזו אסיפת פועלים בניצוחו של וודי גט'רי,
לאחר פתיחת הדלת ההיסטורית הזו, זכה ברוקס להעניק לדילן את נהמת הבס המלווה בהופעותיו באמצע שנות השישים, בזירות כגון פורסט הילס בקווינס ובעוד אתרים שווים. הוא ניגן לצדם של נגן הגיטרה רובי רוברטסון והמתופף לאבון הלם, והיה מרכיב בולט בעיצוב הסאונד החדש של דילן.
בריאיון ברוקס משחזר איך הכול התחיל. מגרעין של מכורים למוזיקה כמו קופר משכונה קטנה בקווינס, עד שהקהל התבלבל כשהתחלף לדילן הסאונד שהתחשמל: "חלק מהקנאים של הפולק עיקמו פרצוף והלכו, חלק אחר פתאום נכנס לאקסטזה שלא היינו רגילים אליה והתחיל להסתער על הבמה", מספר ברוקס. "גם הנגנים היו במבוכה. הסתכלתי על בוב, והוא עשה לי תנועה של 'תמשיך רגיל'". ברוקס שמר על קשר עם דילן, אבל מספר כי "הראש שלו בלתי צפוי. הכלל הוא שלא נפגשים איתו לפני ההופעה אלא לכל היותר אחרי, וגם זה אם בא לו".
משלב דילן ממשיכה האבן המתגלגלת של ברוקס להסתובב כפורפרה לכל הכיוונים: לכיוון פולקי המקושר לאריק אנדרסן וריצ'י הייבנס, שברוקס מספר עליו כי "פגשתי אותו בקפה בגריניץ', עוד לפני וודסטוק"; לכיוון פולקי מחושמל יותר של מחקי דילן כדיוויד בלו; ולכל מיני פיוז'נים של בלומפילד וקופר.
ברוקס תרם את הבס והניהול המוזיקלי ל"חלום קטן" של מאמא קס מ"המאמאז אנד דה פאפאז". לדבריו, היא "בן אדם נהדר, נוחה מאוד עם הקהל". הוא גם סידר לה ב-1968 את קריירת הסולו לאחר הפירוק המאמאז, ואפילו מצליח להתברג לכל מיני סשנים עם ג'ים מוריסון ("בחור נחמד עם המון כריזמה, רק מה - הסמים הרסו אותו") כחלק משיפוץ הסאונד של "הדלתות" בניצוחו של המפיק פול רוטשילד.
ברוקס שומר על מקומו בפינה כבסיסט השקט, שמעניק את הנפח הקסום לאמן שהוא עובד איתו, ואילו מוריסון ממשיך בצריכת הסמים האבדניים, המובילה אותו לאקטים ביזאריים כגון ליקוק אצבעות רגליו בהופעה חיה מביכה. הרזומה המפואר של ברוקס רושם לעצמו נקודות זכות נוספות בשל קליימקסים כגון הופעה לצד מוריסון ב"פורום" של אל-איי ובמדיסון סקוור גארדן בניו יורק. הוא גם משתף פעולה בסופר סשן של מייקל בלומפילד, אל קופר וסטיב סטילס, ואפילו תורם לו את "המנגינה של הארווי".
בהמשך הוא מתגלגל ל"דה אלקטריק פלאג" (הדגל החשמלי), שמושך יפה לכיוון הבלוזי עם בלומפילד ובארי גולדברג. הוא מחזיק מעמד בהרכב הזה בערך שנה, עמוסת פסיכדלי. במהלך אותה שנה הם הזיעו אל-אס-די על פס הקול של הסרט "הטריפ", בסט שכולל דמויות כפיטר פונדה וג'ק ניקולסון. בתקופה של "הדגל" הם חנכו את עצמם בהופעה הגדולה במונטריי והתחככו מאחורי הקלעים בדמויות כגון סיימון וגרפונקל, חברי "ג'פרסון איירפליין", רווי שנקר, "דה הו" ו"גרייטפול דד".
ברוקס, שחש טוב בדמות של איש הרקע המגבה, נהפך למפיק מוערך ב"קולומביה". הוא מתחבר עם המפיק תיאו מאקרו ומגיע לתחנה הבאה בקריירה, שמתאפיינת בנוכחותו של מיילס דייוויס. "הוא אדם מאתגר מאוד, יוצר קונפרונטיישן על המקום, אבל מוביל לחופש עצום, ספונטני. זו מוזיקה שבכלל לא הכרתי, בלתי רגילה לגמרי", אומר ברוקס על החצוצרן הדגול. הצלילים בתודעתו מתחילים לרחף בפיוז'ן של בלוז-רוק-ג'ז, ודייוויס בעל האגו הקשיח, הגרוב הפרוע והחצוצרה המזגזגת והנועזת פותח לו את הראש לאימפרוביזציות הרבה יותר חופשיות ומאתגרות. בשלב של דייוויס שבה לתודעתו של ברוקס התחושה המוכרת מהשלב של דילן, כאילו יכול להיות שכאן, בהווה המושלם, הוא מתחיל לגעת בהיסטוריה של המוזיקה, בצוותא חדא עם בלומפילד ועם דייב הולנד, שמהווה עזר כנגדו בבס אקוסטי.
הקונטקסט המוזיקלי של ברוקס, שכולל עכשיו מארג הקשרים מגוון ויוקרתי שנע במרחב שבין דילן ו"אלקטריק פלאג", מציב אותו במקום משובח כמאסטרו של גיטרה בס. הוא זכה למגוון רחב של חיבורים מוזיקליים, הכולל בין היתר את הצמד החביב "סילס אנד קרופטס" - שכל פעם שאני מגיע לביקור בגנים הבהאיים בבירת הכרמל, אני מיד שם אותם באוזניות הקטנות ושומע את שני השירים הנפלאים "סאמר בריז" ו"המינגבירד", משום ששניהם גילו את האור הבהאי והצטרפו לקומונה הולמת. הם אפילו ניסו לגייס את ברוקס לאמונה, אלא שהארווי גולדשטיין נותר נאמן לתורתנו הקדושה, אף שלא שמר באדיקות מיוחדת על קיום תורה ומצוות. מתוך כך סוכלה ההזדמנות להתחברות משמעותית יותר עם הצמד-חמד.
הקריירה של ברוקס המשיכה לצבור תאוצת הרכבים ושיתופי פעולה נאים בסדר גודל של "פונטלה בס", ג'ון סבסטיאן, לודון וויינרייט השלישי (אביו של רופוס וויינרייט), ג'ון קייל, פול בורליסון ו"דה פביולוס ריינסטונס". זוהי רשימה חלקית ומרשימה, הכוללת גם את "אלקטריק לייט אורקסטרה" שכמעט שכחתי.
אני מנסה לקבל מושג על הקריירה של ברוקס כמפיק, ונראה כי היא קשורה ליכולתו לעמוד מעט בצד, מתוך צירוף של האזנה קשובה, תשומת לב, כבוד ואמפטיה לאמן הראשי. הוא מדבר על עבודת ההפקה המוזיקלית שלו כעל הכנת שיעורי בית מוקדמת. הוא מעיד כי זה "כדי שהמוזיקאי יגיע הכי טוב לעיקר שיש לו לתת", ואני חושב שזה די דומה למה שהוא עושה כעת כמורה פרטי. ואולם לקראת ראשית שנות התשעים הוא האט קצת, ופרש להתרגעות יחסית באריזונה.
"אל תחשוב לך שטוסון, אריזונה זה איזה חור", הוא גוער בי עם בוני זוגתו, והשניים מעידים שהמקום שוקק חיים מוזיקליים עשירים במיוחד. הם פתחו שם חנות לגיטרות ומוזיקה וחברת הפקה, וברוקס אף הקים את הלהקה שנקראת "רחוב 17" עם הגיטריסט טום קוסיאן ובסיוע שירותי הניהול של בוני אשתו, העזר העיקרי כנגדו, שמתפקדת כאשת חיל ראשית ושימושית להפליא בכל הפקותיו בעשורים האחרונים.
בני הזוג עשו עלייה בסיוע "נפש בנפש" בקיץ 2009. אחרי שנחתו על דירה שכורה בבית ערבי בגבול אבו טור בבירה, הם חיים באושר ובחדווה את חיי הנישואים. ברוקס אימץ בחום את בנותיה ונכדיה של רעייתו מנישואים קודמים ויחד הם מתוודעים לסצנת המוזיקה המקומית האיכותית, במרחקים שבין אהוד בנאי לשלום חנוך. כאן הם קופצים לפעמים ל"זאפה", וברוקס משתתף בהקלטות באולפני DB בתל אביב. הוא מוקסם עד עמקי נשמתו מהעובדה שאפשר לגייס כאן, בלי קשיים תקציביים מוגזמים, את אגף כלי המיתר של הסימפונית תל אביב.
כשאני שואל אותו אם ירושלים לא דוחקת אותו לעמדה פרובינציאלית מדיי, הוא צוחק ואומר שהמרחקים כאן הם סתם משחק ילדים ואיזה דימוי מגוחך של תדמיות. "מה זה 45 דקות? ממש כלום. להגיע למנהטן לוקח יותר", הוא צוחק. "הלכנו לקונצרט של ג'ניס איאן, דווקא מאוד נהנינו".
אחת הבעיות הבולטות בניסיון לכתוב דיוקן מסכם של ברוקס היא שבכל פעם מתברר כי רשימת שיתופי הפעולה המוזיקליים שלו טעונה שכתוב מחדש, שכן תמיד חש הכותב כי הנה הוא מועד למעוד ולשכוח שם גדול ונקודת ציון מרכזית בסי-ווי. כך, אף שהאיש עצמו אינו בגדר פזרן שמות כפייתי - והוא גם נטול גינוני כוכבות, למרבה השמחה - עלול כל סופר צללים של האוטוביוגרפיה שלו למצוא עצמו כותב על פנקס הקניות הדחופות שעל המקרר: הנדריקס כתבנו? ג'ודי קולינס רשמנו? "סטילי דן" ציינו? ומה לגבי ג'ניס ג'ופלין? "אשה פנטסטית", הוא משבח, "מכורה לסקס".
ומה עם בי-בי קינג, לא שכחנו? לא, ממש לא. לברוקס, שמחבב את קינג מאוד, יש כמה סיפורים מפולפלים על אהבת הנשים שלו, שלא נפלה מחיבתו למוזיקה. מהם עולה כי הגיטריסט המחונן ידע לנצל יחסי אהדה מצד זמרות ליווי, ולו היה מועסק כיום במשרד ממשלתי בכיר - לבטח לא היה יוצא בלא שימוע וזימון דחוף לוועדת ביקורת וטוהר המידות. מה עוד שחלק מהאירועים המדווחים, שלא כאן המקום לפרטם, התרחשו במקום העבודה. ברוקס זוכר איך קינג היה מסוגל להגיד, "רגע, אני כבר חוזר" בקטע של התרגעות עם בירה שלאחר הופעה, ופתאום להיעלם כליל עם מלווה תורנית מדהימה.
ועל סטילס מ"קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג", שעד עצם היום הזה מתכתב איתו קבוע במייל, לא דילגנו? ועוד שניים חשובים מאוד מבחינתי, שאפילו מיוצגים אצלי בתקליטייה העתיקה: טים הרדין, שפעם שמעתי אותו, קצת שתוי ובלוזי מאוד, בהופעה בלתי נשכחת באמת באולם וייז בגבעת רם, והגיטריסט המושרה ג'ון מקלאפלין, שאני רוכש עבורו במיוחד מחט חדשה לפטיפון "פיליפס" אחת לחורף, רק כדי לשמוע אותו עם סנטנה ותזמורת מהווישנו ולגלות שהמקול המשומש הזה מזייף בסיבוב של ה-33 ושליש, והדיאלוג בינו ובין מערכת הקולנוע הביתי הוא בחזקת שיח חירשים.
בכלל, דומה כי מוטב לנסות לסכם את רשימת שיתופי הפעולה של ברוקס עם גדולי הפופ על דרך האלימינציה, כלומר עם "הביטלס" – לא. אבל בכל זאת יצא לו לצעוד באיזה מצעד שלום עם לנון במנהטן.
ואז, אחרי שהביוגרף המותש של ברוקס גומר את רשימת השמות, הוא עובר לרשימת הקלטות המופת: "הייוויי 61 ריוויזיטד" של דילן מ-1965, "ביצ'ס ברו" של מיילס דייוויס (1969), "סופט פרייד" של "הדלתות" (1969) והסופר סשן משנת 1968 של בלומפילד, קופר וסטילס. הרשימה הזו כוללת איזה מאה אלבומים בקריירה עשירה ושרדנית במיוחד, המתפרסת על פני ארבעה עשורי פעילות בסצנת המוזיקה האמריקאית הפוסט-ביטלסית.
ואז מבצבצת מכשלה נוספת: תודעתו של האיש נעים ההליכות עובדת בשפה מוזיקלית, לא מילולית, ואף שהעזר הנאמנה כנגדו בוני - שהכיר ב"היי סקול", כדבריו - מגלה השתדלות רבה בניהול ענייניו, כולל תיעוד הביוגרפיה, מתגלים לעתים הבדלי גרסאות ביניהם. ואז אחד משתתק והשני ממשיך הלאה, עד שהשיחה נקלעת לאיזה פלונטר של אולפני הקלטה והרכבים סבוכים ואזוטריים במיוחד. הם מתחלפים שוב ואני פוזל אל ספריית התקליטורים, שואל בנימוס אם ניתן להאזין ויוצא הביתה עם שלל נאה מתקופת ההפקות השקטות באריזונה.
הקשר עם בוני חודש באיחור של כמה עשורים, כאשר הייתה "המדיה דירקטור" של מוזיאון דיסקברי בקונטיקט וחשבה לעצמה: "למה לא להזמין את ברוקס והלהקה כדי להמחיש לקהל צעיר מה זו תעשיית המוזיקה?". אבא שלה היה בכלל (אם הבנתי נכון), המדריך של אל קופר ב"צופים", והכול מתחבר לי עכשיו.
עכשיו הגיע עידן ההתאקלמות הישראלית. הוא עומד בסימן ההתקשרות המחודשת עם הבת החורגת לורי, בתה של בוני מנישואים קודמים, שעשתה תשובה ולא מיליונים ועברה לנווה דניאל בגוש עציון, שם היא מגדלת תשעה נכדים. גולדשטיין, יליד קווינס, מגלה בהצתה מאוחרת את שורשיו היהודיים, הקשריו הישראלים והחום המשפחתי השופע שהופך אותו לדמות סבאית חביבה ורבת נחֶס רוח, אם להשתמש בעגה היהודית-אמריקאית. בוני, שהייתה הרבה יותר מחוברת לישראל וליהדות ובנותיה היו כאן בכל מיני תכניות חילופים בקיבוץ בית השיטה, "יהודה הצעיר" וכאלה, חיזקה לו מאוד את השורשים ועשתה לו שיקום זהות וסדנת משפחה.
עשורים מרכזיים בחייו של גולדשטיין עברו בהתמסרות כפייתית להתעסקות המוזיקלית, ששבתה אותו כליל מאז היה מתבגר שהסתובב בברוקלין והיה דלוק על הופעות של צ'אק ברי. הוא גדל בבית קונסרבטיבי, אצל הורים שעברו בהדרגה לגרסה של יהדות לייט (אבא שמואל היה נהג משאית, ואמא פיי הקפידה על קידוש וסעודות החגים). הגם שעבר שלבי חניכה שגרתיים לשבט, כגון בית ספר עברי ובר מצווה, בעוונותיו המרובים הוא התרחק מהמסורת בתקופת האבן המתגלגלת בדרכים ובהופעות, אבל תמיד מצא עצמו מוקף מוזיקאים יהודים - כאילו גם בקרב השמות הגדולים של הסצנה נשמרה איזו תחושה סמויה של החבר'ה מהשכונה או מהתיכון בקווינס. אפילו אל קופר היה חלק מהחבורה התיכוניסטית היהודית, וגם בעידן הגריניץ' ווילג' היו מלא חבר'ה יהודים (אלן קולברג מפרויקט הבלוז, בלומפילד וגולדברג).
רעייתו, שהתחבר אליה בהצתת נישואים מאוחרת, היא יהודייה כשרה, שהכיר עוד מסביבות התיכון, והיא חילצה אותו בתושייתה מכלל רווקות ערירית ממושכת מדיי. ברוקס הוא מסוג האמנים הנשואים ליצירתם, ונזקקים נואשות לאשת חיל לשם ניהול ענייניהם בעולם. כל פגישה עמו מלאה בשבחי הזוגיות והמשפחתיות השלמה. "אלמלא התחברתי איתה", הוא אומר, "הייתי עכשיו בטוח קצת שתוי, מנגן באיזה מועדון".
זהותו היהודית הבסיסית קיבלה חיזוקים על דרך השלילה, כאשר לאחר הופעה במועדון במישיגן בתקופה הבתולית שבה היה עדיין לגמרי גולדשטיין, הותקף בידי חבורה בלתי נעימה של אנטישמים מזדמנים. התקרית העיקה עליו, וכעבור זמן מה הוא נתקל באיזה פוסטר שנכתב בו "התזמורת של נט ברוקס". ואז, בהתעוררות פתע של התודעה, הוא חשב ששם במה עשוי לעזור, וכך התרחשה ההמרה ההיסטורית של גולדשטיין לברוקס. אבל הנשוּמֶה (הנשמה היא המילה העברית הכמעט יחידה, ומכל מקום הפופולרית ביותר, המתגנבת לשיחתנו), הנשמה היהודית והמוזיקלית שלו, לא השתנתה, והיא שמרה על נוכחות רציפה.
בכל רגע אני חושב שפתאום עוד תגיח לה מתחת לספה רוח הרפאים של הרבי המרקד, תטפח לגולדשטיין על הכתף ותפלוט, "היי באדי, געוואלד, האו איז איט גואינג", אבל בוני מרגיעה אותי שבן זוגה לא הכיר אותו, והיא הפנתה את תשומת לבו לקיומו בשלב מאוחר יחסית. אני הוזה את האפשרות להפיק מופע משותף של נשמת קרליבך, ברוקס ודילן בכיכר בתי מחסה בעתיקה במסגרת "חמשושלים", אבל ברוקס אומר שדילן בלתי צפוי לחלוטין וקשה לדעת באיזה מצב תודעה הוא עלול להיתקל בך.
"דילן", הוא אומר, "עלול לנוע בין מתיקות, התחשבות ונימוסיות, אבל תמיד נשקף חשש לגלישה צינית, שמתפרצת במיוחד במקרים שמתקילים אותו בשאלות מעצבנות מהסוג המטופש. מדובר באחד שחשוב לו להיות מובן מוזיקלית ברמת הפרטים ושהתחתן עם היצירה שלו. לכן הוא לא חמים במיוחד, אבל הוא בהחלט מיוחד וגאוני".
דילן, להבדיל משלוימל'ה קרליבך, מרחף בחלל הסלון בבית הערבי כמין חצי אלוהות יהודית-אמריקאית מסתורית וקפריזית, הנעה בין גאונות פיוטית להתקפים של סרקזם, עד שנראה לי שצריך להיות נגן בס מקצועי ופינתי – כזה שהוא איכותי, אך לא מתבלט מדיי בקדמת הבמה - כדי לשמור אתו על יחסים קורקטיים. בזיכרונות של ברוקס שמורות לדילן ולדייוויס, וגם להנדריקס, הזכות להיות "תופעה מוזיקלית" ו"נקודת ציון היסטורית". אבל מהמשך השיחה מתברר שהוא איש חיובי להפליא, הנוהג לחלק מחמאות גם לג'ופלין בעלת התשוקות הפרועות, למוריסון הנוטה למוזרויות פרי התמכרויות ולמאמא קס ("אישה נהדרת, זמרת גדולה"), שהלכה לעולמה במה שנדמה כבולמוס אכילה, אם אני זוכר את הדיאגנוזה נכונה.
אני מספר לברוקס ולרעייתו על הפעם האחרונה והיחידה שבוב ואני היינו במרחק מאה מ' מפגישה, בהופעה בבריכת הסולטן לפני עידנים. אלא שאז איזה נגן קלידים פזיז שפך בירה על כבל שעשה להם "קורטסלוז" כזה בחשמל של הבמה (על פי השמועה), ודילן פשוט הפסיק באמצע "רכבת אטית מגיעה". כל כת החסידים המקומית, שהזדיינה בסבלנות חצי חיים כאילו גודו או משיח אמור לבוא, השמיעה אנחת אכזבה כשהתברר שהוא נטש סופית באמצע ההופעה בלי לעשות חשבון.
אלא שבני הזוג ברוקס כלל אינם מתרשמים: "אתה בר מזל", הם אומרים, כי האיש יכול להחליט שהוא מופיע לגמרי בגבו אל הקהל. בהופעה האחרונה שלו בישראל הוא דווקא תקשר יפה ואפילו קיפץ על הבימה כטרובדור, אף שכאשר ניסו להגיד לו היי מאחורי הקלעים הוא היה בהתקף הסתגרות.
אני מנסה לדמיין את הנוכחות של העניין היהודי בסצנת המוזיקה של שנות השישים בארצות הברית. היא נראית כמו נגן בס פינתי שעובד יפה על הרקע, אבל אף אחד לא קורא לו בשמו בגלל הפצצת תשומת הלב על הסולן והגיטרה המובילה. רוצה לומר: הנוכחות היהודית קצת דומה לתנוחת הבמה של מקצוען בס נוסח ברוקס, שמעצים את הקסם של המופיע הראשי אבל נזהר לא לגנוב את ההצגה.
מזיכרונותיו של ברוקס עולה שהיהדות הייתה הדבר הזה שלא בדיוק קוראים לו בשם, המתגנב לכל מיני מחוות, הבעות ושרידי ביטויים ביידיש ומורגש במשחקי השח, שבהם העז ברוקס לנצח אפילו את המאסטרו דילן בהפוגות של החזרות. "היה איזה חיבור בשתיקה", הוא אומר, "בין כל החבר'ה המוזיקאים היהודים האלה". אבל באותה המידה הוא הסתדר יפה גם עם כל השאר, והעיקר היא הנשמה של המוזיקה - כמו שאומרת זוגתו. וזאת לדעת: הפעם היחידה שרוברט צימרמן (דילן) והארווי גולדשטיין (ברוקס) קיימו שיחה המתחברת באיזושהי דרך עלומה ליהדותם הייתה לאחר שהגאון האיקונוגרפי (בוב) חזר מביקור מפעים בארץ האבות במסיבה אצל הזמר פיטר יארו.
אבל לאחר מכן הטריפים הרוחניים של דילן עברו בסחרחורת בין חב"ד לגילוי הנצרות, וברוקס קצת הסתייג כאשר האיש המוכשר התחיל לעשות סימנים של כמעט נולד מחדש. "הוא עבר לכיוון של גוספל ואני דווקא אוהב גוספל, אבל משהו באווירה יצר בי רתיעה", הוא אומר. "אישיות מוזרה, אבל יצירתית בצורה בלתי רגילה".
בוני אומרת שדילן מצייר נפלא, וברוקס מספר שבתו בעצם חב"דניקית ומסכם שהוא בלתי ניתן להגדרה. אל תיקח ללב, אני מנחם אותו בשקט בלב, לאוזניי דילן היה תמיד הכלאה של עורב וחזן מאונפף שהתחפש לטרובדור. בשיחה, שמאבדת מיקוד ומחליפה נושא, אני מנסה לגייס את ברוקס למחאה של המוזיקאי הטהור, האינסטרומנטליסט המקצועי, נגד הפרסונה של הווקליסט, שתופס ט' קבין תשומת לב ואבקת כוכבים. הוא מסרב לשתף פעולה. נוח לו בתפקיד הבסיסט, זה ששופך את הקסם האיכותי הנסתר בפס הבמה המוצל שליד אחורי הקלעים.
בניתוח לאחור של הקריירה מרובת העשורים, נדמה לי שהבס הנחבא אל הכלים בתוספת העזר הנשי כנגדו - שצץ בעוצמה יתרה, אף כי בהצתה מאוחרת, בעשורים האחרונים - הם שני המרכיבים העיקריים בהישרדותו הממושכת. "מעולם לא הייתי כזה סלבריטאי גדול", יסכים ברוקס, "לא ניצבתי במרכז תשומת הלב, וזה אולי מה שהציל אותי".
השיחה עם ברוקס מתחילה לעשות לי טיול מאורגן במאורות המוזיקה העתיקות והנטושות של הגריניץ', במרווחים בין קפה "או גו גו", "פיגארו" ועוד מועדונים ששנינו מרחפים בהם בדמיונות בעת הריאיון, בימים שעוד אפשר היה להסתרח בהם על הבר מבלי שהמלצרית תתחיל לחפף אותך. זו הייתה התקופה רבת המעללים בחייו. ברוקס גר ברחוב תומפסון והיה קופץ לפינה של רחוב בליקר ל"גו גו", שם תפקד כנגן הבית ובסיסט הבר הקבוע והתחבר לכל נגן מזדמן. בשלב הזה אני חושב שהמסקנה המתבקשת העולה מזיכרונותיו היא שמפלצת התעשייה גמרה על אמנים שבירים שהכוכבות קצת חרפנה אותם, מסוג הנדריקס, מוריסון וג'ופלין.
"אכן, ההצלחה והניהול גמרו עליהם", הוא אומר. במבט לאחור נדמה לי שלו ניתן לו, לבטח היה משדך אותם לזיווגים טובים, כשרים ועמידים, ואולי אפילו מסדר להם לעשות עלייה לירושלים, במאמץ אחרון להציל אותם מהתרסקות מואצת. "המפלצת של התעשייה גמרה אותם לגמרי. לא היה להם מעגן, והסמים רק האיצו את הנפילה", הוא אומר בצער.
שני החסלנים הראשיים של כוכבי העל הגדולים, מעבר למלכוד הפרסונה הבלתי אפשרי של הסטאר שמטבעו הוא יצור דליק ומתכלה, היו הסמים והמפלצת הזכורה לרע הקרויה "מנג'מנט", הכוללת את מנגנון האמרגנות, הניהול והתעשייה המוזיקלית. "מעטים שרדו יפה: קלפטון, קית' ריצ'ארדס, טיילור", הוא אומר, ושנינו מסכמים שאנחנו מחבבים מאוד את טיילור, עוד מתקופת קרול קינג. כעולה מעדות השטח ממקור ראשון של ברוקס, הצירוף הזה היה הרסני בשנות השישים. ההנהלה שחקה את האמנים בלחץ בלתי מתפשר, כדי לחלוב מהם עוד כסף. כל הזמן הייתה אספקת סמים שוטפת מחברים, מקורבים, עוזרים וחברי להקה.
"הגרופיז היו באים עם חבילות של סמים, והלחצים של החוזה עם ההנהלה ניתבו את הכוכבים לאסקפיזם הזה", מספר ברוקס. "הזכויות נשלטו ביד חזקה בידי האמרגנים. קח למשל את באדי מיילס, המתופף של 'הדגל'. הוא היה בחור תמים מנברסקה, שנלכד בסמים ואיבד את עצמו. הוא נפל בקו הדק". גם הוא עצמו לא טמן ידו בצלחת בכל הקשור לשתייה עד השעות הקטנות אחרי ההופעות ובחומרים אסורים נלווים. "אל-אס-די, קוקאין, כל מיני, חוץ מהרואין", הוא מתוודה ומסייג, "אבל סמים בסך הכול רק דופקים לך את המוזיקה".
ברוקס עדיין שומר געגוע בלוזי עצוב ופינה חמה לג'ימי הנדריקס. היה לו רעיון לנסות לעשות משהו עם הנדריקס ודייוויס, אבל הנדריקס, שהיה חביב הקהל והנשים, דעך בגלל השחיקה של מפלצת ההנהלה. "הוא אמר שהם הורגים אותו בלחצים שלהם", מספר ברוקס, "מה שהוא רצה זה לשבת בשקט ולעשות את המוזיקה שלו, אבל האדונים מההנהלה סחטו אותו כאילו היה כספומט".
לגרסתו של ברוקס, הנדריקס "אינו מתלהב למות בעד אמרגננו", ואילו הוא עצמו - שיש לו מין סגנון דיבור רגוע ומהורהר, כמו אחד שלועס איזה עלה של סוטול טבעי ומשחזר זיכרונות לעצמו - אמר לו: "אתה לא חייב להם כלום, רק תיקח את זה קול". אבל הנדריקס הרגיש שיותר מדיי בני אדם יושבים לו על הווריד ותלויים בתעשיית המוזיקה שלו. לדברי ברוקס "זה העיק עליו", כאילו עשו ממנו מכונה - אלה הרשעים האטומים מההנהלה.
מזיכרונות ברוקס, איש חיובי כאמור, עולה סוג של אחריות פושעת של ההנהלה לשריפה העצמית המואצת של הנדריקס. לדבריו, "אין לי בעיה שייתנו לסטאר יותר, זה תמיד עניין של משא ומתן". מה שהפריע לו היא השחיקה של הכוכבים הלחוצים ומגרסת התעשייה שגימדה את כל השאר. עכשיו, הוא אומר, השליטה של המוזיקאי בעניינים רבה יותר, אבל הזכויות עצמן בשחיקה, בגלל האינטרנט.
השימוש בכימיקלים למיניהם נמשך עד שהגיע ברוקס לנקודת ציון ביוגרפית קריטית, שבה צירוף של התאוששות ממחלה והצעת הנישואים הגואלת מבוני חילץ אותו מהמלכוד המסוכן. היא רצתה מישהו שמסוגל לתפקד כדמות אבהית לילדים, הוא היה צריך עוגן משפחתי וביתי מסודר; היא סיפקה לו את תחושת הנעימות הביתית וההתנהלות המאוזנת.
האולטימטום של בוני – או אני והילדים, או השתייה, הסמים והרגלי הרווק הערירי המכור בלעדית למוזיקה - דווקא עבד יפה, ועזר לו לצאת מכל מיני הנג-אפס מסוכנים. "בלעדיה הייתי גמור", הוא אומר, "הייתי מאוד בר מזל שהתחתנתי איתה". למען האמת, חלק מהמונולוגים של ברוקס בשבח הזוגיות נשמעים כאלתור על אשת חיל מי ימצא, והשאר כפזמון מוזיקה מזרחית. אם היה לי חיבור לעולם הזה, נגיד דרך האמרגן של מרגול והתעשייה האוריינטלית, יכול להיות שאפשר היה לארגן סשן נחמד של ברוקס עם שלומי שבת. יחד הם היו עושים את "את הנשמה המתוקה שלי/ היחידה שמדליקה אותי/ ואיתך אני כל העולם, ואיתך אני כל היקום/ בלעדייך אני חצי בן אדם/ בלעדייך אני בעצם כלום".
נראה כי ההיחלצות המוצלחת שלהם ממחלת הסרטן, שפקדה את שניהם, יצרה את האפשרות להגיע אל המנוחה הנכונה. בוני מיטיבה לתפקד כמנהלת האישית הראשית, כאשת המדיה וכמאסת המשפחתיות המאזנת, והיא גם המפיקה של הקליטה הסדורה בישראל. חבילת הקליטה שמסתובבת לברוקס בראש כוללת כתיבת ספר הדרכה ללימוד רזי הנגינה בבס, חיבור המהדורה המוסמכת לאוטוביוגרפיה והזיכרונות המלאים, שיתופי פעולה מזדמנים עם אמנים מקומיים מוערכים כאהוד בנאי, דני סנדרסון ורוני פיטרסון, החביבים עליו מאוד, הוראה פרטית וניסיון לגייס את החברים מהעבר לגיחות הופעה בישראל.
האיש החביב בזקן הלבן ובמשקפי ג'ון לנון נדמה כמי שהגיע לראות בטוב ירושלים, לאחר ששרד את סצנת שנות השישים בקרבה אישית מסוכנת לדמויות אובדניות שנשרפו מהר מדיי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם