רדיו ללא הפסקה: אבא של אורלי וילנאי מקבל פרס על מפעל חיים
בסוף החודש יקבל איש "קול ישראל" הוותיק שמעון וילנאי פרס על מפעל חיים. בטקס שייערך לכבודו ישדרו את הדיווח הבלעדי שהקליט מיד כשנורה ראש הממשלה יצחק רבין. בראיון מיוחד הוא מסכם קריירה ארוכת שנים ומדבר על הבת, אורלי, שהמשיכה בדרכו
כשפרצה מלחמת לבנון השנייה עבר להתגורר בחולון ומאז הוא כאן. "נולדתי בתל אביב וגרתי המון שנים בבוגרשוב", הוא מספר, "בגיל 50 בעיית החנייה החלה להקשות עליי וכשאמי נפטרה בשנת 2003, סגן ראש עיריית תל אביב נתן וולוך הגיע אליי לשבעה. חשפתי בפניו את הבעיה והוא ביקש שאכתוב לו מכתב. מכתבי לא נענה ובלשכתו אמרו לי שוולוך אינו משיב למכתבים שליליים".
אחרי שנתיים פגש באקראי את ראש עיריית תל אביב רון חולדאי. "הוא אמר לי: 'מי שגר בבוגרשוב לא צריך את עזרתי'. אמרתי לו שאם לא יעזור לי עם בעיית החנייה אעזוב את העיר. ואני דור שלישי בתל אביב – סבי היה מאנשי אחוזת בית שייסדו את תל אביב והקים את העסק הראשון בעיר - סחורות ברזל בכיכר המושבות".
ותגובתו של חולדאי?
"הוא אמר את משפט המחץ: 'אל תאיים עליי, אני לא צריך אנשים כמוך בתל אביב, אני רוצה עיר צעירה'. יש בינינו רק שמונה חודשים הבדל! זו שערורייה!".
וילנאי (67), עיתונאי מיתולוגי בקול ישראל, ארז פקלאותיו ועבר להתגורר עם רעייתו שרה, בעברה מנהלת המרכז הארצי לילדים דיסלקטיים, בשכונת פנחס אילון בחולון. את ההמלצה קיבל ישירות ממוטי ששון, ראש העירייה.
ההיכרות בין ששון לוילנאי היא מקרית אך גורלית. ששון, איש מפלגת העבודה, היה מיודד עם ראש הממשלה המנוח יצחק רבין וב-4 בנובמבר 1995 התלווה אליו לעצרת בכיכר מלכי ישראל ואף עמד לצדו על הבמה. וילנאי סיקר את העצרת ככתב המשטרה של קול ישראל.
"הייתי כתב משטרה", הוא נזכר, "נעמדתי בצייטלין פינת אבן גבירול ליד ריכוז של אנשי ימין קיצוני. הייתה לי הרגשה שמשהו נורא יקרה בעצרת. ביום שישי משטרת מחוז תל אביב ניסתה להוציא צו מבג"צ נגד קבוצה מהימין שתכננה לבוא להפגין ולא הצליחה. ניצב משנה יעקב שובל חזר אחר הצהריים מירושלים בלי הצו וסיפרתי לו על התחושות שלי. הוא אמר שגם הוא מרגיש משהו אבל לא הצליחו להוציא צו ואין מה לעשות.
"בתום העצרת שרו את התקווה ואחרי כמה דקות אנשי הימין התפזרו. ואז קיבלתי טלפון מהמערכת שהודיעו להם על יריות שנשמעו ליד הבמה. רצתי לשם לבדוק מה קורה. מולי הגיע מוטי ששון ושאלתי אותו אם ירו ברבין. הוא אמר שירו בו ומצבו קשה והוא בדרך לבית חולים. אמרתי לו חכה, פתחתי את הטלפון ונכנסתי מיד לשידור ברדיו. ראיינתי את ששון בשידור חי".
זו הייתה למעשה העדות הראשונה לכך שראש הממשלה נורה. לאחר שראיין את ששון נתקל וילנאי בקצין משטרה, שבישר לו כי תפסו את היורה ומדובר בסטודנט בן 27 מהרצליה. וילנאי מיהר לעדכן את המאזינים. "כשניתקתי את הטלפון מהשידור", הוא נזכר, "אשתי התקשרה ואמרה לי שבמהדורות החדשות אומרים שלא ירו ברבין בכלל. אמרתי לה שאם יתברר שזה לא נכון מחר אני מתפטר
לדברי וילנאי, רשות השידור לא שידרה מאז אפילו פעם אחת את אותו שידור ראשון היסטורי מזירת רצח רבין. ב-28 בפברואר יזכה וילנאי בפרס מנכ"ל רשות השידור על מפעל חיים, ובמהלך הטקס ישודר אותו קטע היסטורי. וילנאי: "מי שכותב את קטעי הקישור לאירוע מצא את זה בארכיון והוא ישדר את הקטע באירוע. רציתי שמוטי ששון יבוא לטקס כי הוא יהיה חלק ממנו, הלא ישדרו את דבריו ביום רצח רבין, אבל זה נופל בדיוק על יום הולדתו והוא לא יוכל להגיע לירושלים".
פרס מנכ"ל רשות השידור השנתי על שם אילן רועה מוענק לכתבים מצטיינים. השנה יקבלו את הפרס שמעון וילנאי ודני דבורין על מפעל חייהם, טרם יציאתם לגמלאות. למרות הפרס וילנאי רחוק מלהיות ממלכתי: "משנת 2000 ועד היום הוענק הפרס, ברוב המקרים, לכתבים טריים. אני לא אומר שהם לא הצטיינו, אבל איך עיתונאי שעובד שנה או שנתיים ככתב בקול ישראל מקבל פרס? איזה אתגר יש להם? משנת 2000 ועד היום לא באתי לאף טקס, זו הייתה מחאה פרטית שלי ולא אמרתי לאף אחד".
וילנאי עתיד לצאת לפנסיה ב-1 בספטמבר 2012. הוא יותיר מאחוריו רזומה מרשים של אלפי כתבות. את תחילת דרכו בעולם התקשורת עשה בשנות התיכון כשהקים עם שישה חברים עיתון לצעירים: "למדתי ביסודי בבית הספר 'נורדאו' בתל אביב ואני חיברתי לבדי את עיתון בית הספר.
"כשהייתי בגיל העשרה היינו שבעה חברים, בחורים ממקומות שונים בארץ, והוצאתי עיתון בשם 'עלון השביעייה'. זה עיתון פנימי שהיה עובר בין הבחורים והבחורות, סיקרתי בו את מסיבות יום שישי, נתתי ציונים לבנות ולבנים על ההופעה, הריקוד, הבגד".
תפקדת על תקן מדור "שיק או שוק" של שנות השישים.
"ממש ככה. הוצאנו אלף גיליונות, כשאת הכותרות כתבתי באותיות דפוס. עבדתי אז בעיתון "העולם הזה" והעתקתי את המילה "סקופ" לעיתון שלנו. הכתבות היו כתובות בכתב יד. יש לנו חברה טובה שרוצה שאציץ לראות מה כתוב שם על הקשרים שהיו לה עם נערים בזמנו".
בשנת 1961, בעודו בן 15 בלבד, הצטרף וילנאי למשחק של קבוצת הנוער גדנ"ע יהודה בקפריסין בחג החנוכה ככתב ספורט לנוער. "הם נסעו במטוס צבאי של חיל האוויר ואני נסעתי במטוס בריטניה שהיה אז של אל על עם תעודת מסע כי לא הייתה לי עדיין תעודת זהות.
"כשהם חזרו לארץ, פרופלור אחד של המטוס שלהם נפל לים והם ביצעו נחיתת אונס בנמל התעופה של חיפה במקום בשדה דב. שמעתי על זה מהמאמן שלהם רק בשבת, וביום ראשון בבוקר הוצאתי את הידיעה הזו בעיתון 'חדשות הספורט' בו כתבתי".
בצבא שירת וילנאי במפקדת חטיבה 8 כפקיד כללי, לאחר שלא התקבל לגלי צה"ל. "הגעתי לתחנה ביפו וביקשתי מרב סרן אברהם מרון שהיה שם, קשוח כזה, להיכנס לשדר", הוא נזכר, "הוא אמר שהכל מלא. אחרי הצבא הצטלבו דרכנו שנית בקול ישראל, הוא ערך שנים תוכנית רפואה עד שיצא לפנסיה". לכל אורך שירותו הצבאי כתב בעיתון "חדשות הספורט", ובגיל 24 החל לעבוד ככתב ספורט ברדיו קול ישראל.
למה דווקא רדיו?
"לא משך אותי שום דבר אחר. אפילו טלוויזיה לא משכה אותי, היו תוכניות שאעבור לערוץ הראשון, אבל חשבתי על כך שיש שם תוכנית חדשות אחת בערב ולא בטוח שאזכה כל יום לכתבה. ברדיו יש יומנים סביב השעון, מהדורות חדשות כל היום, ויהיה לי המון מה לתת".
חריצותו של וילנאי מוכרת היטב מידי יום הוא מנפיק מספר כתבות: "התזה שלי היא שכתב שטח צריך להיות בשטח. שם שומעים דברים שאי אפשר לשמוע בשיחת טלפון. כל חיי אני בשטח".
לאחר 21 שנים ככתב ספורט הוחלט ברשות השידור למנות את וילנאי לכתב לענייני משטרה. ב-1996 סיים את תפקידו זה וסיקר את הגליל במהלך מבצע "ענבי זעם", שם נחשף למצבם העגום של החקלאים בישראל: "ישבתי בנהריה שלושה שבועות, ובאו אליי חקלאים מהמושבים בקיבוצים בגליל המערבי ואמרו שיורים קטיושות, ומשרד החקלאות לא מפצה אותם כהלכה.
"הם עמדו לאבד אדמות ויבול. חקלאי כפר לימן ליד נהריה היו אמורים לקבל פיצויים בגובה 15 אחוז מהנזקים ממשרד החקלאות. שידרתי המון כתבות גדולות בנושא ותוך לילה משרד החקלאות נתן להם 30 אחוז פיצויים. הפכתי לאדמו"ר של החקלאים, ומאז כל הזמן פונים אליי על מנת שאתקן עוולות שנגרמות להם".
ברגע שהפך לכתב חקלאות, וילנאי, שלא היה לו מושג ירוק בתחום, שם לעצמו מטרה להתמקצע בתחום ולהעלותו לסדר היום הציבורי. "לא ידעתי מה ההבדל בין מושבה, מושב וקיבוץ, עד כדי כך", הוא מסביר, "נפגשתי עם מנכ"ל התאחדות האיכרים דאז, שלמה רייזמן, ובמשך כמה ימים הוא הסביר לי הכל".
והייתה גם פשלה קטנה: "יום או יומיים לאחר שהתחלתי לעבוד ככתב חקלאות, עלה מפלס מי הכנרת בשלושה סנטימטרים. אני לא יודע מה קרה לי, אבל כתבתי על המחשב שהמפלס עלה בשלושה אחוזים. זה שודר במהדורה של 11.00 בבוקר ואף אחד ברדיו לא אמר לי כלום.
"רבע שעה אחר כך צלצל אליי גדעון צור ז"ל, נציב המים בזמנו, ואמר: 'אתה יודע מה היה קורה אם הכנרת הייתה עולה בשלושה אחוזים? טבריה הייתה נמחקת מהמפה'. התנצלתי ואמרתי שאתקן את הידיעה. בשעה 12.00 הידיעה תוקנה ואף אחד במערכת לא שם לב, לא לטעות ולא לתיקון".
כאות הוקרה לפועלו בתחום החקלאות בארץ, השבוע לקח וילנאי חלק בטקס נטיעת עצים במכון על שם יצחק וולקני המציין תשעים שנות מחקר.
לאחר שנה ככתב חקלאות, קיבל וילנאי פרס מהפקולטה לחקלאות ברחובות על הצלחתו להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי. וילנאי הנפיק מידי שבוע 15-20 כתבות, הספק שאין שני לו ברדיו. נכון ליום פגישתנו הוא שידר 43 כתבות ברציפות ביומני הבוקר, ושיאו עומד על 97 כתבות רצופות.
בשנת פרישתו וילנאי אינו מתכוון לנוח על זרי הדפנה ומעוניין לסייע לאנשי הפריפריה בתחום החקלאי או בפיתוח הנגב והגליל. לצד זאת, הוא שואף לכתוב ספר בו יגולל חוויות שעבר ברשות השידור.
ש ספר על חוויה מיוחדת.
"ב-1992 כל סגל הפיקוד הבכיר של המשטרה הוזמן לבסיס סודי של משמר הגבול כדי לראות הצגת תכלית של מסתערבי מג"ב. את מגרש הכדורגל בבסיס הפכו לכפר פלסטיני. סגל הפיקוד ישב מתחת לאחד משערי מגרש הכדורגל עם המפכ"ל. אף עיתונאי לא ידע על האירוע הזה, אבל מאחר שכבר שנים אני אוהד את משמר הגבול, הכרתי רבים שם והוזמנתי לראות את האירוע.
"הבריחו אותי כשאני שכוב על אלונקה בתוך רכב מגן דוד צבאי. נעמדתי מאחורי הביתן של הניצבים והמפכ"ל, ולידי עמד קצין בכיר של משמר הגבול. הוא ידע מי אני והקלטתי את דבריו, כשהוא משדר מה שאנו רואים במטרה לשמור זאת לפרסום עתידי, אם יפרסמו יום אחד את האירוע הזה. בשלב מסוים רציתי להתמקם טוב יותר, כי כל ההצגה עברה לצד אחר של המגרש, ובטעות חלפתי על פני השער עם הניצבים, אוחז במכשיר הקלטה.
"המפכ"ל יעקב טרנר צעק 'וילנאי, מה אתה עושה פה? זה סודי, אסור לפרסם את זה!'. אמרתי לו שהוזמנתי רשמית והוא אמר שזה לא יכול להיות. המפכ"ל היה בטירוף, עיתונאי נכנס לראשונה לבסיס סודי? שבוע אחרי זה המשטרה חשפה את הסיפור, הכתבה פורסמה ביומן השבוע ומפקד משמר הגבול התראיין באולפן על החשיפה".
בקול ישראל ידעו שהיית שם?
"לא ידעו דבר. המפכ"ל מינה קצין בודק לחקור איך נכנסתי לבסיס הסודי. ביקשתי לא להיחקר בתחנת משטרה אלא ברדיו כי שם לא יכולים לעצור אותי. גם ברגע שלא פרסמתי את הכתבה לא עברתי עבירה. טרנר היה אז בסכסוך עם מפקד משמר הגבול, ניצב משולם עמית, והוא היה משוכנע שעמית נתן לי את האישור להיכנס לבסיס. אני לא יכול לחשוף מי נתן לי את האישור אבל זה לא היה הוא.
"טרנר ביטל את ועדת החקירה ומינה שני קצינים כדי לחקור גם אותי וגם את משולם עמית. הם אמרו לו שאני הסגרתי אותו, ולי אמרו שמשולם הסגיר אותי, אבל שמרנו על זכות השתיקה בלי לתאם כלום.
"לאחר כמה ימים – כשלא הצליחו להוכיח מי נתן לי אישור כניסה, המפכ"ל שלח מכתב למנהל קול ישראל ודרש ממנו להדיח אותי מתפקידי. מנהל הרדיו, אמנון נדב, כתב לו שנהגתי כעיתונאי, מילאתי את משימתי ולא פרסמתי את זה עד שהמשטרה הוציאה הודעה מטעמה ולכן לא אפוטר. חודשיים אחר כך פרסמתי את הקלטת".
לוילנאי שלושה ילדים. רמי (42), קצין שיטור קהילתי במחוז מרכז ברמלה; אורלי (40), עיתונאית בערוץ 10; וענת (34), דוקטורנטית לנוירולוגיה המתגוררת בסיאטל.
בתך אורלי המשיכה בדרכך.
"משחר נעוריה היא נדבקה בחיידק. כשהייתה בת 15 בערך נסעתי איתה ליפו לקנות פיתות באבולעפיה. בדרך קיבלתי הודעה על גופת אישה מאחורי בית נטוש, איפה שהיום מלון דיוויד אינטרקונטיננטל בטיילת. הלכתי לראות מה הסיפור ובמשך שעתיים היא נשארה באוטו.
"כשנזכרתי בה, מפקד המחוז שהיה לידי אמר שלא אשאיר אותה ככה לבד ואביא אותה לזירה. היא באה והתחילה לדבר עם הקצינים ולהתעניין, מאז היא מאוד פעילה חברתית. היא הגיעה לערוץ הראשון ועשתה הרבה תוכניות.
"רפיק חלבי, שהיה מנהל חטיבת החדשות, מאוד אהב אותה. הוא הלך למנכ"ל הרשות מוטי קירשנבאום וביקש לשלב אותה, למרות שאביה – אני - עובד גם ברשות השידור. קירשנבאום אמר שמאחר ולגביה מדובר בטלוויזיה ואני ברדיו – הוא מאשר זאת. מאז היא כעושה חיל".
אתה חושב שבשנת 2012 לרדיו עוד יש מקום?
"אני מאמין נצחי ברדיו. מעבר להיותו גוף תקשורתי, רדיו הוא גם גורם מחנך לעברית נכונה ויפה. הוא גורם משמעותי ביותר שאסור לוותר עליו".
אני רואה שאתה משמש במכשיר הקלטה ישן עם קלטות.
"אני משתמש בו כבר 28 שנים. הוא נקנה ב-1984 באולימפיאדת לוס אנג'לס. יש כזה רק לכרמלה מנשה, ליעל אילון הכתבת הכלכלית ולי. אני כבר אצא איתו לפנסיה".
בואו להמשיך לדבר על זה ב-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם