איש המשפט העברי: בגובה העיניים עם פרופ' נחום רקובר
הוא נולד בירושלים וגר בה עד היום. הרב קוק היה סנדק שלו, והוא הצטרף להגנה בגיל 14. 1,992 מילים עם פרופ' נחום רקובר (79), אלמן + 9, שמאמין שבהחדרת המשפט העברי תינתן המתנה החשובה ביותר לעם ישראל ולמדינה היהודית
"בשבילי ירושלים היא לא רק מקום לידה, אלא חלק מהמהות שלי. האווירה המיוחדת של ירושלים היא זו שעיצבה אותי. אני גם חושב שירושלים היא העיר היפה בעולם - לא רק בגלל יופייה הטבעי, אלא גם בגלל השילוב של העבר וההווה.
"אחד מהנציבים הבריטים אמר שבירושלים אתה יכול לבחור כל מאה שתרצה ולמצוא אותה באחת מהשכונות בעיר. אתה עובר בעיר את כל ההיסטוריה היהודית, מבית ראשון ושני ועד האולטרה־מודרניות של ימינו. כשאני עוזב אותה לזמן מה, ההנאה הגדולה שלי היא ביום החזרה".
ניר ברקת
"הרושם שלי הוא שהוא עושה הרבה למען העיר, וגם למען השמירה על הצביון המיוחד שלה, אף שהתושבים הם בעלי זיקה שאינה אחידה בהיבט היהודי של שמירת שבת למשל. אני חושב שהוא משתדל להביא להבנה בין המגזרים השונים בעיר, ולדעתי הוא גם דואג יפה לצביון הפיזי והאסתטי שלה".
ילדוּת
"נולדתי ברחוב בליליוס, ליד המקום שהיה בו קולנוע אדיסון. שם נערכה ברית המילה שלי, והרב קוק היה הסנדק שלי. בגיל שנה עברנו לרחוב אלחריזי ברחביה. אופי השכונה השתנה מאז: זו הייתה שכונת גנים שקטה, והיום יש בה משרדים ותנועה רבה. אבל עדיין יש לה את הייחוד שלה. למדתי בבית ספר פרידמן בגאולה.
"כל יום אני ואחי הלכנו לגאולה הלוך ושוב, וניסינו לעשות את הדרך בצורה שונה בכל פעם. זה היה ספורט נחמד מאוד. היו הרבה גבעות ריקות ברחובות אבן גבירול והמלך ג'ורג'. אוטובוס מס' 5 היה נוסע ברחביה ועולה מרמב"ן לאבן גבירול, וכשהייתי שומע את טרטור המנוע במאמץ לעלות הייתי יורד מהבית ורץ לאוטובוס, הוא היה פותח את הדלת ואגב הנסיעה הייתי קופץ עליו. זה היה הסגנון אז".
"ההגנה"
"הצטרפתי לגדנ"ע כבר בגיל 14. חילקו לנו תעודות של 'איגוד ספורטיבי דתי אליצור' כהסוואה לפעילות שלנו. פעם אחת היינו בפעולה בבית ספר אליאנס, שעמד מול איפה שעומד היום בניין 'כלל', בזמן שהיה פיצוץ בתחנת המשטרה במחנה יהודה. הבריטים ערכו חיפוש בבית הספר ואנחנו כמובן התחזינו לילדים בפעילות ספורט. כשלמדתי בכפר הרא"ה היינו שומרים בלילות בגשרים של כביש חיפה-תל אביב הישן, ליד כפר ויתקין ואחרים. אלה היו הפעולות השגרתיות ששיתפו אותנו בהן".
ישיבת מרכז הרב
"קבוצת תלמידים מכפר הרא"ה עברה לירושלים בעקבות הרב יעקב כלאב והצטרפה לישיבת מרכז הרב, ישיבת הרב קוק. גם אני הצטרפתי אליהם. את הישיבה ייסד הרב קוק, שהיה הרב הראשי לארץ ישראל, והייתה לו תכנית של דרך חינוכית כוללת ומקיפה איך ירחיבו חברי בית המדרש את ידיעותיהם בתורה, בתלמוד וגם במחשבת ישראל ובהיבטים ספרותיים, כל מה שנדרש לאדם כדי שיהיה שלם.
"אחרי פטירתו היו כמה שנים שהמקום לא התפתח, וכשאנחנו הגענו לישיבה היא החלה לפרוח מחדש. ברוך השם, הישיבה גדלה וגדלה, עד שהיה צריך לבנות את המבנה החדש בקריית משה".
הרב צבי יהודה קוק
"כשלמדתי במרכז הרב, הרב היה עסוק בההדרת הכתבים של אביו הראי"ה קוק והכנתם לדפוס. מלבד גדלותו העצומה בתורה הוא היה בקי בכל תחומי היהדות, ידע שפות זרות והכיר פילוסופיה כללית, ודקדוק השפה העברית היה אצלו קניין ממשי.
"כשהגענו לישיבה גרמנו לו להתחיל ללמד אותנו. הוא התחיל לתת שיחות על פרק קניין תורה בפרקי אבות, ואני הייתי רושם את הדברים. השיחות נשארו אצלי במגירה 20 שנה, וכשהבן הבכור שלי הגיע בעצמו לישיבת מרכז הרב הוא ידע שיש בידי את השיחות, ונרתם להכין אותם לדפוס. הספר יצא לאור עוד לפני מותו של הרב. הרב גם עודד אותי מאוד לעסוק בתחום של משפט עברי".
בית מנדלבאום
"אמי היא בתו של רבי שמחה מנדלבאום. סבא בחר לבנות את ביתו בשייח' ג'ראח. הרבה תמהו עליו מדוע בנה את ביתו במקום על גבעה מוקפת שכנים ערבים, ולא בבתי אונגרין או בבתי נייטין הסמוכות. הוא אמר להם: ראש הגבעה כאן הוא מקום אסטרטגי, ואם אבוא לכאן יבואו יהודים נוספים ואנחנו נשלוט על כל השטח. ב-1929 נחנך הבית, ובירושלים היה ידוע שבאים בחגים לבית מנדלבאום. התנהלו שם חיים תוססים ומעניינים.
"בשתי הקומות הראשונות גרה המשפחה,
משפחת מנדלבאום
"סבא, רבי שמחה, וסבתא הגיעו ארצה בסוף המאה התשע עשרה. הם הביאו איתם מכונות תפירה מלודז' כדי לסייע בבעיית התעסוקה של יהודים בעיר העתיקה. סבא נפטר בסמוך לחנוכת הבית, וסבתא המשיכה לנהל את העסק המשפחתי. מתחת למיטה שלה בבית מנדלבאום היה הסליק של אנשי 'ההגנה', וכשהבריטים ערכו פעם חיפוש אחרי כלי נשק בבית הם נרתעו מלהיכנס לחדרה וכך לא מצאו אותו".
משפחת רקובר
"הרב מנדלבאום לקח את אבי כחתנו. ב־1931 אבי החל לבנות את הבית ברחביה שאני מתגורר בו היום, והוא נחנך בלימוד תורה כל הלילה. אבי היה מלמד דף יומי בתלמוד מדי יום, בין מנחה לערבית, בבית כנסת הנשיא שברחוב אוסישקין. זה היה קודש מבחינתו. להוריי הייתה חנות למכירת מוצרי מזון בסיטונות בעיר העתיקה. בימי הרעב של מלחמת העולם הראשונה הם הצילו נפשות וחילקו מזון למשפחות, והן מכירות להם טובה על כך עד היום. אמא שלי ראתה את עצמה כמסלקה – היא מקבלת מהקדוש ברוך הוא ומעבירה את זה לנצרכים.
"פעם אחת, כשהייתי ילד, הייתי צריך לרוץ אחרי לקוח ערבי מפני שלא קיבל את כל העודף המגיע לו. כשמצאתי אותו והחזרתי לו את החמישה שילינג הוא אמר, 'יברך אלוהים את סית חנא', הגברת חנה. בראשית שנות החמישים נסעתי באוטובוס ושמעתי אנשים רוטנים על דב יוסף, 'שר הצנע', ומציעים: 'מדוע שחנק'ה של רקובר לא תחליף אותו?'. עד כדי כך היא הייתה סמל לפיקחות ויושר".
המשפט העברי
"בכל השנים שהיינו בגלות, בכל הקהילות היהודיות הייתה אוטונומיה שיפוטית יהודית, ויהודים באו והתדיינו בפני בתי דין רבניים. לאורך השנים ניתנו מאות אלפי תשובות, פסקים ותקדימים. אך המילים 'בואו נלך לרב' היו שגורות אפילו בפי הגויים; הם ידעו שהדיין היהודי הוא אובייקטיבי ואינו מקבל שוחד, וזה היה חידוש. אצלנו הצדק והמשפט הולכים שלובי זרוע.
"ההוראות המשפטיות מיוסדות על יסודות של צדק, לא על יסודות כמו של המשפט הרומי, שיסודותיו הם הסדר החברתי בלבד. מכאן בא היחס לשכבות החלשות, ליתום ולאלמנה, לפועל; כשדין התורה לא הספיק, תקנו תקנות מיוחדות שבאות לעזור לאותן שכבות שזקוקות לעזרה. יש פתגם בארמית שאומר, 'ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא' – אין לך דבר שלא נרמז בתורה. כל דבר אפשר למצוא לו את הגישה היהודית".
משנה ליועץ המשפטי
"לאחר לימודי המשפט התחלתי להתמחות אצל פרופ' אורי ידין, שהיה הממונה על תכנון החקיקה במשרד המשפטים, בשאיפה לתרום את ידיעותיי במשפט העברי לשילובו במערכת החקיקה. אחרי ההתמחות הצעתי להמשיך באותה מגמה במשרד המשפטים. בעקבות כך ייסדו אז יחידה בשם 'המחלקה למשפט עברי' בראשות השופט פרופ' מנחם אלון, שכבר היה מעובדי משרד המשפטים, ואני הייתי עוזרו.
"לימים נהייתי יועץ למשפט עברי במשרד המשפטים ולבסוף משנה ליועץ המשפטי לממשלה. המטרה הייתה להשפיע על החדרת המשפט העברי לחקיקה ולפסיקה. הייתי כותב חוות דעת על נושאים שונים שעמדו על הפרק ופרסמתי אותן בחוברות 'מחקרים וסקירות במשפט העברי'. החוברות היו מופצות לשופטים ולבכירי הפרקליטים בניסיון להחדיר את המשפט העברי לתודעה".
חוק יסודות המשפט
"עד 1980 היה נהוג שכל אימת שיש לקוּנָה בחוק, כשאין תשובה בחוק לשאלה משפטית, חייב השופט לפנות לשיטת המשפט הבריטית, ה'קומון לו'. בא שר המשפטים שמואל תמיר ואמר, 'די לנו בקשר הטבורי הזה עם אנגליה'. ומה יבוא במקום הקשר למשפט הבריטי? בוודאי ובוודאי, המשפט העברי.
"אז הוא יזם את חוק יסודות המשפט, שקבע שסימן 46 לדבר המלך – הסעיף שקבע ששופט חייב לפנות למשפט האנגלי – בטל, ובמקומו באה ההוראה: 'ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש – יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל'".
בית המשפט העליון
"בעם יש רצון גדול מאוד לשלב את המשפט העברי במערכת המשפט, אך הבעיה היא שבית המשפט העליון לא נותן את ידו למשימה החשובה הזאת. יש רק שופטים בודדים שלמדו משפט עברי, והאחרים לדאבוננו לא למדו, וגם לא מבקשים ליישם את המשפט העברי, ואנחנו בבעיה גדולה במובן זה. יש שופטים, גם לא דתיים, שלא למדו אך משתדלים לאמץ את עקרונות המשפט העברי וליישם אותם בפסקי דין, אך צריך להחדיר זאת יותר לתודעה.
"בעבר התבססו השופטים זילברג וגם חיים כהן על המשפט העברי. גם השופט טירקל התייחס למשפט העברי וכך גם השופט אלון. היום מסתמכים על המשפט העברי השופטים ניל הנדל ואליקים רובינשטיין, אבל השופטים האחרים לדאבוננו אינם נזקקים למקורות המשפט העברי כפי שהיה צריך".
הר הבית
"המקום הקדוש ביותר. אני חושב שאני עוד לא ראוי לעלות אליו. השלטונות לא מתירים תפילה חופשית של יהודים בהר הבית, וחוק המקומות הקדושים בוודאי צריך להתיר לכל יהודי לעשות זאת. פגשתי פעם בוועידה בין־לאומית את ראש המכון האסלאמי ברומא, והוא אמר לי שזכותם של היהודים להתפלל לאלוהים על הר הבית היא זכות בסיסית הכתובה בקוראן, שכל המוסלמים מאמינים בכך ורק הפוליטיקאים מסלפים אותם.
"לך תסביר את זה לשופטים שלנו, ששוללים את הזכות הבסיסית הזאת ממי שרוצה לעלות להר הבית ולהתפלל במקום הכי קדוש ליהודים. יש כנראה עוד מה לתקן בשיטת המשפט שלנו, ובידע של השופטים בערכים בסיסיים כל כך של היהדות".
חרדים
"הם לא מעור אחד. היה עליהום גדול עליהם, לאחר שהיו מהם שהתנהגו בצורה שהיא בלשון המעטה לא תרבותית ולא נאותה עם אלה שאינם נוהגים כמותם. אך להגדיל את האירוע פי מאה ופי אלף זה חסר טעם. בין אירועים לאלפים ולרבבות קרתה גם תקלה כזאת. זה מראה שכנראה משעמם לעיתונאים, והם חושבים שליבוי שנאה בין קבוצות שונות היא מצווה גדולה.
"הם לא מבינים שהתקשורת חובתה לקשר בין אחד לאחר ולא להפריד, וזו שגיאה גדולה. במקום לקשר בין אדם לחברו, אלה בתקשורת שמטרתם להפר את האיזון הזה – ואני לא מדבר על התקשורת בכללותה – גורמים לחוסר אהדה בין חלקים שונים של הציבור. במקום למצוא את המאחד הם מוצאים את הנפרד ומגביהים אותו עד רום שמים".
שירת נשים
"גם כאן היה עליהום על חיילים נאמנים ונועזים שמקריבים את חייהם, לא כדרך משל, פשוטו כמשמעו, למען המדינה ולמען צה"ל. הם מבקשים, 'אל תכפו עלינו לשמוע שירת נשים', אז אומרים שזו פגיעה בכבוד האישה. כיצד? לא מבינים שכבוד האישה הוא ערך בסיסי בהשקפה היהודית? הלוואי שערך האישה היה נשמר ברבדים השונים של החברה היהודית כפי שהוא נשמר בחברה החרדית והדתית, היינו מגיעים לחברה בעלת איכות שונה לגמרי מכפי שאנחנו כיום.
"כמה רחוקים העיתונאים מהכרת היסודות היהודיים. מה הקשר בין שירת נשים לאהבת האישה ולכיבוד של האישה? אין כל זיקה בין הדברים. זה איסור הלכתי שיש אולי אחרים שמקלים בו, אבל אותם החיילים אינם מקלים בו. הם אינם מקלים בחובה שלהם כחיילים; אותה הם ממלאים עד כדי מסירות נפש. אבל הם אומרים ששירת נשים לא מקובלת עליהם מבחינה דתית".
חוק המאגר הביומטרי
"הפרטיות הוא רעיון שהתחדש בעולם מבחינה משפטית רק לפני מאה שנה. אך במשפט העברי, הגנה משפטית על הפרטיות עלתה כבר בימי המשנה והתלמוד. בספר משלי נאמר 'הולך רכיל מגלה סוד' – אסור לגלות סוד; נקבעו כללים להגנה על הפרטיות על פי מונח 'היזק הראייה' – שאפשר להזיק על ידי ראייה; נוסף לכך, 'חרם דרבנו גרשום' מלפני כאלף שנה קבע שמי שפותח את מכתבו של האחר ללא רשות יהיה נתון בחרם, העונש החמור ביותר שיכולה קהילה יהודית להטיל.
"היעילות שיש בשיטה הביומטרית החדשה היא ברורה, אך הבעיה הקשה במאגר הביומטרי היא שהוא חשוף לפריצות. אם ניתן להבטיח את ההגנה על המאגר מפני פריצות, אז הוא ראוי מאוד".
פרס ישראל
"שמחתי שחברי ועדת הפרס, כמייצגי החברה היהודית בארץ, הכירו בחשיבות מקומו של המשפט העברי לשיפור החברה היהודית. ובעצם זו המטרה שלי – המטרה שלי היא שהיא תהיה מדינה יותר יהודית, וממילא גם יותר טובה.
"נדמה לי שהמגמה שלנו צריכה להיות זאת: להבין שכשמחדירים את המשפט היהודי, או המשפט העברי כפי שהוא קרוי, זה לא שנותנים מתנה לדתיים. נותנים מתנה הכי חשובה לעם ישראל ולמדינה היהודית, שהיא תהיה מדינה בעלת ייחוד, שכל העולם מצפה לשמוע מאיתנו מה הבשורה היהודית שיש לנו לתת בעידן הזה".
משפחה
"יש לי תשעה ילדים, כולם ממשיכים בתחום של תרבות ישראל. אני מאושר שזכיתי למשפחה נפלאה כל כך. אשתי בתיה, שנפטרה לפני ארבע שנים, עבדה במשך עשרות שנים כמיילדת בבית החולים שערי צדק. היא ראתה בכל לידה נס ובכל פעם הייתה מתרגשת מחדש. בשערי צדק היו נשים שהיו משתדלות לבוא ללדת בימי שני, הימים שעבדה בהם, כי הם ידעו על היחס המיוחד ליולדות ועל מאור הפנים שלה והמסירות שלה. בלעדיה לא הייתי מסוגל לעשות את מה שעשיתי".
נחום רקובר
"מלאכתי היא להשתדל לעשות יותר ויותר לקידום הערכים שאני מאמין בהם. הם כמובן לא משרתים אותי אישית – זה הדבר האחרון שמעניין אותי – אלא את החברה היהודית בארץ ישראל, כדי שהיא תהיה ראויה לשם המכובד 'מדינה יהודית'. הייעוד של העשייה שלי היא שהחברה שלנו כולה תהיה מיוסדת על יסודות של צדק, כפי שהיהדות תופסת אותו".
בואו להמשיך לדבר על זה ב-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם