באנגליה לא נתנו לפמלה לתופף, אז היא עלתה לארץ
היא מתופפת, אבל אישה, ולכן באנגליה לא נתנו לה לנגן בתזמורת. אבל לפמלה ג'ונס זה לא הפריע. לפני 52 שנה היא עזבה את הכול ועלתה לארץ לבד. היא נחטפה מיד על ידי תזמורות מובילות, ייסדה את המחלקה לכלי הקשה באקדמיה למוזיקה, טיפחה דורות של מוזיקאים, ויצאה לפנסיה רק אחרי שהגשימה את כל חלומותיה. היום, בגיל 75, כל מה שהיא רוצה זה להמשיך לתת
"ניגשתי לאודישנים לתזמורת 'האלה' (Halle). הייתי טובה מאוד, אבל בגלל שהייתי בחורה הם לא רצו אותי", מספרת ג'ונס. "זה היה המצב באנגליה, העדיפו גברים על פני נשים בתפקיד המתופף. הרגשתי שיש בתוכי הרבה מוזיקה להוציא החוצה והחלטתי שזה לא מה שיעצור אותי. ואז ראיתי מודעה בעיתון שבה היה כתוב שמחפשים מוזיקאים יהודים שיעשו עלייה לישראל. חשבתי לעצמי שזה בדיוק מה שאני מחפשת. החלטתי לעלות לישראל ולנגן כאן". כך הפכה ג'ונס לאחת מנגניות כלי ההקשה הראשונות בארץ.
פמלה ג'ונס נולדה בצפון לונדון ב-3 באפריל 1936 להורים חובבי מוזיקה. "ההורים שלי היו מוזיקאים, אהבו מאוד לשמוע מוזיקה, אמא שרה ואבא ניגן בפסנתר. לא היה לו חוש קצב טוב כל כך, אבל הוא היה אב לילדה עם חוש קצב מעולה. בזכות חוסר חוש הקצב שלו גיליתי איזה חוש קצב טוב יש לי", היא מספרת בחיוך.
"בגיל שש התחלתי לנגן בפסנתר אצל מורה מצוינת מהונגריה, שהגיעה לאנגליה עם פרוץ המלחמה. היא הייתה יוצאת דופן, היה לי מזל גדול", היא אומרת. היו אלה ימי מלחמת העולם השנייה, ולונדון הייתה נתונה תחת הפצצות מהאוויר בחסות הלופטוואפה של הצורר. "הנאצים ניסו להעלים את לונדון ולא הצליחו, תקופת הבליץ על העיר הייתה קשה, פצצות רבות נחתו גם בשכונה
המלחמה הסתיימה, ושנתיים מאוחר יותר, בגיל 11, ג'ונס נבחנה בניסיון להתקבל למחלקה הצעירה של האקדמיה המלכותית בלונדון. "התקבלתי ולמדתי שם מוזיקה במשך שש שנים. למדתי קלרינט אצל מורה מצוין ויוצא דופן בשם ג'ון דיוויס. הוא שמע שבתזמורת של לונדון מחפשים נגן טימפני (תופי הדוד גדולי הממדים שמשמשים בעיקר למוזיקה קלאסית - ע"א) והציע לי לנגן בכלי הזה. למדתי את הכלי, וזו הייתה אהבה מהבנג הראשון. התחלתי לנגן בתזמורת, אהבתי את זה מאוד והחלטתי להמשיך עם המוזיקה ועם כלי ההקשה".
בשנות העשרים לחייה רצתה ג'ונס להמשיך ולהתקדם בתחומה, ניגשה לאודישן של תזמורת "האלה" היוקרתית ואז כאמור נדחתה בעקבות היותה אישה. הדרת נשים, מייד אין אינגלנד. כך, בגיל 24, עזבה הבחורה היהודייה הכול - משפחה, חברים ומולד - ועלתה ארצה בגפה.
מדובר בצעד אמיץ לכל הדעות, במיוחד לאור העובדה שאחרי הכול, אנגליה של שנות השישים הייתה הרבה יותר נוחה ומתקדמת מישראל הצעירה והמתפתחת. אך זה בדיוק הדבר שדרבן אותה יותר: "הרגשתי שזה המקום בשבילי", מספרת ג'ונס, "באנגליה הכול כבר היה מקובע ועם מסורת ארוכת שנים, ומנגד ישראל של אותן השנים הייתה ארץ של פורצי דרך. חיפשתי ארץ חדשה לעשות בה דברים חדשים שלא עשו לפני כן, וזה נתן לי הרגשה טובה לאורך כל השנים שלימדתי ויצרתי".
כך בשנת 1960 הגיעה ג'ונס לחיפה, ושם צירפו אותה מיד לתזמורת חיפה. האדרת נשים, מייד אין יזראל. "קיבלו אותי באופן יפה מאוד, ונהניתי מאוד לנגן בתזמורת הזו במשך עשר שנים רצופות", היא מספרת על ראשית דרכה בארץ. "ב-1970 קיבלתי מלגה ללימודים באמריקה ונסעתי ללמוד באוניברסיטת מישיגן. בסוף הלימודים שם קיבלתי תואר מאסטר במוזיקה".
כששהתה באמריקה הגיע לשם יהודה פיקלר, אז מנכ"ל התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור, שבדיוק חיפש נגנים. "הוא שמע אותי מנגנת, התלהב והזמין אותי לתזמורת", היא מספרת. "ככה בעצם הגעתי לירושלים, ואני חיה בה עד היום. האקדמיה למוזיקה בעיר שמעה עליי גם כן והחליטה לצרף אותי לסגל. מההתחלה שמתי לב שיש מחלקות לכל הכלים חוץ מלכלי הקשה ותופים".
זו הייתה הזדמנות פז עבורה להיות חדשנית ופורצת דרך, כמו שחלמה שנים רבות לפני שנחתה בארץ. "ב-1972 הייתה לי הזכות לייסד מחלקה כזו ולעמוד בראשה. אני זוכרת שכדי לא להרעיש את כל האקדמיה לימדנו בהתחלה בקומה התחתונה. הכלים הגיעו כתרומה מארגון שדואג לארגן כלי נגינה למוסדות בארץ, קנינו חוברות תווים והתחלנו לקבל לאקדמיה תלמידים מכל הארץ. חלק מהתלמידים הבוגרים המשיכו והתפתחו בארץ ובעולם: אחד מהם המשיך לתזמורת חיפה ועשה את התפקיד שאני עשיתי בשנות השישים, ואחרים הצליחו בארץ ובאירופה".
בתזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור ג'ונס ניגנה כ-12 שנה. "אהבתי כל רגע", היא אומרת, "ניגנו מבחר גדול של יצירות - קלאסיות, מודרניות ועוד - וניצחו עלינו מנצחים טובים וגדולים כמו לוקס פוס וגארי ברתיני". היא גם יזמה שיתופי פעולה, שהיום נראים טבעיים אבל אז היו חדשניים, בין רקדניות ורקדני האקדמיה למחלקת כלי ההקשה והקצב, שבמסגרתם היא לימדה אותם ריתמיקה וחידדה להם את חוש הקצב. ג'ונס עמדה בראש המחלקה באקדמיה למוזיקה, לימדה ופעלה במסגרתו עד שיצאה לפנסיה לפני כעשר שנים. במקביל לייסוד המחלקה לכלי הקשה לפני כ-40 שנה, ג'ונס גם הדריכה הרכבים של נגנים וקיימה איתם קונצרטים ברחבי הארץ, וגם שיתפה פעולה עם עשרות רבות של מוזיקאים.
ג'ונס היא אישה חייכנית, אדיבה ושופעת קסם וטוב לב. יש לה נימוסים וחוש הומור אנגלי טיפוסי, היא אוהבת בני אדם ולא פחות מהם היא אוהבת חיות. יעיד על כך החתול היפהפה והאלגנטי שלה טאשי, כבר בן 17, והעובדה שבמשך קרוב לעשר שנים היא התנדבה בגן החיות התנכ"י, שנים שבמהלכן גילתה ש"לחיות אין כל כך חוש קצב".
מחלת הסוכרת שסבלה ממנה כל חייה מונעת ממנה כיום לנגן להנאתה או ללמד; לפני שבע שנים אף נכרתה רגל שמאל שלה בעקבות נמק שנוצר מסיבוך של המחלה. היא מתניידת באמצעות כיסא גלגלים ומסתייעת בעוזרת פיליפינית נחמדה ומסורה, שנמצאת איתה בחמש השנים האחרונות.
ג'ונס החביבה מדברת עברית טובה ורהוטה, אך מדי פעם עדיין נעזרת באנגלית למילים שלא נמצאות באוצר המילים העברי שלה. היא כבר קצת מתקשה לזכור שמות של אנשים והרכבים שהשתתפה בהם, וברשת האינטרנט היא לא ממש מככבת. אך אם כבר אולד פשנד, אז עד הסוף – בדירתה הירושלמית יש לג'ונס מדפים עמוסים באלבומי תמונות, והיא נתנה לי רשות להציץ בהם.
אחת התמונות שראיתי שם הייתה של ההרכב "ג'רוזלם סטיל דראם", הרכב ייחודי של חמישה נגני כלי הקשה שניגנו על חביות בגדלים שונים והפיקו מהן צלילים מוזיקליים של אלט, בס, טנור, סופרן וליד. אך לא רק הצלילים שהפיקו היו שונים זה מזה: מדובר היה בקיבוץ גלויות במלוא מובן המילה. אנגלייה אחת בראש (ג'ונס), שני רוסים, אמריקאי אחד וצברית. הצברית היא איילת חן, כיום מוזיקאית ירושלמית ומורה לפיתוח קול ומוזיקה בתיכון לאמנויות, שבאותו זמן רצתה ללמוד כלי הקשה וכך הכירה את ג'ונס והצטרפה להרכב.
"הייתי בתחילת דרכי, והיא זיהתה כישרון שיש בי ולא ידעתי עליו", נזכרת חן. "אני זוכרת אותה כאישיות עם לב חם, אוהבת אדם ומאמצת בחום חתולי רחוב. כמורה היא הייתה משהו אחר - פדנטית, קשוחה, אחת שלא עושה הנחות ושעדיף לא לעצבן אותה, כי היה לה טמפרמנט חם. מקצוענית אמיתית בתחומה. אפילו שלא הייתי סטודנטית באקדמיה היא נתנה לי הזדמנות מצוינת לנגן איתה ועם חבורת מקצוענים, ועם זאת מטורפים לא קטנים. עשינו חזרות במקלט, ניגנו על חביות נפט בגדלים שונים והופענו במשך שלוש שנים בכל רחבי הארץ. אני זוכרת שהיא סחבה את החביות בדיוק כמו כולם, אפילו שהיא כבר לא הייתה צעירה. היא הייתה גם זו שהפיקה וארגנה את ההופעות. אם לא היה מדובר בחבורת פרפקציוניסטים מטורפים, ההרכב בטח היה קיים עד היום. אני מתגעגעת אליה, ועכשיו שהזכרת לי אותה אני רוצה מאוד לפגוש אותה שוב".
עם הגיל, כידוע, באות גם התובנות, ולג'ונס יש כמה כאלה עבור מי שחושב לאחוז בזוג מקלות תופים או כל כלי נגינה אחר. "כל מי שרוצה ללמוד מוזיקה ולנגן בכלי כלשהו חייב קודם כול חוש קצב טבעי ובסיסי. אם אין לך את זה אז עדיף שתחפש מקצוע אחר", מסבירה ג'ונס. "אתה יכול לנגן, אבל אף פעם לא תהיה טוב באמת. אני גם חושבת שמורה למוזיקה צריך להיות צמוד לתלמיד. מי שבא פעם בשבוע ללמוד, והמורה לא נמצא לידו בשאר הזמן כדי להדריך אותו, זה לא מספיק לו. גיליתי שאני אוהבת מאוד ללמד וזה בא לי באופן טבעי, ולא כמשהו שמוזיקאי נאלץ לעשות כדי להתפרנס".
חוץ מללמד דורות על גבי דורות של מוזיקאים בארץ, ג'ונס עצמה אף פעם לא הפסיקה להתפתח ולחקור כיוונים חדשים במוזיקה. לשם כך נסעה להרבה מקומות בעולם בשנות השבתון שלה, כדי להשכיל וללמוד את המקצבים המיוחדים והכלים הייחודיים של עמים שונים - בין היתר במרכז ודרום אמריקה, המזרח הרחוק, הודו, אוסטרליה ועוד.
"פגשתי אנשים שמומחים לכלים ולמוזיקה של חבל הארץ שלהם", היא נזכרת. "הדרום אמריקאים יודעים לנגן רק מקצבים שהם גדלו לתוכם. בדרום-מזרח אסיה התקבלתי יפה מאוד. למדתי בכל ארץ את מנהגי המקום, וזה דבר חשוב מאוד. במוזיקה אני אוהבת כל דבר שהוא טוב. מה שאני נמשכת אליו במיוחד זו מוזיקה דרום אמריקאית, כי היא מבוססת בעיקר על כלי הקשה".
איך זה לחיות בארץ בלי המשפחה?
"אבא שלי לא בא לבקר בארץ אף פעם כי הוא פחד, הוא היה בטוח שיירו בו ברגע שיגיע לכאן", היא צוחקת, "אבל אמא שלי באה לבקר המון פעמים. היא הייתה אישה בריאה בגוף ובנפש, והיא ידעה שישראל היא המקום בשבילי. היא אהבה מאוד את ישראל. אני זוכרת שפעם אחת לקחתי אותה לקונצרט של הפילהרמונית עם לאונרד ברנשטיין ובסופו ערכתי להם היכרות, הם התחבקו והתרגשו אחד מהשני ואמא שלי כמעט התעלפה. היא חזרה ללונדון וסיפרה לכל מי שרק יכלה על המפגש והייתה מאושרת מאוד. היא הגשימה חלום וגם אני".
על החיים לבד היא אומרת בהשלמה: "לא רציתי להביא ילדים ללא חתונה ולא התחתנתי. הסטודנטים היו כמו הילדים שלי, חלקם אף עדיין בקשר איתי. הייתי רוצה מאוד להמשיך לעבוד וללמד ילדים, הם האהבה והכיף שלי, אבל עכשיו קצת קשה לי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם