ראשי » מקומי » השרון » כפר סבא/רעננה/הוד השרון

מנהל הלוויות ממליץ בחום: תישרפו את גופתכם

הוא שבר את המונופול של חברה קדישא ולא נרתע גם כששרפו את המשרדים שלו. דורון קינר, מנהל לוויות מרעננה, משוכנע שהדרך הטובה ביותר להיפרד מהעולם היא שריפת הגופה. ויש גם ד"ש לקרוב המשפחה הנרי קיסינג'ר

דורון קינר הוא האדם האחרון שנראה כמי שעוסק בלוויות. הוא חילוני שרחוק מעולם הדת כרחוק מזרח ממערב, לפרנסתו הוא עוסק בייעוץ ארגוני ואין לו כל קשר לחברה קדישא. ולמרות זאת, הוא ליווה משפחות רבות שאיבדו את יקירן, במסגרת עבודתו כמארגן לוויות מטעם בית הלוויות "עלי שלכת", שמשרדיו נמצאים ברעננה.

קינר מגיע למשפחה האבלה, מחבר איתה טקס פרידה מהנפטר, מנחה אותו ומאפשר לאבלים להיפרד מיקירם. בלי תפילות, בלי אנשי דת, ובלי הדרת נשים. "הגעתי לתפקיד די במקרה", הוא מסביר. "הייתי בלוויה של אימא של חבר לפני למעלה מעשר שנים בבית עלמין גדול. היה שם טקס שלא כיבד את המעמד".

מה הייתה הבעיה בלוויה?
"משהו צרם לי שם. לא הייתה שם באמת פרידה מהמנוח, ואז הבנתי מתחושה פנימית שהשליחות שלי היא לארגן טקס שבו ניתן יהיה להיפרד מהנפטר. בטקס הפרידה אתה בונה עם המשפחה את כל התהליך. זה שונה לחלוטין ממה שרגילים אליו בלוויות של חברה קדישא".

עד לפני 20 שנה התנהלו ענייני הקבורה בישראל על מי מנוחות. אנשי החברה קדישא הביאו את המנוח לקבורה, בני המשפחה קראו קדיש, ישבו שבעה, והמתינו לתחיית המתים. מתישהו בשני העשורים האחרונים משהו השתנה.

העלייה מחבר העמים, שהביאה עמה מאות אלפי אנשים שרחוקים מהיהדות, התחזקות החילוניות והפתיחות לעולם הרחב במסגרת הגלובליזציה, גרמו לשינויים מרחיקי לכת במערכת היחסים שבין הדת למדינה.

שבת הפכה מיום מנוחה ליום קניות, חנויות לממכר בשר חזיר נפתחו בכל פינת

רחוב, המונופול של החברה קדישא החל להיסדק וברחבי הארץ הוקמו בתי קברות חילוניים, בהם בית הלוויות "עלי שלכת", שמארגן טקסי לוויות אלטרנטיביים ושריפת גופות.

המשרדים של "עלי שלכת" ברעננה לא מזכירים במאומה את משרדי החברה קדישא. בכניסה למשרדים תלויות תמונות של אישים יהודים שהחליטו לשרוף את גופתם, כהוכחה לכך ששריפת גופה אינה זרה ליהדות. בהמשך יש אולם עם פרחים וכיסאות, שבו אפשר לערוך טקסי פרדה. בחדר נוסף יש אוסף של כדים מיוחדים לאיסוף אפר.

תארו לי איך התהליך הזה מתרחש.
קינר: "ברגע שאני מקבל קריאה מ'עלי שלכת', אני יושב עם המשפחה ומארגן איתה את הטקס. זה יכול להיות במסגרת לוויה או שריפת גופה. אני בונה איתה את רגעי הפרידה. אני מברר פרטים על קורות חייו של הנפטר, מה עבר עליו, מכין קטעים מוזיקליים וכותב את קטעי הפרדה".

מי האנשים שמגיעים אליך?
"אין מכנה משותף לאנשים שמגיעים אלינו".

מנכ"ל "עלי שלכת", אלון נתיב, אומר כי "פעם חשבתי שמגיעים לטקסים האלה סוג מסוים של אנשים, אבל האמת היא שמגיעים אלינו אנשים מכל השכבות - מיישובי עם אוכלוסייה קשה ועד קיסריה, אקדמאים ופשוטי עם".

לא מגיעים בעיקר משכילים מיישובים מבוססים?
"כבר פנו אלינו משפחות מקריית ארבע, אז אני אומר שיש לנו מהכול".

מה כוללים הטקסים שאתם עורכים?
קינר: "זה תלוי במשפחה. יש כאלה שרוצים שהטקס יהיה דתי, ויש כאלה שרוצים שיהיה חילוני לגמרי".

מי המשורר שהשירים שלו הכי מבוקשים בטקסים?
"יהודה עמיחי. גם עלי אלון, שכתב שיר על אנשים צנועים, מאוד מבוקש. אנחנו מתאימים לאנשים את השירים. אני עובד על פי תחושה ועל פי מה שאני חושב שזה הדבר הנכון".

הטקס נערך במתכונת קבועה?
"פעם היה לי פורמט קבוע, אבל זה היה לפני כמה שנים טובות. היום הקיבעון הוא לא חלק ממני. אני מתחיל את התהליך בפגישות עם בני המשפחה. לעתים יש אנשים שמבקשים לארגן את הלוויה שלהם, ואני נפגש איתם ובונה איתם את הטקס. בסך הכול, גדלתי בקיבוצים חילוניים, וחוויתי את טקסי הלוויות שנערכו שם. הדברים הבשילו אצלי לטקסי הפרידה".

מה בני המשפחה מבקשים לכלול בטקסים?
"אם המשפחה תרצה להביא תזמורת או כלי נגינה, הכול פתוח מבחינתי. אני לא מכתיב דבר. אני לומד מבני המשפחה מי האיש שנפטר, איפה הוא נולד ומה עבר בחייו. אני יושב עם המשפחה שעה וחצי, מקבל תמונה על האיש וכותב מסכם על קורות חייו. במסכת אני שותל את ההספדים על האיש או את קטעי המוזיקה שהם בוחרים. יש גם אנשים שמבקשים לערוך את טקס הפרידה מהם לפני מותם".

אתה, למעשה, האלטרנטיבה לאיש הדת מהחברה קדישא?
נתיב: "ממש לא. איש דת קובע לך מה לעשות כדי להתחתן או להיפרד ממישהו בלוויה. אנחנו בונים ביחד עם המשפחה את הטקס, שבו נפרדים מהנפטר. בלוויה מלווים את המת.

"זה תפקיד הלוויה היהודית. אנחנו טוענים שצריך להיפרד ממנו, ולשם כך צריך לשתף את בני המשפחה האבלים ואת החברים בתהליך. אתה צריך להושיב אותם על הכיסאות ולספר את הסיפור של הנפטר. זה התפקיד שדורון עושה. לכן אני אומר שזה לא בר השוואה לאיש דת, כי זה הרבה יותר מקצועי".

קינר, תושב מרכז הארץ, עוסק לפרנסתו בייעוץ ארגוני ובהנחיית סדנאות. "אני עורך גם טקסי נישואים", הוא אומר בחיוך. "כבר היו מקרים שארגנתי טקס לוויה ואחר כך מיהרתי לחופה. גם כשהבן שלי התחתן, הגעתי לחופה אחרי שארגנתי פרדה מאדם שמת".

יש דמיון בין הטקסים?
"בלוויה אתה קובר בן אדם אחד, בחופה אתה קובר שניים", הוא צוחק. "אבל מעבר לבדיחה, אין שום דמיון".
 

קינר הוא בן למשפחת קיסינג'ר המפורסמת. אחד מקרובי משפחתו הוא הנרי קיסינג'ר, שהיה שר החוץ האמריקאי בשנות השבעים – היהודי הראשון, והיחיד עד כה, שכיהן בתפקיד הזה. אחיו של קינר, גד, הוא סופר, שחקן, פרופסור לתיאטרון וראש החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב.

"הנרי הוא בן דוד רחוק של אבא שלי, אבל לי לא יוצא להיפגש איתו. אבא שלי פגש אותו בשנות השבעים המוקדמות. במשפחה שלנו יש פלג ששומר איתו על קשר עד היום, אבל לא אנחנו".

איך זה שלא יצא לך להיפגש איתו?
"אני אספר לך. לפני כמה שנים היה כנס ראשון של המשפחה שלנו בעיר שממנה הגיעו בגרמניה. הגיעו אנשים מכל העולם, וגם הנרי הוזמן. ברגע האחרון הוא שלח הודעה שהוא לא מגיע. הוא הסביר שאם היה מגיע הוא היה צריך להיות עם שלושה מאבטחים, וזה היה משגע אותנו ופוגע באינטימיות.  בקיץ צפוי להיערך עוד כנס בניו יורק. אני מקווה שהפעם הוא כבר יגיע".

אחיך הוא איש תיאטרון. יש קשר בין מה שהוא עושה למה שאתה עושה?
"שנינו עוסקים באינטראקציה בין אנשים, רק שאצלי זה בין אנשים חיים לבין מתים. אני עושה בשוליים את מה שאחי עושה במרכז".

עושה רושם שאתם משפחה של חיות במה.
"כנראה. יש לי בת שגם אצלה זה זורם בגנים".

כאן נתיב מתערב בשיחה: "יש מקצוע שנקרא 'עורך לוויות'. בעולם לומדים את המקצוע הזה שנתיים, ואחרי זה עורכים סטאז' במשך שנה. בתקופה הזאת לומדים את המקצוע ואת הפסיכולוגיה של האבלות. דורון מצא את הפורמט איך ללוות משפחה ולגרום להם להיפרד מיקירם".

דורון, עם השנים יש לך יותר עבודה כעורך טקסי פרדה?
"זה בא בגלים. אני לא יכול להגיד שיש עלייה במספר הפניות אליי, אבל מה שברור לי זה שאנחנו יוצרים תרבות חדשה, תרבות חילונית".

כשחברת עלי שלכת החלה לפעול, בשנת 2005, והביאה איתה את הבשורה של עריכת לוויות חילוניות, ובעיקר שרפת גופות, לא מעט אנשים התחלחלו. אחרי עשרות שנים שבמהלכן הממסד הדתי, שהחזיק במונופול על הקבורה, עיצב את טקסי הלוויות והנחיל את התודעה שיש לשמור על גופות בכל מחיר, הציעה החברה לבצע הליך של שרפת גופות, שעבור רוב הישראלים נקשר למחנות הריכוז ולשואה.

מנהלי החברה, בהם נתיב, נאלצו להתמודד לא רק עם ביקורת של ניצולי שואה, אלא בעיקר עם התנכלויות של גורמים דתיים שחיבלו בין השאר במשרפה שלה במושב חיבת ציון (מאז מסרבים בחברה לחשוף את מקום המשרפה).

חבר הכנסת נסים זאב מש"ס לא מתרגש מההתנכלויות לחברה. "אם אנחנו נמצאים במדינה יהודית, אז צריך לנהוג כמו העם היהודי, והקבורה היהודית צריכה להיות על פי ההלכה. כל העניין של שריפת גופות זה דבר לא אנושי מבחינתי", הוא אומר.

לדברי זאב, אם זה היה תלוי בו היה פועל להוצאת החברה מחוץ לחוק. "לא ראוי שבמדינת היהודים ינהגו בצורה שנוגדת בצורה מוחלטת את ההלכה היהודית. מי שלא מאמין בשארית הנפש, בחיי הנצח של העולם הבא ובתחיית המתים, שישרוף את הגופה שלו, אבל למה במדינת ישראל? הרי לאנשים האלה אין שום זיקה לכל מה שקשור ליהדות ולאמונה".

נתיב מודע לביקורת של הממסד האורתודוקסי, אבל הוא לא מופתע ממנה. "זו גישה שלא סופרת את מי שלא מתיישר לפי הכללים שלה", אומר נתיב. "בלוויה של החברה קדישא, אחרי שקוברים את המת כולם מרימים את הראש ושואלים 'זהו, נגמר? מה עושים עכשיו?' הם לא נפרדו מהנפטר, אלא ליוו אותו. בתום הטקס הם לא מבינים מה קרה שם.

"לעומת זאת, במעמד הפרידה שדורון בונה עם בני המשפחה, הוא מוביל אותם מבלי שהם יודעים במסע פסיכולוגי שבו הם נפרדים מהנפטר. בטקס מחלקים דפים להנצחה ועזרים טכניים, כמו נרות נשמה אישיים, ובסופו של דבר המשפחה באה ומחבקת את דורון".

מה עושים עם האפר?
"יכולים לקבור אותו לפזר אותו. פיזור האפר יכול להיות בים, בטבע או בגינה".

אתה מלווה את המשפחה גם בטקס שבו מפזרים את האפר?
"לא תמיד. בדרך כלל פיזור האפר נעשה בטקס מצומצם, אחרי טקס הפרדה הגדול".

"נתקלנו בלא מעט סיפורים אנושיים", אומר נתיב. "הייתה משפחה שלקחה את האפר של יקירם ופיזרה אותו בשלוש תחנות שהיו משמעותיות עבורו. הם עשו מסע שנמשך יום שלם. במקרה אחר, ניצולת מחנה טרבלינקה שנפטרה ביקשה שישרפו את גופתה, ויפזרו את האפר במחנה הריכוז.

"הבן והבת שלה נסעו לפולין, ביקרו בכמה תחנות בחייה של אמם, ופיזרו את האפר בטרבלינקה. זה לא היה להם קל. הם החזיקו את האפר כמה חודשים בבית, עד שהיה להם כוח לבצע את הבקשה של האמא. זה סיפור עם עוצמה שמשאירה אותך חסר אוויר".

איך מתייחסים לתהליך השרפה בישראל?
"אתה יכול לראות שבכל המדינות בעולם המערבי אחוז שרפת הגופות עולה משנה לשנה, וגם מספר המדינות שבהן מתבצעת שרפה הולך וגדל. ואני לא מדבר איתך על הודו, ששם זה חלק מדת ומתרבות. אני מדבר על מדינות כמו  קנדה, ארצות הברית והולנד".

למה התהליך שם נהפך לנפוץ יותר?
"כי התהליך נתפס יותר אסתטי. בכל מקרה, מדובר בעניין אישי. זה מאפשר לבני המשפחה חופש פעולה רחב יותר בטקס הפרידה מיקירם. יש הרבה אנשים שמאמינים שככה הנשמה נפרדת מהגוף בצורה מהירה ונקייה יותר. בכל מקרה, בשורה התחתונה זה תהליך זול יותר מאשר קבורה רגילה, שתופסת הרבה שטחי קרקע יקרים. באמצעות השרפה אתה יכול לשחרר כספים לאפיקים מצילי חיים".

בואו להמשיך לדבר על זה ב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...