בגבול הטעם הטוב: מסע תרבותי באצבע הגליל
מסע עוקף ליגת-העל בקריית שמונה ובסביבותיה, בעקבות ההיצע התרבותי של אזור שיש בו יותר תיאטראות פרינג' (אחד) מבתי קולנוע (אפס)
הצצה בעמוד המכתבים למערכת המקומון "על הצפון", שמפיצה המועצה האזורית גליל עליון, מלמדת שהסערה רחוקה מלהסתיים. הכל התחיל כשגברת בשם רונית יהל ממעיין ברוך, שמארגנת זה עשור את ערבי "סתיו חורפי" המתקיימים בספריית הקיבוץ, החליטה לארגן רב-שיח פומבי שכותרתו "השיבה - זכות או מיתוס?". ערבי "סתיו חורפי" עוסקים בדרך כלל בפוליטיקה, בספרות, בתנ"ך, ביהדות ובארץ ישראל, ויהל חשבה שסוגיית השיבה הפלסטינית והנכבה היא "נושא שנוגע בעצביה החשופים של החברה, עד שייחתם הסכם בינינו לבינם", כפי שהסבירה מעל דפי המקומון.
יהל ארגנה פאנל שכלל את פרופ' מוטי גולני מאוניברסיטת חיפה; את יואל זילברמן, מקים תנועת השומר המחודשת ובוגר המכינה הקדם צבאית "גליל עליון" במעיין ברוך; את הייטנר, מנכ"ל המרכז הפלורליסטי לתרבות ולזהות יהודית "יובלים" במכללת תל חי; ואת ברונשטיין, מנכ"ל עמותת זוכרות, שמטרתה להביא את הנכבה לידיעת הציבור הישראלי. הדיון, בהנחיית דודו פלמה, תושב כפר הנשיא ומראשי המכינה במעיין ברוך, היה סוער וגלש לטונים אישיים ורועמים, ובשיאו, כאמור, סירב הייטנר במופגן ללחוץ את ידו של ברונשטיין.
בטקסט ששלח הייטנר למקומון כשבוע לאחר האירוע הסביר שהוא "חש סלידה
עידית ויאלגוס, במאית ומורה לתיאטרון בהכשרתה ומנהלת מחלקת התרבות במועצה האזורית גליל עליון, שאחראית על 29 קיבוצים סביב קריית שמונה, רואה בסערה סביב אותו פאנל הוכחה לכך שאצבע הגליל הוא נפה שוקקת ותוססת תרבותית. "המון אנשים מדברים על זה עד היום", היא מספרת, "לא מפסיקים לשלוח לי מיילים. רובם כועסים על הבחירה בנושא של האירוע, אבל יש גם מי שמברכים".
נשמע שאת בבעיה. בשביל להעשיר את ההיצע התרבותי הדל באזור את צריכה להביא מופעים והצגות מהמרכז, אלא שהחומרים האיכותיים הם לרוב בפרינג' ונוטים לשמאלנות מאתגרת, והציבור שלך לא מת על זה.
"זה נכון, תושבי האזור לא אוהבים תיאטרון פרינג' והצגות אוונגרדיות. זה פשוט לא מדבר אליהם. אתה יודע, יש מין תדמית כזו שקיבוצניקים זה סקטור אליטיסטי, מלח הארץ, שאוהבים ליהנות משירה וכו', ובמשך שנים זו היתה הסטיגמה גם עלינו בקרב תושבי קריית שמונה וחצור הגלילית, שבינם לבינינו תמיד היה מרחק תרבותי, אבל זה כבר ממש לא ככה. התושבים פה אוהבים את מה שכל הישראלים אוהבים, ורואים המון טלוויזיה ו'האח הגדול' כמו כולם. הם מייצגים של החברה הישראלית".
הגאווה של ויאלגוס שהקיבוצניקים באזור קריית שמונה צופים ב"האח הגדול" כמו כולם היא נקודה מעניינת שראויה בפני עצמה להרחבה, אבל נראה שהיא לא נותנת לציבור שלה מספיק קרדיט. לא בהרבה מקומות בארץ יכול להתקיים פאנל כזה בנושא השיבה הפלסטינית, לארח תלמידי מכינה קדם צבאית שגומעים בשקיקה את הדעות המושמעות מעל הבמה, ושכל האגרסיות יסתכמו בהימנעות מלחיצת יד בין שני אנשים. אלא שאלמנט אחר ומעניין לא פחות בסיפור הזה הוא הכללתו של הפאנל הפוליטי, שעיקרו עיסוק במלחמה, בהרג ובאחריות לאומית בכותרת אחת בשם "תרבות". נראה שההצמדה המאולצת מעידה, יותר מכל, על החסך של תושבי אצבע הגליל בחיי תרבות מגוונים ועשירים.
בחמישי שעבר נערך בקריית שמונה אירוע תרבותי פר אקסלנס. תיאטרון הפרינג' העירוני "מראה" הציג הפקה משותפת לו ולקאמרי, עיבוד ישראלי למחזה האמריקאי "המלחמה בבית", שכתב ג'יימס דאף. במרכז העלילה חייל ישראלי שחזר ממלחמה בת זמננו, גר בבית הוריו ומבלה את רוב זמנו במרפסת בבהייה מדוכדכת לעבר האופק. הוא מסרב לחלוק את הטראומה עם אביו, ביטחוניסט לשעבר שאף הקים את היחידה שבה שירת הבן, עם אמו הפולנייה ועם אחותו הצעירה והחטובה, ומתקשר איתם בצעקות ובהאשמות שיטתיות. המתח בינו ובין הוריו ואחותו עולה ככל שמתקרבת ארוחת החג של ראש השנה, שאליה מגיעה גם משפחת אחיו של האב, עד שהעניינים מתפוצצים והאב זורק את הבן מהבית.
במאי ההצגה רועי הורוביץ התעקש לסיים אותה בטעם מר ואכזר, ולא נכנע לציפייה הטבעית לסוף טוב ומפויס. הקהל - שכלל אח"מים מהאזור, כמו ראש העיר ניסים מלכה; איזי שרצקי, בעלי קבוצת הכדורגל המקומית שדוהרת לאליפות היסטורית; ומנהל הקאמרי נועם סמל - התרשם עמוקות מההצגה, ושיבח בסיומה את העבודה שעשו השחקנים.
הנושא מדבר לקהל המקומי, הסבירו לאחר מכן, שכן המלחמה והשפעותיה על המשפחה זה נושא שכל בית באצבע הגליל מכיר על בשרו. האם העיסוק בצבא ובנרטיבים לאומיים במסגרת התרבות הוא מאפיין של פריפריה? "אנחנו מקפידים להביא לתיאטרון דברים שהקהל יתחבר אליהם, דברים שלא כוללים עירום וגסויות, למשל, אלא תכנים שמתקשרים עם הקהל", מספרת מנהלת תיאטרון מראה מיקה יזרעלוביץ'. "האגדה פה מספרת שלפני 13 שנה העלה מנהל ומייסד התיאטרון מנחם עיני הצגה שכללה סצנת אונס קיצונית, והרבה אנשים הגיבו לזה לא טוב. לכן הבנתי שהתפקיד שלנו כתיאטרון הוא להתאים את עצמנו לקהל המקומי, כי בניגוד לתל אביב, שם יש מבחר וכל צופה יכול לבחור לאיזה תיאטרון ללכת, בקריית שמונה יש רק אותנו, כך שיש לנו אחריות".
יזרעלוביץ' מספרת שקריית שמונה והאזור הם לא פריפריה קלאסית. היא מצביעה על כך שלאזור יש אפיון ברור ותדר משלו בתור הוכחה לשוני משאר הפריפריות. "אני תל אביבית במקור ועברתי לפני פחות משנה לקיבוץ גונן לטובת ניהול התיאטרון", היא מספרת. "אני יודעת שבמרכז מתייחסים לכל מה שרחוק כפריפריה, אבל באצבע הגליל, בגלל מכללת תל חי והשילוב בין הקיבוצים לעיר, יש אווירה אחרת".
קודם לכן ניהלה יזרעלוביץ' את תיאטרון דימונה, והיא מזהה הבדלים ניכרים בין האוכלוסייה שם לבין זו שבקריית שמונה. "דימונה זו עיר שלא קורה בה כלום חוץ מהתיאטרון", היא מסבירה, "ובהתאמה עיר המחוז הרלוונטית היא באר שבע. פה, עיר המחוז היא קריית שמונה ולא חיפה או כרמיאל. בדימונה הסתכלו עלינו בעין חשדנית (היא באה לעיר עם השחקנית נועה רבן-קנולר, שניהלה את התיאטרון אמנותית), ואילו פה נראה להם טבעי שאני אגיע מתל אביב כדי לנהל את מראה. הקהל פה אחר, אני לא שומעת משפטים כמו 'למה באת, מה יש לך לחפש פה?'".
הפקת "המלחמה בבית" היא תולדה של הוראה של שרת התרבות לימור לבנת, שמנסה למצב את עצמה כמי שהתרבות בפריפריה היא נר לרגליה, ולכן יזמה מהלך שבו תיאטראות מהמרכז יפיקו מחזות עם תיאטראות בפריפריה. "יש הגדרות ישנות וקבועות שמחלקות את הארץ לאזורים גיאוגרפיים וקובעות מהי פריפריה ומה לא", מסבירה עירית פוגל, ראש מדור תיאטרון במשרד התרבות, "כך שההחלטה לראות בקריית שמונה פריפריה אינה של השרה".
אמנם היכל התרבות בקריית שמונה מארח כל שנה בין שבע לעשר הצגות של התיאטראות הגדולים - הבימה, הקאמרי, בית ליסין ואחרים - אבל מדובר בתכנים רפרטואריים שלא סוטים ולו במעט מהזרם המרכזי של המחזאות. "להבדיל מהקהל של היכל התרבות, שיש בו הרבה מבוגרים וועדי עובדים", טוענת יזרעלוביץ', "למראה מגיע קהל שכולל סטודנטים מתל חי, תלמידי מגמות תיאטרון מהתיכונים באזור ותושבים מיישובים שונים. זו אחת האופציות הבודדות לתרבות באזור, ולא סתם יש לנו 300 מנויים (האולם במקום מכיל כ-160 כיסאות).
"אני יכולה לומר לך, בתור מי שעברה לפה, שכשאני רוצה תרבות אני יכולה ללכת לסינמטק בראש פינה, להופעות רוק בפטריה בקיבוץ דן וזהו, פחות או יותר. חסר לי מחול, למשל, אין באצבע הגליל הופעות מחול בכלל, ועל סרטים מסחריים אין מה לדבר, כי מאז שסגרו את בתי הקולנוע בקריית שמונה ובכרמיאל אין קולנוע מצפון לחיפה".
איזי שרצקי, שזוכה בקריית שמונה למעמד של חצי אל והיה מאלה שסייעו לתיאטרון מראה להיחלץ מחובותיו לפני כשנה, הוזמן לנאום בתום ההצגה בחמישי שעבר. אף על פי שבחוץ המתינו מפלי שוקולד ושיפודי מרשמלו כדי למלא את פי הנוכחים בטעם מתוק מעוור, שרצקי התעקש להודות במציאות המרה.
"לאור התמיכה המצומצמת שמשרד התרבות מעניק לעיר, ישראל עדיין רואה בקריית שמונה חלק מלבנון", אמר שם. מאוחר יותר, בחניה, הודה שאינו משוכנע שכוונתה של לבנת להשקיע בפריפריה כנה ואמיתית. "אני מחכה לראות תוצאות", אמר, "מעשים מדברים יותר ממילים".
בינתיים יזרעלוביץ' אופטימית בזכות מכרז של משרד הנגב והגליל שבו זכה תיאטרון מראה, אשר מאפשר לו לבנות אנסמבל של חמישה שחקנים בשכר. האודישנים ייפתחו בעוד כשבוע.
יש שחקנים שגרים בצפון וירצו להיות חלק מהאנסמבל?
"אני מעריכה שבקריית שמונה רבתי גרים כמה עשרות שחקנים, אנשי תפאורה ואיפור שבינתיים מתפרנסים מהוראה או מדברים אחרים, מאחר שאין משרות בתחום התיאטרון באזור. ייתכן שזה יהיה אטרקטיבי עבור שחקנים שגדלו בצפון, עברו לתל אביב כי שם יש עבודה וכעת יוכלו לחזור".
ויאלגוס טוענת שהמכרז של מראה אינו מה שיביא את הישועה, שכן רבים מתלמידיה לשעבר במגמת התיאטרון של תיכון עמק החולה עברו מזמן למרכז, שם נמצאים מרבית התפקידים וההפקות. "מה שיכול לעזור להשאיר פה כישרונות זה אם מכללת תל חי תפתח בית ספר למשחק", היא טוענת. "במקרה כזה תהיה פעילות תיאטרלית תדירה באזור, ושחקנים יוכלו להתפרנס לא רק ממשחק במראה או במקומות אחרים, אלא גם מהוראת משחק".
לירז אבני סגל, שמשחקת ב"המלחמה בבית" את תפקיד אחותו הצעירה של החייל המשוחרר, היא מקרה קלאסי לבדיקת השאלות האלה. היא ילידת כרמיאל אבל חיה כיום בתל אביב עם בעלה, גם הוא צפוני במקור, ובנם התינוק. בשביל לקבל תפקידים, כמו התפקיד המשני שלה בסדרת הדרמה "הבורר", היא חייבת לגור בתל אביב.
היית חוזרת לגור בצפון אם היית מקבלת תלוש שכר ממראה?
"וואו, משכורת קבועה, אלה מילים שאני כמעט לא מכירה. יש מצב, כן, למרות שזה ירחיק אותי סופית מהפקות טלוויזיה. היתרון בצפון הוא שהרבה יותר טוב לגדל בו ילדים, וזה גם שיקול".
ניסים מלכה, ראש העיר, צופה בהתרחשויות מהצד. לפרמיירה של "המלחמה בבית" הוא הגיע מסדרת פגישות בהרצליה. "נפגשתי עם כל מיני בכירים כדי לנסות למנוע סגירה וצמצום משמעותי של כמה מפעלים בקריית שמונה שמייצרים ציוד עבור כלי נשק של צה"ל", הוא מספר. "במסגרת הקיצוצים במשרד הביטחון יש כוונה לצמצם את השימוש במפעלים האלה, מה שיביא לפיטוריהם של המון עובדים, תושבי קריית שמונה".
זה ממש מלכוד 22: אתה מעוניין שלא תהיה מלחמה בצפון כדי שהעיר תהיה בטוחה, אבל מנגד אתה חייב מלחמה כדי שהצבא יזדקק למפעלים של קריית שמונה וכך תהיה לתושבים פרנסה.
"כן, יש בזה משהו", הוא מודה בחיוך. "שמע, אני עליתי לארץ בגיל 10 וגרתי כל חיי בקריית שמונה, ואני יכול לומר לך באחריות שרק תעסוקה תשאיר צעירים בעיר, לא תרבות ולא כלום. אם מפעלי הייטק יעברו לפה אז לצעירים אקדמאים תהיה סיבה להישאר, אבל כיום הם ממהרים לעזוב למרכז בשביל להתפרנס. מעט התרבות שיש בעיר לא מדברת לכל האוכלוסייה, למשל העולים ממרוקו, בני דורי, שלא מתעניינים בהצגות פרינג'. אז נוסעים פעם בהרבה זמן לסרט בקריות, אבל זה כמעט שעתיים נסיעה, ובגילי כבר נרדמים על ההגה בחזור, לא צחוק".
בזמן שראש העיר מנסה לשמור על ערנות בכביש המתפתל בין עכו לצפת, ב"פטריה" שבקיבוץ דן הסצנה בוערת. ביקור בפאב הקיבוצי הקלאסי הזה מבהיר שלדבר על קריית שמונה ועל הקיבוצים סביבה במונחים של פריפריה עזובה שסובלת מרגשי נחיתות זה לא רק עוול, אלא גם מגוחך. הפטריה הוא אחד הפאבים שהכי כיף לשמוע בהם מוזיקה חיה בארץ, בזכות השילוב בין האווירה הלא מתיימרת והקהל.
כבר בכניסה זוכה המבקר למכת נוסטלגיה שמוטחת לו היישר למצח. קירות העץ של המקום, האורות החמים ועשרות הקיבוצניקים ארוכי השיער והזקן, שלובשים חולצות ישנות של קבוצות כדורגל מהקיבוצים משנות השבעים, חוברים יחד למחזה שזועק "ברוכים הבאים לשנות התשעים". גם מי שלא נרדם בלילה בגעגועים ל"בוורלי הילס 90210" לא יכחיש שכיף מדי פעם לבלות במקום שבו להתחיל עם בחורות דקיקות שלובשות חולצות פלנל תוך כדי נענוע הגוף לסולו גיטרה חשמלית זה הסטנדרט.
ההבדלים האופנתיים ממרכז הארץ ניכרים, שכן בפטריה אין כמעט שימוש נשי בגרבונים ובטייץ, מחזה שכיח מאוד בתל אביב. מה שכן יש זה הרבה צמר, צעיפים וביגוד רב-שכבתי, מין שילוב מוזר בין אופנה ירושלמית וחקלאית.
שורש, בעלי הפטריה, שמתעקש להישאר חסר שם משפחה, מספר שכ-70 אחוז מהקהל במקום הם סטודנטים שלומדים בתל חי ומתחלפים פעם בכמה שנים. שאר הקהל מבוגר יותר, קיבוצניקים מרושלים וחובבי גולדסטאר. שורש עצמו הוא בן קיבוץ דן שהתגורר במרכז וחזר לצפון עם הולדת בנו הראשון, לפני כעשור. הוא מספר שהביקוש בקרב להקות בתל אביב להופיע בפטריה כה גדול, עד שהוא לא צריך לאתר אמנים, כי הם מתקשרים אליו.
אחת הלהקות האלה היא רוקפור, אורחת קבועה בפטריה. הגיטרות המנסרות והניחוח הפסיכדלי-סיקסטיזי של הלהקה קולעים במדויק לטעם הקהל המקומי. ניכר שחבריה מרגישים בבית, ובניגוד לרוב ההופעות בישראל - שבסופן נבלעים האמנים בחדר סגור ואז בוקעים ממנו אחרי כמה דקות להדרן - רוקפור מעדיפים לרדת מהבמה היישר לבר, להתערבב בחבר'ה המקומיים, לשתות חצי גולדסטאר ולחזור לבמה. שורש מספר שרוב האמנים מספרים לו שכיף להופיע בפטריה, אבל עדיין נבלעים בוואן בתום ההופעה, וממהרים לחזור למרכז.
מרק לזר, הבאסיסט של רוקפור, הוא אחד מאלה. דקות אחרי סיום ההדרן הוא כבר מעמיס ארגזי מתכת לתוך המסחרית שהביאה את רוקפור לאצבע הגליל. "אנחנו מאוד אוהבים להופיע פה, זה ממש מרגיש כמו בית", הוא מספר.
אתה מרגיש שזה קהל פריפריאלי?
"לא בדיוק, או שבעצם כן, אבל בניגוד לפריפריה, ששם אנחנו נתקלים בדרך כלל באנשים קשים וחשדנים, פה יש קהל פריפריאלי רך ומקבל. כיף להופיע פה, והדרך צפונה היא כמו טיול שנתי".
ועם כל הכיף אתם ממהרים לברוח. להשתכר על הבר של הפטריה עד השעות הקטנות זו לא אופציה.
"שמע, אנחנו אנשים עם משפחות, יש לנו ילדים ואנחנו צריכים את שעות השינה בדרך חזרה לתל אביב. חוץ מזה, קר פה בטירוף. אמנם לא קור רע של ירושלים אבל קור, קור גלילי כזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם