"אין סיבה שאנשים כמונו לא יתחתנו": זוגיות בבית איל"ן
לכבוד שנת ה-60 לארגון איל"ן, ויום ההתרמה השנתי שנערך היום (ב'), פגש "זמן קריות" שני זוגות שהכירו ב"בית קסלר" בקרית חיים והתחתנו, לשיחה על זוגיות שונה ומיוחדת. על היחס מהחברה, על החשש מעזיבת הבית, ועל ילדים. ראיון אמיץ ומרגש
לקראת יום ההתרמה השנתי של "איל"ן" הנערך היום (ב'), וקצת אחרי יום האהבה, נפגשנו עם שני זוגות, נכים 100 אחוזים, שהכירו בבית, התאהבו והתחתנו, לשיחה על זוגיות, אהבה, מוגבלות ומה שביניהם.
"אין סיבה שאנשים כמונו לא יתחתנו, צריך להאמין. כל אחד יכול למצוא אהבה", מספר אלישע, 30, הסובל מניוון שרירים. אלישע ונעמי (גם היא בת 30) נשואים כבר שנתיים, אבל גרים ביחד כבר יותר מחמש. "הכרנו בבית, אבל לא היינו קרובים מדי", מספרת נעמי. "פעם אחת יצאנו לטיול, כולם ביחד, והוא אמר שהוא הולך הביתה. התבאסתי, ואמרתי לו גם שבאסה שהוא הולך כל סוף שבוע הביתה. אז אח שלו אמר לו 'תראה זאתי נדלקה עליך'. מאז התחלנו להיות בקשר. כשהוא היה הולך הביתה - זה היה לי קשה, והייתי בוכה. אפילו הייתי כותבת לו מכתבים".
אלישע מצטרף בחיוך: "שעות היינו מדברים בטלפון, והחשבון תופח". ונעמי מוסיפה פרט פמיניסטי: "הקשר התפתח ואני הצעתי לו חברות, אני יזמתי. בשלב יותר מאוחר, כבר בשנה הראשונה לחברות בינינו - הוא הציע לי נישואין. אנחנו חבים תודה למקום הזה, שהפגיש בינינו".
איך בכלל הייתה ההצעה?
"זה היה יום ההולדת שלי, והלכנו למסעדה. עוד לפני הזמנה והכל הוצאתי לה טבעת, והיא כמעט נפלה מהכיסא. על הברך אני לא יכול לכרוע, אבל בטח שהיא אמרה שכן".
שני (30) ורונן (42) נשואים כבר יותר משנה, אבל גרים ביחד יותר משלוש שנים. גם הם בחדר, שהוסב לחדר זוגי ב"בית קסלר". הם לא ממש זוכרים מי היה היוזם. הם פשוט התחילו כידידים, ומתוך שיחות של שעות צמחה לה זוגיות וחתונה. "הצעתי לה נישואין כמו איזה אחד שלא יודע להציע, בלי איזה פרח בלי כלום", מספר רונן. "ישבנו פה בחדר, ושאלתי אותה 'את רוצה להתחתן איתי?'. היא אמרה כן, וזהו זה. בלי כל הטקסיות". "אני גם ככה לא חובבת פרחים", מקלה עליו שני.
וכעת חזרה לנעמי ואלישע, שמודים שאם לא היו ב"בית קסלר" ספק אם היו מתחתנים. "אנחנו נשואים שנתיים, אבל גרנו לפני כבר ביחד ואני לא מרגיש הבדל גדול", מסביר אלישע. "לאלה ששואלים אותי אם יש שוני אני עונה, שבשבילי זה אותו דבר". ונעמי מוסיפה: "כבר ידענו מה זו זוגיות, אבל לא חשבתי שאני אגיע לחתונה. חשבתי שנמשיך להיות זוג ביחד, וזהו. לא תיארתי לעצמי שאני אהיה כלה, עם שמלה והכל, ואפילו אחזיק זר ביד".
אז למה למעשה להתחתן?
רונן: "אני לא אחד שמדלג הרבה. אם אני אוהב מישהו - זה עד הסוף. אם מצאתי אותה, ואני יודע שהיא בשבילי ואני בשבילה - מה הטעם למשוך את זה? חוץ מזה לא התחתנו מייד, הרי עברה שנה וחצי. אבל הצעתי לה נישואים, אחרי שלושה חודשים של זוגיות. אם זה טוב זה טוב, אם לא אז חותכים".
אלישע: "זה מלמעלה, זה היה כתוב. היה לי סימן שאמר לי 'תפוס אותה, לפני שייתפסו לך אותה'".
שני: "הייתה חתונה ממש יפה, היה ממש מרגש. הייתה לנו חופה לא רגילה, שהתארכה מעבר לרגיל".
רונן:
נעמי: "כל היום הייתי הרי בסלון כלות בהתארגנות, ואז הגיע השליח עם הזר והמזכירה הגיעה איתו אליי. ואז התפרצתי בבכי, לא יכולתי להתאפק. מזל שעדיין לא הייתי מאופרת. באותו הרגע גם אחותי התחילה לבכות איתי, וכולם הרגיעו אותי. היה לי קשה קצת, אבל זה יום שאני לא אשכח בחיים".
נעמי חוזרת אחורה, להחלטה לעבור ל"בית קסלר": "אני נולדתי ככה, ובהתחלה היה לי קשה עם עצמי במצב הזה. ראיתי אנשים שהולכים על הרגליים במשפחה ומסביב. יש לי שתי אחיות, והייתי צריכה לחיות איתן באותו חדר ותמיד רציתי חדר לבד. היה לי קשה בבית, מכיוון שהייתי באה מבית הספר, עולה הביתה, ולא יורדת. פעם ב הייתי יוצאת עם אחותי לקניון, אבל ככה לא הייתי עושה כלום. בנוסף לא גרנו בבניין עם מעלית, אז היה צריך להרים אותי כל פעם, וזה לא קל בכלל. זה היה סיפור עם כל המדרגות. העובדת הסוציאלית של בית הספר סיפרה לי שנפתח המקום הזה (בית קסלר, אפ"א). היו הרבה ישיבות עד שהוא נפתח, ובהתחלה לא אמרתי להורים שלי כלום".
ואיך הם קיבלו את זה?
"הם קיבלו את זה קשה. אבא שלי היה נגד הרעיון, וחשב שרע לי בבית או משהו כזה. אמרתי לו שזה לא קשור לבית, אלא להרגשה שלי - שאני רוצה להיות חופשיה ועצמאית. גם אמא שלי בהתחלה התנגדה, אבל היא קיבלה את זה".
את חושבת שאחד מהשיקולים היה הצורך להקל עליהם קצת?
"אני חושבת שכן, אבל לא יכולתי לבוא ולהגיד להם שאני הולכת כדי להקל עליהם, או שיוכלו ללכת לטיולים ולא כל הזמן יצטרכו לדאוג מי ישמור עלי ומי יעזור לי. אבל זה היה לי מאוד קשה, שהם היו רוצים לצאת ולא יוצאים בגללי".
לאלישע לא היה פחות קשה, וזו גם לא הייתה החלטה שלו: "אני חולה בניוון שרירים. הלכתי תקופה, אבל זה הידרדר עם השנים וגם לא טופלתי באופן סדיר. האחים שלי חיפשו הרבה זמן מקום כזה בשבילי. כבר לא היה לי מה לעשות. הייתי יושב בבית, רואה טלוויזיה ובקושי יוצא החוצה. למרות זאת בהתחלה לא רציתי, אבל ראיתי את המצב ולא באמת הייתה ברירה. לאט-לאט התרגלתי".
שני: "אני עברתי לפה בגיל עשרים. הייתי מגיעה הביתה, נשכבת על הספה ורואה טלוויזיה. בלי חברה ובלי כלום, פשוט לא עושה כלום. יושבת עם ההורים שלי והחברים שלהם, מרוב שעמום. יום אחד ישבתי עם ההורים שלי, ואמרתי להם שאני רוצה לראות את המקום. באנו לפגישות, כדי לראות, עוד לפני שהמקום נפתח".
רונן: "באתי לפה בגיל 38, כבר הייתי ממש מבושל. כבר הסתובבתי כל החיים שלי, אבל כמה אפשר? נמאס לי. כבר מגיל שלושים רציתי להיכנס למסגרת, אבל לא הייתי מוכן להתפשר, רציתי מקום טוב. בשנות העשרים הייתי באיזה מעון בנהריה, ואחרי עשרה ימים לקחתי מונית וחזרתי הביתה, בלי להגיד שלום אפילו. באתי ל'בית קסלר' כי רציתי, ואני שמח שבאתי. למרות שבהתחלה היה לי משבר, אבל בגדול עשיתי צעד נכון".
יש כאלה שעוברים למגורים עצמאיים. היו לכם מחשבות בכיוון?
שני: "בשבילנו זו לא ממש אופציה לחיות בחוץ, ומבחינתי 'בית קסלר' זה מקום טוב. לא האידיאלי, אבל זה טוב לנו למצב שלנו".
רונן: "אין מה לעשות, צריך להכיר במוגבלות".
נעמי: "זה משהו שהיה בתכנון, אבל בגלל שהייתי צריכה לעבור ניתוח זה ירד כרגע מהפרק. יש כאלו שאומרים לנו שזה לא כל כך פשוט לצאת החוצה, לקהילה, לדירה וכל הדברים האלו. אבל אני חושבת שאנחנו יכולים".
אלישע: "יש כאלו שבמצב יותר גרוע מאיתנו, והם מסתדרים בחוץ. גם כאלו שבקושי מדברים. פה יותר מדי דבק, ממש כמו קיבוץ".
שני: "פה בחדר אני מנותקת מהכל. מהבית, מהאנשים. יש לנו את הפינה שלנו. זה לא נעים כל כך לחיות באווירה של מוסד, אבל ברגע שאני מגיעה לחדר - אני מתנתקת. יש כאן הרבה חדירה לפרטיות מצד הדיירים האחרים, מכיוון שהם מאד משועממים".
אחרי שיחה ארוכה כיסא הגלגלים קצת נשכח, אבל אין ספק שזה משהו שבולט לעין כשיוצאים להסתובב בקניון. "יש תגובות של ילדים קטנים, בעיקר 'אוי הם עם כיסא, מסכנים'. מי שאין לו את זה בבית - לא יודע מה זה. אבל לא אכפת לנו, אנחנו מתעלמים", מספר אלישע, אבל נעמי נזכרת בימים שהיה לה קצת יותר קשה להבליג: "כשהייתי הולכת עם המשפחה שלי לבתי קפה או מסעדות - המלצרים לא היו פונים אליי, אלא ישר להורים שלי. ההורים שלי היו מסבירים בתגובה שאני יודעת לדבר, ואני יודעת טוב מאוד מה אני רוצה. זה הדבר שהכי מעצבן אותי, שחושבים שאם מישהו הוא על כיסא גלגלים - אז הוא מטומטם או משהו. זה מרתיח אותי, פשוט הזוי בעיני".
שני: "לא אכפת לי איך מקבלים, או איך רואים אותנו. אכפת לי שאני מאושרת, וטוב לי עם בעלי".
אחרי דיבורים על העבר ועל ההווה - עולה נושא העתיד. הרי ידוע לכל זוג באשר הוא, שההמשך הטבעי של חתונה - הוא ילדים. לגבי שני הזוגות זה חלום שכנראה לא יתגשם, והחלק שהכי קשה לדבר עליו.
"הייתה אפשרות, אבל לצערי בניתוח שעברתי הוציאו לי את הרחם", מספרת נעמי. "זה היה לפני שבועיים, ואני עדיין בהחלמה. היה לי חלום שתהיה לי משפחה. אני יודעת שיש עוד אופציות, אבל זה לא אותו דבר כמו ילד משלך שיוצא ממך. היה לי מאוד קשה לקבל את זה, אבל התחלתי להבין שאם לא הייתי עוברת את הניתוח - החיים שלי היו יכולים להיות בסיכון. אני חושבת שעשיתי את ההחלטה הנכונה. אין מה לעשות, יש החלטות בחיים שיש להן השלכות, וצריך להתמודד. אני יודעת שזה מצער גם את אלישע, שתמך בי מאוד". ואלישע מוסיף: "גם לי היה קשה, אבל מה שכתוב למעלה - כתוב".
גם לשני זה לא פשוט: "היה לי חלום להיות כמו כולן, אבל לאט-לאט הוא התפוגג. אני מבינה שאני לא יכולה להיות כמו כולם, ולהביא ילדים ולחיות בחוץ. תמיד כשאני רואה ילדים ברחוב אני מסובבת את הראש, מכיוון שזה כואב לי ואני אומרת 'למה לו כן ולי לא'. זה לא פשוט. אבל אני לא יכולה, הנכות שלי מורכבת מדי וגם של רונן. הכרתי במצב שלנו, ואנחנו ממשיכים הלאה".
רונן: "כל אחד יש לו מוגבלות מסוג אחר. הגענו להחלטה מסודרת ומושכלת, עוד לפני החתונה, שזה לא אפשרי מבחינתנו. היה לי את החלום הזה, המיושן, לבן זכר. אבל אני לא רוצה ילדים, מכיוון שאני לא מוכן שאיזה פיליפיני או פיליפינית יגדלו לי את הילד. זה או אני, או כלום".
לסיום, בעקבות הניסיון שלכם - יש לכם מסר לאנשים כמוכם שמחפשים אהבה?
נעמי: "אני מציעה לאנשים מוגבלים שמחפשים קשר - שיחפשו אנשים כמוהם, ואני מאוד ממליצה לחוות חתונה".
אלישע: "האהבה מנצחת. את לא יכולה לנצח אותה, היא תנצח אותך".
רונן: "בגדול כל אחד יכול, אבל האהבה לא תבוא לדפוק לך בדלת. אתה צריך לצאת החוצה לחפש, לעשות את המאמץ".
היום (שני, 20.2) מתקיים "מצעד הפרוטות" - יום ההתרמה השנתי של איל"ן - איגוד ישראלי לילדים נפגעים. איל"ן מציין השנה את שנת השישים לקיומו, ויום אחר הצהריים ייצאו תלמידים מבתי הספר והתיכונים להתרים בבתי התושבים.
השנה יש חשיבות מיוחדת ליום ההתרמה לאיל"ן, זאת בשל המצב הכלכלי שמכביד מאוד על איסוף תרומות מחד, ומאידך בשל הפרויקטים הגדולים של בניית שלושה מרכזי יום לנכים בעת ובעונה אחת, מבלי לפגוע בתקציבי הפעילות השוטפת.
טלפון לתרומות: 03-9411333, או באתר האינטרנט של איל"ן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם