"הפכתי לאוהד סכנין": בגובה העיניים עם גיל חובב
הוא נולד בירושלים, חי בה מחצית חייו ועבר לתל אביב שבעיניו היא המכוערת במזרח התיכון. הוא היה אוהד בית"ר שרוף והיום אוהד את סכנין והוא חושב שלאבקת מרק יכולת פלאית לזיהוי פלצנות. 1,425 מילים עם גיל חובב (49), חי עם בן זוגו ומגדל איתו בת
"חייתי בה ב-25 שנותיי הראשונות. חצי חיים בדיוק. עכשיו היא רק עיר לביקורים. כמעט כל החברים וקרובי המשפחה עברו לתל אביב או לפחות למוצא. ועדיין, מבפנים אני ירושלמי, לפחות בעיני עצמי".
סבתא מזל
"הסבתא התימנייה שלי, שהייתה השרתית של הגימנסיה. עד היום אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי שהיא הדבר הכי טוב, מרשים וחינוכי שהם זוכרים מהתיכון".
צרפת
"רשמית אני אזרח צרפת, בגלל נישואים קודמים של אמא שלי. אבל לפעמים, כשאני במצב רוח של להחמיא לעצמי, אני טוען שאני אזרח צרפת גם במובן התרבותי. זאת בזכות המרצות הפלאיות שלימדו אותי בתואר הראשון באוניברסיטה העברית".
מבוא יורם 6
"הבית שגדלתי בו עד גיל 16 עדיין עומד על תלו, ואני מבקר בו מדי פעם. מדהים אותי כמה שהוא הולך וקטן עם השנים".
סבתא מומה
"אני מעריץ אותה ואוהב אותה ומתגעגע אליה עד כלות".
אבקת מרק
"חומר גאוני לזיהוי פלצנים: אין מי שאינו משתמש בה, אבל יש מי שמרבה להשמיץ אותה. כיוון שעם השנים נהפכו אבקות המרק לנטולות מונוסודיום, בריאות הרבה יותר והתעדנו בטעמן, צריך להיות לא רק טהרני כדי לא להשתמש בהן אלא גם די טמבל.
"מובן שהן אינן צריכות להיות העיקר או להידחף לכל מקום, אבל הן קיצור דרך מעולה ובנות בריתן האמינות של נשים שבאמת צריכות לבשל למשפחה שלמה ביום-יום. אז נכון, לפעמים הבעל מחליט שהוא יבשל היום ומתעקש להכין ציר, אבל מי מרוויח מזה? אולי רק השיפוצניק שצריך להביא אחר כך כדי לשקם את המטבח".
מחנה יהודה
"שוק נהדר ואהוב שהולך ומשתדרג. כל הזמן אני מתפלל שלא ישתדרג יותר מדיי".
הגימנסיה העברית
"מאוד-מאוד אהבתי אותה. למדתי שם מכיתה י' עד י"ב, אף שבקושי התקבלתי, כי היה לי שמונה במתמטיקה בבית חינוך ומיכאלי, מנהל הגימנסיה ומורה למקצועות ריאליים, הודיע לי ש'שמונה בבית חינוך זה כמו אפס בגימנסיה'. אחרי שלוש שנים סוערות זכיתי לשאת את דברי הפרידה של מחזור 60 מהגימנסיה, ואני זוכר אותם בעל פה עד היום:
'...ומחזורים
ועוד יביאו תעודות לך וגביעים
המדליות שהבאנו לך אינן האחרונות
ועוד ישימו נכבדות מהן בארונות
ואז את תשכחי אותנו, שום דבר לא יעזור
כי אחרינו כבר עומד בדלת עוד מחזור
ולאותו מחזור אותו הצחוק, אותו הבכי
אבל גימנסיה, אל נא תשכחי:
מחזור 60 שלך אהב אותך הכי'".
בצלאל
"סבא שלי למד שם במגמת הצורפות, שנותבו אליה המזרחיים בכלל והתימנים בפרט. לא מזמן הייתה בבצלאל תערוכה של הצייר אריק בוקובזה, שהוא צייר בה שישה דיוקנאות של תלמידים מזרחיים כאלה וביניהם סבא שלי. קניתי את הציור, וכיום הוא תלוי אצלנו בבית. תמיד מרגש אותי איך סבא שלי נראה בציור הזה – דומה שתי טיפות מים לחתול שלי, מה שמוכיח שהגנטיקה עובדת".
מדרחוב בן יהודה
"כשהתחילו העבודות להפיכתו מסתם רחוב למדרחוב, הודיעו לנו דודה שלי ואמא שלי ש'אם משנים את שם הרחוב אנחנו יורדים מהארץ. כולנו'. הייתה שנה של חרדה, אבל ניצלנו".
בית"ר ירושלים
"הייתי אוהד שרוף. כשהבנתי שהקומץ מונה לפחות כמה עשרות אלפים הפכתי לאוהד בני סכנין".
הפועל ירושלים
"הדבר שהיה הכי חשוב לנו כל שבת, אפילו יותר משבית"ר תנצח, הוא שהפועל תפסיד. בדרך כלל היא לא הכזיבה".
משה חובב
"תמיד זוכרים את הקול שלו ואת מהדורות החדשות הדרמטיות. מה שנוטים לשכוח, או לא לדעת, זה שהוא היה אחד האנשים הכי מצחיקים בעולם, שובב לא קטן, אופטימיסט חסר תקנה וגם דון ז'ואן".
דרורה בן אב"י
"קודם כול, השם הוא דרורה בן-אב"י-חובב. כך היא הייתה חותמת את שמה, ואני יודע זאת היטב כי שנים על גבי שנים זייפתי פתקים לבית הספר. חוץ מכתב דומה, לצערי אין לנו כמעט שום דבר משותף: היא הייתה יפה פי אלף ממני, חכמה יותר, משכילה בהרבה ובעלת יושרה מפליאה שירשתי, בהערכה נדיבה, לא יותר מחציה.
"היחיד שהקפיד לטעון שאני דומה לה היה אהוד מנור. לפני חודשיים ראיינתי בניו יורק את חתן פרס נובל דניאל כהנמן, שגדל ממש לידנו, בבתי ביברמן שבין רחוב פלמ"ח לרחוב איתמר בן~אב"י. אמא שלו הייתה חברה של סבתא שלי והוא הכיר היטב את אמא שלי. באמצע הריאיון הוא עצר ואמר, 'אוי, הרגע דמית לה!'".
משפחה
"כילד, למרות שהיה לי רק אח אחד (אבל שווה), הייתי בטוח שיש לי משפחה ענקית כי גרנו בחמולה עם הצד הספרדי, וחוץ מזה היו לי דוד תימני, חמש דודות תימניות ובסביבות 20 בני דודים תימנים למחצה. עכשיו המשפחה מפוזרת לגמרי ויש לי משפחה חדשה, קטנה: החבר שלי והבת שלנו. וזה אושר גדול".
פְתוּת
"זר לא יבין זאת, אבל מדובר בנזר הבריאה".
כפר השילוח
"הכתובת הראשונה של הצד התימני במשפחה שלי אחרי צנעא. מעולם לא הייתי שם (לא בצנעא ולא בכפר השילוח)".
סבא חיים
"אבא של אבא. לא הכרתי אותו. הוא מת לפני שאחי הבכור נולד. בני הדודים שלי מצד אמא זוכרים אותו בתור תימני מתוק שהיה הולך כל הדרך מקטמון ברגל לבית שלנו כדי לתת להם סוכריות".
החבצלת
"כמה שאני התרוצצתי ברחוב הזה! אצלנו קוראים לו רחוב הסולל, כי זה היה שמו המקורי, ממש כמו שלרחוב שנמצא בו בית הנשיא אנחנו ממשיכים לקרוא רחוב הקשת. בית מרקחת אלבא בתחתיתו ובמעלה הרחוב, בדרך ל'שוורץ הסיטונאי הקטן' (שתמיד ניסיתי לראות אם הוא באמת קטן), היו סיטונאי תרופות וקוסמטיקה שהייתי צריך לשנע ארגזים מאצלם לבית המרקחת של הדודים שלי כדי להרוויח כמה לירות בחופש הגדול".
האוניברסיטה העברית
"מיד עם תום ארבע שנות שירות צבאי - כן, אני רב סמל בקבע - ביליתי שלוש שנים בקמפוס הר הצופים. זה התחיל בערבית וצרפתית ונגמר בצרפתית ובי-איי כללי. במבט לאחור הרווחתי מזה המון, אבל אין סיכוי שאני חוזר לאיזשהו מוסד אקדמי. אני אוהב להשכיל אבל שונא ללמוד".
ז'אן פרו
"בעלה השני, הצרפתי והנוצרי של אמא שלי. אבא שלי היה בעלה השלישי, הישראלי והתימני. פגשתי אותו רק הרבה אחרי שהיא מתה".
קטמון הישנה
"שם היינו מבלים את השבתות, בבית של סבתא ברחוב השיירות. בדרך כלל היינו הולכים לשם ברגל מקריית שמואל ותמיד היה מזג אוויר טוב, גם בחורף, כי כשהיינו קטנים אלוהים נהג לסדר מזג אוויר טוב בשבת".
סניור דלמונדו
"נספה בשואה".
חגבים
"אני מניח שהכוונה לארבה, שטוענים שהתימנים אכלו בשנות החמישים. לי לא יצא. בצילומים במקסיקו אכלתי צרצרים. פייר? לא משהו".
גבעת שאול
"ההורים שלי קבורים שם. מאז הלוויות לא ביקרתי".
שכונת הבוכרים
"שם אבא שלי גדל. הם היו אבא, אמא ושבעה ילדים בדירת חדר וחצי עם מטבח ושירותים משותפים בחצר. בערוב ימיו, אבא שלי סיפר לי שבלילות הוא חולם רק על שכונת הבוכרים. כנראה זה תורשתי או כלל אנושי, כי אני חולם כמעט רק על מבוא יורם".
בנסיון
"כך קראה מומה, סבתא שלי, לאיתמר בן-אב"י, ששמו המקורי היה בן-ציון. לא זכיתי להכיר אותו אבל מומה, אמא שלי ודודה שלי היו מאוהבות בו עד כלות".
השעון הדובר
"דודה ראומה, אחות של אבא. איזה מין עולם: זה מה שזוכרים לה? את השעון הדובר?! ומה עם זה שהיא משכילה? ומה עם זה שהיא הייתה מהנאחזים בקרקע בביריה? ומה עם זה שהיא למדה שירת ימי הביניים? ומה עם זה שהיא זו שלימדה אותי ש'מי שקורא ספרים לא יהיה לבד לעולם'?".
להקת פיקוד צפון
"ללא ספק, הלהקה הטובה בתבל, אף שאחי ובת דודתי ניסו לטעון ש'החיפושיות' היא להקה טובה לא פחות. כולנו נדנו להם בבוז".
קרחת
"איזה מזל. היה לי השיער הכי מכוער בעולם. הקרחת היא המתנה שהטבע העניק לי".
מזון מהיר
"אני מתגעגע אנושות לפלאפל, אבל תימנים באוקטובר חייהם אינם יכולים להרשות לעצמם פלאפל, מטעמי גזרה".
מטבח מולקולרי
"אני מתעב את זה".
מבקרי מסעדות
"כשהם אלימים זה ממלא אותי יאוש".
"כל העיר"
"היה עיתון נהדר ובית שני. התחלתי בתור כתבנו לענייני גרביים וסיימתי את דרכי בעיתון בתור עורך חלק 2. על זה אמר אחי למנהל העיתון שניסה לגרום לו 'לפרסם בחלק 2 שאחיך עורך' – 'מה חלק 2? אלה העמודים המשעממים האלה שמוציאים מהאמצע וזורקים'".
50
"כבר מגיע".
הערוץ הראשון
"הוא-הוא ההוכחה שטבע האדם וסוציאליזם הם שילוב קלוקל".
אליעזר בן יהודה
"איש ענק (למרות קומתו הננסית), שסידר לי פרנסה לכל החיים".
"ציפורי לילה מתרוננות"
"התכנית שלי בגלי צה"ל, שבדיוק השבוע הגיעה אל סיומה. נהניתי מעצם השידור ועריכת התכניות – הן היו מוקדשות לשירים עבריים עם מילים חכמות, ועברתי לפי הסדר את כל האל"ף-בי"ת. הודעתי לתחנה שאחרי תי"ו אני עוזב, והם ניסו לשכנע אותי להישאר 'או לפחות לעשות כמה תכניות על אותיות סופיות'. אבל אני עוזב ועושה את זה באנחת רווחה. לבחור כמוני, שאוהב ללכת לישון בתשע בערב, שידור חי בין חצות ל-2:00 בבוקר הוא סיוט".
"אוכל למחשבה"
"הסדרה הנוכחית שלי בטלוויזיה, שעיקרה ראיונות עם חתני פרס נובל, משודרת בערוץ 2, במשבצת של החינוכית, בימי שישי ב-18:00. אני נהנה ממנה ומהם מאוד-מאוד. כולם שואלים אותי אם אני לא מתעלף מהתרגשות מלהיות עם חתני פרס נובל באותו חדר, וכל פעם החבר שלי אומר, 'זה סימן שאתם לא מכירים את גילי. הוא בטוח שהמרואיינים הם אלה שצריכים להגיד תודה'".
הורוּת
"אושר גדול וחרדה בלתי פוסקת".
תל אביב
"העיר הכי מכוערת במזרח התיכון, אבל כנראה גם הנפלאה ביותר".
גיל חובב
"או-טו-טו בן 50. מתנות תתקבלנה בברכה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם