ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

על השחיטה: האיש שתלה את אייכמן משחזר

הוא לא התנדב למשימה אבל מאמין שעשה מצווה. שלום נגר, האיש שתלה את אדולף אייכמן, סבל במשך שנים מפוסט טראומה, חזר בתשובה והפך לרב ולשוחט. 50 שנה אחרי הוא משחזר את הרגע שבו הוציא לפועל את גזר הדין, מאמין שקיבל את התפקיד בגלל מוצאו התימני, ומודה שרק פעם אחת מאז קיווה שהמדינה תטיל עונש מוות: על רוצחי משפחת פוגל מאיתמר

"אייכמן נכנס לחדר", מתאר שלום נגר, האיש שתלה את הפושע הנאצי שנידון למוות. "זה היה בקומה השנייה של כלא רמלה. החדר היה בסוף הפרוזדור. פתחו פתח ברצפה, ושמו שני תריסים, כמו דלתות. נפתחות הדלתות והבן אדם נופל למטה. חוט חשמל הוביל לשולחן שעמד בצד. סביב השולחן היה וילון, כדי שלא נראה. אתה לוחץ, החוט החשמלי משחרר את התריסים והם נפתחים.

"השעה הייתה תשע בערב", ממשיך נגר. "העמדנו את אייכמן על שני התריסים. החבל ירד מהתקרה. הכל היה מסודר ומוכן. המפקד שלי אמר לי, 'בוא, שלום, תשים לו את החבל'. כרכנו לאייכמן את החבל סביב הצוואר. רצינו לכסות לו את העיניים. הגשנו לו את הכיסוי. אייכמן לא רצה. הוא אמר, בגרמנית, 'לא צריך'. עשה תנועה עם היד. המפקד אמר לי ללחוץ על הכפתור. ניגשתי לשולחן וסגרתי את הווילון. לחצתי. התריסים נפתחו. אייכמן נפל. שמעתי את הרעש של התריסים ופרפור של חנק".

מה הרגשת?
"לא הרגשתי כלום. הכל היה טכני. עבדתי כמו אוטומט".

בחודש מאי הקרוב ימלאו 50 שנה להוצאה להורג של אייכמן. שלום נגר, התליין, היה אז בן 24 וחצי, איש שירות בתי הסוהר. "הסוהר התימני הנמוך", זה היה הכינוי שלו. מאז הספיק לחזור בתשובה, להפוך לרב ולשוחט.

"אני מכיר היום שוחטים שפוחדים לפני השחיטה", הוא אומר. "בטח פה, כשמדובר בבן אדם. למרות שאייכמן לא היה בן אדם. אבל הוא נברא בצלם. אני זוכר שזה נגמר וירדנו לקומה הראשונה, לשם אייכמן נפל. חשבתי שאני רואה את מלאך המוות. התחלתי לרעוד. הפרצוף של אייכמן נפל הצדה. הסנטר היה צמוד לגוף והפנים שלו בצבע לבן, כמו סיד. כנראה בגלל שהדם לא עלה למעלה, כי הוא נחנק. כשחונקים בן אדם, העיניים שלו יוצאות החוצה.

"הפנים של אייכמן היו לבנות, והעיניים בלטו והסתכלו חזק. הלשון שלו יצאה החוצה. היה עליה דם. החבל נקרע קצת ושפשף לו את הצוואר. כי זה היה חבל פשוט. לא משהו מתוחכם. הסתכלתי עליו ונבהלתי. עד היום זה בעיניים שלי. התחלתי לרעוד. החבר'ה שלי מהמשמרת היו בחדר. התחבאתי ביניהם. פחדתי שיקראו לי להוציא אותו מהחבל. המפקד קרא לי 'נגר, בוא'. אמרתי לו 'תעזוב אותי. אני כבר רועד.

אני לא יכול'".

התקרה בכלא רמלה גבוהה. כדי להוריד את הפושע הנאצי מהחבל, בנו מראש פיגום מיוחד. נגר, יחד עם מפקדו, סגן גונדר אברהם מרחבי ז"ל, טיפסו על הפיגום. מרחבי, מספר נגר, היה צריך להוריד את החבל מצווארו של הצורר. הוא עצמו היה צריך לאחוז במותניו של אייכמן, להרים אותו כלפי מעלה כדי להקל על שחרור החבל ואחר כך להוריד את הגופה ולהניח אותה על הרצפה. לאיש בישראל לא היה ניסיון בהוצאות להורג. לא ידעו שבגוף התלוי נשאר אוויר.

"אני בא מלפנים, מרים אותו, את אייכמן, מקדימה, והמפקד שלי משחרר את החבל", מתאר נגר. "ברגע האחרון, אולי הוא ניסה להגיד משהו. הקול והאוויר נסגרו בבטן שלו, עם החניקה. תפסתי אותו, הרמתי אותו במותניים, הוא לא היה קל אבל אני הייתי צעיר, המפקד שלי שחרר את החבל, ואז הוא כאילו הרים את הראש. באותו רגע, יצא לו אוויר מהפה, וכזה מין קול, 'בהההההה'. כמו נשיכה כזאת. הדיבור לא דיבור. הוא נפח עלי מה שהיה לו. גם דם. נבהלתי. לרגע היה נדמה לי שהוא חי. חשבתי שהוא בא לבלוע אותי. המדים שלי התמלאו בדם שלו. "אייכמן", הוא שב ומדגיש, "נפח עלי".

האיש שהוציא לפועל את גזר דין המוות היחיד בתולדות מדינת ישראל, מתגורר היום בדירת שיכון צנועה בגבו של מרכז מסחרי סואן בלב חולון. קירות הבית מלאים תמונות משפחתיות. במשך 30 שנה נשמרה בסוד העובדה שתלה את אייכמן. גם היום נגר לא לוקח חלק בשום טקס או אירוע רשמי לציון ההוצאה להורג של הצורר הנאצי. האיש שתלה את קצין האס-אס הבכיר, שהוביל את גופתו לשריפה ואחר כך סבל תקופה ארוכה מפוסט טראומה, לא מוזמן להשתתף באירועים שתוכננו לציון מלאת 50 שנה למשפט אייכמן ולתלייתו.

עד היום הוא קיבל, כמו כל חבריו ליחידה ששמרה על אייכמן, מכתב הכולל "ציון לשבח על עבודתך המסורה ביחידה א' 1". השנה הוא הוזמן לטקס הפתיחה של התערוכה "מבצע פינאלה: סיפור לכידתו של אייכמן", שנפתחה ביום חמישי בבית התפוצות בתל אביב. התערוכה, שיזם השר יוסי פלד - שעומד בראש צוות ההיגוי לשנת החמישים למשפט - כוללת פריטים שונים ממבצע החטיפה: ציוד ששימש את החוטפים, מסמכים שלא ראו אור ועוד. כחלק מאירועי התערוכה יקבל נגר בול הוקרה מיוחד שהנפיקה מדינת ישראל.

נגר, בן 75, אומר שאף פעם לא היו לו ציפיות מיוחדות. הוא גם לא צריך כבוד. לפני 50 שנה אף אחד לא התייחס לדברים האלה. כולם היו "חלק מההיסטוריה". גם הדברים הקשים שהוא אומר, נאמרים בחיוך ובהומור. את מכתב ההערכה הכללי שקיבל, זה שנשלח לכל חברי היחידה, הוא לא זוכר איפה הניח. "אני יודע שאם אשכנזי היה תולה את אייכמן, היו עושים לו הרבה יותר כבוד", הוא אומר. "אני תימני. לא הזמינו אותי אפילו למוזיאון השואה, ל'יד ושם', להסביר, לספר. אף אחד. שום דבר. מה פתאום תימני יבוא למוזיאון השואה? אני מסתכל בטלוויזיה. אנשים באים, הולכים, מראים כל הזמן. כל אחד מספר על השואה, אני הייתי, אני עשיתי. דווקא זה שביצע ותלה, לא באים ולא מזמינים אותו ולא כלום. מה, שאני אלך ואני אבקש? לא רוצים, לא צריך. עזבו אותי. מה אני צריך את השטויות האלה. מי שלא רוצה אותי, אני לא רוצה אותו. אז אני לא אלך, ואני לא אספר כלום".

ובכל זאת, תערוכה בכנסת, אבל את האיש שביצע את גזר הדין לא מזמינים.
"למה? הם לא רוצים לראות אחד תימני שעשה את זה. אני עשיתי את שלי. היה צריך לתלות אותו, עשיתי, נגמר. זהו. הכושי עשה את שלו. שלום נגר לא בראש של מדינת ישראל. האנשים האלה מפחדים שמישהו יגנוב להם את ההצגה. הם לא רוצים לראות שהתליין של אייכמן הוא תימני".

מאז שנגר חזר בתשובה, קיבל סיפור התלייה של אייכמן משמעות חדשה. יום אחד, הוא מספר, לפני כמה שנים, כשכבר היה דתי, צלצל הטלפון בביתו. "על הקו היה רב גדול מצפת. הרב ביקש לשוחח עם 'מרדכי'. אמרתי לו 'טעית במספר'. הוא התעקש. אמרתי לו שוב 'אני שלום נגר, ואין פה שום מרדכי'. הרב אמר לי, 'אני יודע, שלום נגר, אתה גלגול של מרדכי היהודי. מרדכי היהודי תלה את המן, אתה תלית את אייכמן'".

נגר הופתע. "אני לא יודע", אמר לרב, "אבל אם אתה אומר אז יכול להיות". הפסוק בתורה", הוא מחדד, "אומר 'מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח'. אני עשיתי מצווה. מחיתי את זכר עמלק".

בכל זאת הוא מקפיד לומר בכל הזדמנות ש"אני לא רוצח, תכתבי שאני בן אדם טוב. לתלות בן אדם, גם אם זה אייכמן, זה לא כבוד", הוא מדגיש. "אין בזה גאווה. תליתי אחד שהרג שישה מיליון, בסדר. זה לא שתליתי אותו ועכשיו הם חיים. אני קיבלתי פקודה וביצעתי אותה".

בגלל זה גם סירב, כשפנו אליו בשנות השמונים, להיות זה שיתלה את איוואן דמיאניוק (אחרי שהורשע במשפט והוכרז כ"איוואן האיום"). בהמשך זיכה בית המשפט העליון את דמיאניוק, והעניין ירד מן הפרק. "אבל", אומר נגר, "אני מראש סירבתי. כשפנו אלי אמרתי להם 'בשביל מה? אני לא צריך, אני כבר עשיתי מצווה אחת, שמישהו אחר יעשה. יש עוד יהודים, מה אני, קבלן?'".

הוא נולד בתימן. כשהיה בן שבע התייתם מאב. את כל מה שקרה לו אחר כך, מאייכמן דרך החזרה בתשובה, הוא קושר לסיפור החיים שלו. ילד עני, שאמו התחתנה עם גבר אחר אחרי מות אביו, וזנחה אותו. הוא עצמו נהג לשבת בחצר העיר, בשער המלך, הוא אומר, בדיוק כמו מרדכי היהודי.

בגיל 14 עלה לארץ. שנתיים אחר כך כבר התגייס. בהמשך שירת במשמר הגבול, וארבע שנים לפני שפגש את אייכמן בכלא רמלה, הצטרף לשירות בתי הסוהר. הוא דיבר עברית וערבית תימנית, ובקושי ידע אז קרוא וכתוב. בסך הכל סיים שתי כיתות בבית ספר עממי.

מה הוא ידע על השואה באותם ימים? לא הרבה. "הייתי מחובר לשואה שלי", הוא אומר. "ילד יתום, בלי הורים, עני. כל אחד באותה תקופה היה טרוד בשואה שלו". היום הוא דווקא כן מתעניין. בבית יש לו אפילו סרטים בנושא השואה. "אני רואה סרטים על השואה, יורדות לי דמעות", הוא אומר. "לנסוע לגרמניה? מה פתאום. אני האיש שתלה את אייכמן. אני יודע שגרמניה היא מקום של טומאה. זה הכל בלוף, מה שקורה שם עכשיו. אומרים שתומכים בנו, שאוהבים אותנו, יש גרמניה חדשה. גם אייכמן היה נחמד. אם לא הייתי יודע מה הוא עשה, הייתי חושב זה בן אדם צדיק".

את אדולף אייכמן, קצין אס-אס בכיר שנחשב לאדריכל הפתרון הסופי, פגש בפעם הראשונה בדצמבר 1961. אייכמן הובא אז לכלא רמלה אחרי שתם פרק החקירות שלו. שלום נגר, סוהר זוטר, נבחר להיות חבר בחוליה א' 1, החוליה ששמרה עליו. 22 סוהרים היו בחוליה, שלושה מהם, מספר נגר, אשכנזים ניצולי שואה. למשימה הוקצו חמישה תאים בקומה השנייה של בית הסוהר. זאת הייתה "הדירה של אייכמן".

"קודם כל בדקו אותי", הוא אומר. "רצו לראות אם אני נורמלי, יציב, אם אני עלול לקבל שוחד. אחר כך שאלו 'מה אתה חושב עליו, על אייכמן?'. בקושי ידעתי משהו. אמרתי 'אם ייתנו לי לשמור עליו, אני אשמור עליו. זה התפקיד שלי'".

הדירה כללה את התא שבו ישן אייכמן, ובו גם ישב נגר, לא חמוש. הוא נחשב לשומר האישי של האסיר, זה שאחראי לכך שלא יתאבד. הדירה כללה את "המרפסת", חלק בתא שבו היו סורגים, שדרכם חדר אור, שירותים ומקלחת. בחדר נוסף ישב סוהר שהשגיח על החדר הפנימי. גם מחדר המפקד אפשר היה להשקיף לשם. עוד שני חדרים שימשו את חברי החוליה. בין החדרים, אומר נגר, הייתה הפרדה מוחלטת, באמצעות סורגים. על הסוהרים האשכנזים, ניצולי שואה שמספר חקוק על זרועם, נאסרה הכניסה אל תאו האישי של הנאשם.

"אחד הסוהרים, בלומנפלד, הגיע ממחנה ריכוז. ניצול שואה עם מספר על היד. בלומנפלד היה השומר בחדר החיצוני. יום אחד, בלילה, המפקד כבר לא היה, בלומנפלד ביקש ממני להחליף איתו חדרים. 'תעשה לי טובה', הוא אמר, 'אני אשמור על אייכמן ואתה תשב בחוץ'. אמרתי לו 'אין בעיה. למה לא'. התחלפנו. יצאתי החוצה ובלומנפלד נכנס פנימה. אייכמן כבר היה במיטה, מנמנם. בלומפלד ניגש אליו, הפשיל את השרוול שלו, עם המספר על היד, ואמר לו 'אתה רואה, אתמול אני הייתי אצלך, היום אתה אצלי, צוחק מי שצוחק אחרון'. ככה , בגרמנית. אחר כך הוא תרגם לי. אייכמן התחיל לצעוק. הביאו את המפקד. רצו לזרוק אותי בגלל זה".

בלומנפלד סיפר לך מה עבר עליו במחנה?
"הוא לא סיפר ואני לא שאלתי. לא התעניינתי בדברים האלה. כן אמר 'לא רציתי לעשות לאייכמן שום דבר, רק להוציא את מה שיש לי בלב'. שיידע שאני הייתי במחנה, שאני חלק מהמפעל שלו, שמה'. שמחתי שהוא עשה את זה".

שלוש שעות שמר ושלוש שעות נח. משמרת של 24 שעות שלאחריה היה יומיים בבית. כך, מדצמבר 61' ועד סוף מאי 62'. "הייתי יושב ומסתכל עליו", הוא אומר. בחדר היו המיטה שבה ישן אייכמן, שולחן וכיסא. "כל יום היו מביאים לו ניירות. הוא היה יושב וכותב את ההיסטוריה שלו. בסוף היום, לפעמים פעם ביומיים, הייתי מוציא את הניירות החוצה. המפקד שלי היה מוסר אותם לארכיון. התקווה הייתה שאייכמן יפליל חברים שלו". אייכמן כתב בגרמנית. מספר נגר. היה לו כתב מסודר. "מדי פעם, כשהיה מתעייף, היה הולך למיטה ונח. תקשרנו בעיקר בידיים. מה הוא כבר יכול היה לבקש? לנוחיות. היה מסמן לי".

על מה חשבת בשעות שישבת מולו?
"מחנות ריכוז. איך הרגו ילדים, נשים".

השמירה על אייכמן הייתה קפדנית. נגר ליווה אותו אפילו למקלחת ולשירותים. "הייתי שם לו אזיקים ברגליים, בדרך לשירותים. זה לא היה הכרחי, אבל המפקד אמר 'שירגיש שזה בית סוהר'. הוא היה יקה. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו. הוא לא נראה מפלצת. את נותנת לו משהו, מיד 'תנק יו, תודה רבה'. בן אדם נחמד. אני נכנס איתו לבית שימוש. הוא קודם כל מוריד את המים. אחר כך יושב. גומר, סוגר את המכסה, שאני לא אריח. שוטף ידיים עם מים, לאט. יסודי. כמה שהלב שלו היה אכזר, הוא היה נקי ומסודר. היה גומר, הייתי מחזיר אותו לחדר. הוא היה אומר לי, 'תודה רבה, גרסיאס, גרסיאס', בספרדית".

היה חשש שאייכמן יורעל. המזון שלו, "מנת אסיר", הגיע במסטינגים נעולים מחדר האוכל המרכזי בכלא. "המפקד הורה לי 'שלום, אתה תיקח מכל דבר כפית, ותאכל, לפני שאייכמן יאכל'. פעם שאלתי אותו למה. הוא אמר לי בצחוק, 'אם ילך תימני, לא חשוב. העיקר שלא ירעילו את אייכמן'".

זמן קצר אחרי שבית המשפט גזר את דינו של אייכמן, עוד לפני שנדחה הערעור שהגיש, בדקו מי מבין אנשי היחידה המיוחדת ששמרה עליו יבצע את גזר הדין. מפקד היחידה פנה אל נגר. נגר סירב. "המפקד אמר לי, 'אני צריך אותך. יכול להיות שזה לא ייצא בסוף, אם אני אצטרך אותך שתלחץ על הכפתור, תסכים?'. אמרתי לו, 'אני לא רוצה'. חששתי. חשבתי, 'מה, אני אהרוג בן אדם? אפילו שהוא רשע'. הוא שאל למה. אמרתי, 'יש את אחינו האשכנזים, שכל המשפחה שלהם הלכה בשואה. למה לא הם? זאת זכותם'. גם היום אני חושב ככה. עדיף היה שאשכנזי יעשה את זה. הוא אמר 'אתה צודק'. עזב אותי. שאל את כל האחרים בחוליה. מתוך 22 איש, 21 רצו, חוץ ממני. שר המשטרה החליט לעשות הגרלה, שלא יתלוננו אחר כך שהייתה אפליה, למה אחד יתלה ולא השני. הוא אמר 'נעשה הגרלה, וככה אף אחד לא יבוא בטענות'".

נגר היה הסוהר שעלה בהגרלה.
ב-31 במאי, יום ההוצאה להורג, נגר היה בחופשה בבית. הוא בדיוק היה בדרך לבית חמותו בחולון. הוא ואשתו צעדו ברגל. הרכב של המפקד מרחבי עצר לידו. מרחבי אמר משהו על "מחסור בכוח אדם". אף מילה על אייכמן. נגר היה במדים. אהב ללבוש את המדים, הוא אומר. אמר משהו לאשתו, לא פירט, השאיר אותה ברחוב ויחד עם המפקד המשיך לרמלה.

"כשהגענו לשם", הוא מספר, "נתנו לי אלונקה, סדינים ותחבושות. זה היה בקומה ראשונה. המפקד אמר לי, 'חכה כאן עד שאגיד לך מה לעשות'. אני לא טיפש. הבנתי. אחר כך קראו לי לקומה השנייה. אייכמן היה עם העורך דין שלו ועם כומר. הוא שתה כוס יין. הודיעו לו שהגיע הרגע. הוא הולך לתלייה".

הכרת אותו. שמרת עליו שישה חודשים. מה הרגשת?
"לא רחמים ולא שמחה. כלום".

דיברו איתך, אמרו לך משהו?
"כן. זה לא היה פתאומי - 'עכשיו בוא תשים את החבל'. המפקד אמר לי, 'שלום, אנחנו יודעים שאתה לא רצית לעשות את זה, אמרת, שהחברים שלי יעשו. אבל עשינו הגרלה, וככה יצא. אני יודע שאתה מתרגש. בוא שלום', הוא אמר, 'אני אראה לך מה עשו הגרמנים'. הוא הראה לי שתי תמונות מהשואה. ממחנה ריכוז. אחת שהגרמנים תפסו ילד, דפקו לו את הראש בקיר. זאת תמונה שראיתי אחר כך בטלוויזיה. בשנייה שני גרמנים קורעים ילד. תופסים אותו ברגליים. הוא אמר, 'אתה רואה מה עשו הגרמנים? אל תחשוב שהם לא עשו כלום. הם הרגו ילדים, נשים'. כאילו ריכך אותי קצת. אמרתי לו, 'טוב, אם אתה אומר, פקודה זאת פקודה'. חוץ מזה, אני יודע שאייכמן לא קדוש. זה אדם שעשה דברים. בית המשפט קבע".

על הטענות שעלו אחר כך, שלפיהן יותר מאדם אחד לחץ על הכפתור, הוא אומר: "אנחנו לא עיוורים". בחדר היו רק אייכמן, נגר, נציב שירות בתי הסוהר ומפקד החוליה. "לא רוצים להגיד שהתימני עשה את זה? בסדר. לא צריך. שיגידו שאשכנזי לחץ. מה אכפת לי? אני מקבל משכורת מזה?", מסנן נגר.

אחרי ששחרר את גופת אייכמן מהחבל והוריד אותה אל הרצפה, הוא הפשיט אותו מבגדי האסיר עם שאר אנשי החוליה שהיו וביחד הם עטפו אותו בסדינים שנגר קיבל קודם לכן. "שמנו אותו באלונקה".

את הגופה היו צריכים להעביר לשריפה בתנור שנבנה במיוחד מחוץ לכלא רמלה, במקום שבו נמצא היום בית הסוהר נווה תרצה. כיוון שהתנור היה חם מאוד, אי אפשר היה להתקרב אליו. האלונקה הייתה עם גלגלים, ונבנו "פסים" מיוחדים שהובילו לתנור. "אני זוכר שהנחנו את האלונקה על הפסים", אומר נגר. "הידיים שלי רעדו, אז הגופה נפלה. היה צריך להרים אותה. עוד פעם ועוד פעם. איבדתי את שיווי המשקל. החבר'ה עזרו לי. הצלחנו לדחוף את האלונקה לתוך התנור, וזהו. התנור נסגר".

אחר כך ניגש אליו המפקד מרחבי. "הוא אמר לי 'שלום, אתה לא נראה טוב. לך מיד, הנהג שלי ייקח אותך הביתה'". נגר הגיע הביתה, לחולון, בסביבות השעה חמש בבוקר. על המדים שלו עדיין היה הדם של אייכמן. כשאשתו שאלה אותו מה קרה אמר לה רק: 'תדליקי חדשות, תביני כבר'".

עוד באותו בוקר, בדרך הביתה, התחילו הפחדים. נגר אומר שביקש מהנהג שייכנס איתו פנימה. "היה לי פחד שאייכמן רודף אחרי", הוא אומר. במשך שבועיים היה חולה בצהבת, ואחר כך חזר לעבודה. אלא שהפחדים והסיוטים לא נעלמו. בכל פעם שהיה עובר ליד "הדירה" של אייכמן בכלא רמלה, היה בטוח שהנידון למוות אורב לו. המפקד אישר לו ללכת עם שני מלווים. החברים ליחידה היו צוחקים עליו. "ממה אתה מפחד? אתה בעצמך הרגת אותו", היו אומרים לו, "אתה הראשון שיודע שהוא מת".

יום אחד, הוא מספר, עבר ליד דלת זכוכית. במקרה ראה את ההשתקפות שלו עצמו. היה בטוח שזה אייכמן. מרוב פחד, ברח למדרגות, התגלגל ונפל. "היו לי סיוטים בלילות", הוא אומר, "הייתי חולם עליו. לפעמים לא נרדמתי. הייתי יושב וחושב בסלון. הייתי אומר, 'אייכמן היה אכזר. הוא היה צריך ללכת. הוא לא היה בן אדם. גם לא חיה. חיה, אריה אחד רעב אוכל בן אדם אחד. אבל אייכמן אף פעם לא היה שבע'".

מעולם לא עבר טיפול נפשי ולא נפגש עם פסיכולוג. "לא כמו החיילים היום שהם מפונקים". שנה אחרי התלייה התחיל להרגיש טוב יותר. הוא התקרב לדת. התחיל לחבוש כיפה וללכת לבית כנסת. "הרגשתי שיש מי ששומר עלי", הוא אומר. "טוב שהקב"ה ברא לנו את השכחה".

בעקבות פרשת אייכמן החליט מפקדו של נגר בשירות בתי הסוהר לקדם אותו. הוא נשלח ללמוד בתיכון ערב. במקביל המשיך לעבוד. אחר כך יצא לקורס קצינים. בסך הכל שירת בשב"ס 28 שנה. הוא נשא בתפקידי פיקוד. בין השאר היה אחראי לשמירה על שלומם של רבי מחבלים, בהם קוזו אוקמוטו, שעמד בראש חוליית המחבלים שביצעה את הטבח בנמל התעופה בן גוריון ב-30 במאי 1972, שבו נהרגו 24 בני אדם. "אבל כמו אייכמן לא היה", מדגיש נגר.

אחרי שהשתחרר משירות בתי הסוהר הוא נרשם לכולל והתחיל ללמוד. נגר הפך לרב, ובהמשך גם לשוחט. 17 שנה עבד כשוחט של "עופות ובהמות גסות", כדבריו. לאחרונה פרש, אבל גם היום הוא שוחט, "לפי הזמנה ולכפרות". איש צבעוני שבאמתחתו סיפורים רבים על נסים. אישה עקרה שנכנסה להריון אחרי כפרות, חולה בטיפול נמרץ שהתעורר לחיים, כלב שמת רגע אחרי שעשה כפרות למען רפואת בעליו.

"אין קשר בין השחיטה של אייכמן לזה שאני שוחט", הוא אומר. "אם זה היה עושה לי איזושהי אסוציאציה, לא הייתי עוסק בזה".

ביום השואה לפני 30 שנה חשף את זהותו שדר גל"צ עדי טלמור, שנפטר השנה. עד אז נגר היה בטוח שאסור לו לספר שהוא האיש שתלה את אייכמן. זאת הייתה הפקודה. מיד אחר כך מצא צלב קרס מתחת לבניין שלו. בנו (נולדו לו ארבעה ילדים, אחד מהם נפטר לפני שלוש שנים - ח.ק.ב) הקדיש לו עבודה שעשה לבית הספר. "כילד גדלתי בבית שבו ידעתי שאבא שלי היה האיש שתלה את אייכמן, אבל אסור היה לנו לספר על זה", כתב הבן. "לי, כילד, זה היה קשה, אבל אבי היה חשוב לנו יותר מהכל, ולא העזנו לדבר על זה מחוץ לבית. עד היום נמצא בי הילד הזה, שרוצה לקום ולצעוק בקול גדול, שכל העולם ישמע, 'אבא שלי תלה את אייכמן'".

רק פעם אחת מאז תלה את אייכמן, אומר נגר, הוא קיווה שמדינת ישראל תגזור על אדם דין מוות. מדובר ברוצחים של בני משפחת פוגל מאיתמר. "הסתכלתי בטלוויזיה ונזכרתי באייכמן. חשבתי, 'אדם כזה מגיע לו שיתלו אותו'. אם יבקשו ממני לעשות את זה, אני אשמח מאוד".

sofash@maariv.co.il

בואו להמשיך לדבר על זה ב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...