ראשי » מקומי » שפלה » ראשון לציון

סדנה לעדה האתיופית: איך לגשר על פער הדורות?

סדנה מיוחדת שתתקיים היום (ג') בשכונת רמת אליהו בראשון לציון תנסה לגשר על פערי הדורות בין הורים לילדים ונכדים בני העדה האתיופית. מנחה הסדנה, איש החינוך יעקב אליאס, שבצעירותו עבר עינויים בכלא האתיופי: "לילד בארץ יש זכות להביע את דעתו בתא המשפחתי. באתיופיה לא"

סדנה להורות נכונה בישראל תתקיים היום (ג') במתנ"ס רמת אליהו בראשון לציון על ידי "מכללת הורים", וייקחו בה חלק עשרות אמהות ואבות, סבים וסבתות, בני העדה האתיופית.

מטרת הסדנה היא לגשר על פערי הדורות שקיימים בין הורים לילדים בני העדה, ולחזק את קשרי המשפחה וההורות בקרבם. את הסדנה יעביר יעקב אליאס, פנסיונר ותיק שמאחוריו סיפור חיים אישי מרגש ורקורד מקצועי עשיר בתחום החינוך והגישור הבין דורי.

את פניי בכניסה למתנ"ס מקדם בברכה גבר אפור שיער לבוש באפודה וכובע על ראשו. יעקב אליאס, כבן 71, יצא לפנסיה לפני כארבע שנים, ומאז בעזרת ניסיון החיים שצבר והרבה רצון טוב הוא פועל למען הקהילה האתיופית. כעת הוא מבקש לצמצם את הפערים הבין דוריים  הקיימים בקרב בני העדה.

"הסיפור שלי ארוך מאד ונע בין שתי ארצות- אתיופיה וישראל", מקדים ואומר אליאס, "בשנת 1955 הסוכנות היהודית פתחה בתי ספר יהודיים באתיופיה במטרה לקרב יהודים בארץ האפריקאית הרחוקה לדתם היהודית ולהנחילם את השפה העברית.
 
"שנה לאחר מכן הסוכנות בחרה 15 נערים ונערות שיעלו לארץ וילמדו בבית ספר ישראלי במטרה להכשירם כמורים. אני הייתי אחד מהם. כשסיימתי את התיכון בארץ חזרתי לאתיופיה והתחלתי לפעול כאיש חינוך. תחילה כמורה בבית ספר וכמחנך ואחר כך הפכתי למפקח".

בעיצומה של פעילותם של אליאס ושותפיו לפרויקט החינוך הציוני, התחלף השלטון

באתיופיה,  ובמקום השלטון  הקיסרי עלה משטר צבאי עם השפעות קומוניסטיות שהיה עוין את ישראל. כתוצאה מכך אנשי חינוך רבים ואליאס בתוכם נעצרו ונאסרו באשמת ריגול לטובת מדינת ישראל.

אליאס ממשיך ומספר בכאב: "ישבנו בכלא במשך שנתיים ושלושה חודשים. עברנו עינויים שהמוח האנושי לא יכול אפילו לדמיין. הכלא בארץ זה בית מלון חמישה כוכבים לעומת מה שעברנו שם. ואם חשבנו שמצבנו גרוע אז נודע לנו שיש סיכוי טוב שיוציאו אותנו להורג. הרי זה מה שהמשטר עשה לרבים מן העצורים בזמנו. אך המזל האיר לנו פנים והמשטר החליט לשחרר אותנו לבסוף".
 אמנם אליאס ניצל, אך המשטר עדיין המשיך לשים לו רגל בשל עברו הציוני. "השלטון סגר בפנינו את כל אפשרויות התעסוקה ונוצרה בעיה קיומית: איפה נגור? מה נאכל? אולם, המזל האיר לי פנים פעם נוספת ומצאתי עבודה בבית חרושת לעורות בעיר הבירה אדיס אבבא".

באותה תקופה התחלתי ליצור קשר עם ארגון יהודי באמריקה בשם איי.אי.ג'י שפעל כבר שנים רבות למען חיזוק הקשר של יהודי אתיופיה עם המפעל הציוני. יצרתי קשר עם בחור בשם הנרי רוזנברג והוא ניסה להבריח אחדים מאיתנו לארץ. וכך בשנת 1984, במסווה של נוצרי ובתואנה שבני זקוק לטיפול רפואי דחוף אותו ניתן לקבל רק בקניה, בתוספת מתן שוחד לרשויות השלטון, הצלחנו להימלט לקניה ומשם בטיסה לארץ.

בזכות ניסיונו הקודם נקלט אליאס במהרה לעבודה כמתורגמן במרכז לקליטת עלייה, ועם הזמן הפך למדריך מחוזי. "היה חשוב לי מאוד לגשר בין המנטאליות של העולים הטריים לבין האוכלוסייה המקומית. בתנאים של אז, זו הייתה משימה לא פשוטה כלל".

קשה לעצור את שטף הדיבור שלו ואת הטון הלוהט בהסבריו. "חשוב להבין שבאותה עת העלייה חצתה את מוסד המשפחה ושינתה אותו לבלי היכר. כל התא המשפחתי קיבל תפנית והיה קשה מאוד לחפות על הפער הגדול שנוצר. כל המשפחה נשארה באתיופיה ואני הייתי פה. אולם למרות זאת גדלתי על ברכי הציונות וזה היה מניע חזק מאד להמשיך ולפעול".

בשנת 1990 התחדשו הקשרים הדיפלומטיים בין ישראל לאתיופיה, ואליאס הוצב בשגרירות ישראל באדיס אבבא במטרה להכין את מבצע העלייה האתיופית שלימים ייקרא בשם "מבצע שלמה".
"המצב של העולים המועדים היה מתחת לכל ביקורת", אליאס נזכר בכאב, "היה רעב במחנות העולים הזמניים שהוקמו בערים הגדולות, והילדים היו נתונים לסכנה של גנבים ופושעים. הקמנו בית ספר זמני כדי לפתור את הבעיה ואני עמדתי בראשו".

וכך בתוך יומיים בלבד עלו אלפי יהודים ממוצא אתיופי לארץ ישראל. "מבחינתי זה היה חלום שהתגשם לאחר 2000 שנות גלות", אומר אליאס בטון מרוצה.

לאליאס חשוב לחדד את הפערים התרבותיים שנוצרו כאן מאז העלייה. "חשוב מאוד להבין את הפערים התרבותיים שנוצרו כאן מאז העלייה", הוא אומר, "החינוך הפורמאלי שהיה מקובל מתבסס על מתן כבוד לסמכות. זו יכולה להיות סמכות של הגבר במשפחה, סבא, אח גדול או מורה בבית הספר.
 

"הנורמה המקובלת היא שהנער הצעיר מציית בדקדוק למה שהגורם הסמכותי אמר. אם האב החליט משהו, הוא יתבצע במיידי ואין על כך עוררין. אם הילד הפוחז יעז להמרות את פיו של בעל הסמכות הוא ישא בתוצאות קשות שלעתים מתבטאות באלימות".

ובארץ זה אחרת.
"לעומת זאת הדגש בחינוך בארץ ממוקד בילד. לילד בארץ יש זכות להביע את דעתו בתא המשפחתי. לדוגמא: אני שומע המון ילדים שאומרים היום להוריהם 'לא רוצה'. זה דבר מקובל מאוד היום וההורה צריך כישורים פסיכולוגיים במטרה לחדור למעמקי נפשו של הילד.

"זאת כדי להבין מה עובר עליו ולנסות להטיב עימו. בארץ, כשהמורה צועק על הילד, ההורים מיד מבררים בהנהלה מדוע שמו של בנם הוכפש. לעומת זאת, בתפישת החינוך האתיופית אם המורה סטר לתלמיד - מה שכמובן אסור על פי חוק בארץ כבר שנים רבות - ההורים יתנו לו סטירה נוספת, משום שהם מניחים כי הוא פגע בסמכותו וכבודו של המורה.

"ביטויים כמו 'לא רוצה' מתפרשים בעיני בעל הסמכות כדברי זלזול. מאחר שדברים אלה מעוררים רגשות של פגיעה בכבוד, התגובות של ההורים הן רגשיות ולא ענייניות. הילד מרגיש כעוס כמו גם ההורים ואין הבנה בין הצדדים. עובדה זו מאיבה על הקשר המשפחתי ויכולה להביא אף לניתוק יחסים בתוך בני המשפחה. זהו פער תפישתי שקשה מאד להטמיע אותו בקרב אנשים שגדלו על מנטאליות כמעט מנוגדת".

לדברי אליאס, גורם נוסף שפגע בתא המשפחתי הוא יכולתם של בעלי הסמכות במשפחה להפגין ולהתגאות בניסיונם וידיעותיהם. יכולת זאת הייתה חזקה ואף מוחלטת בתרבות האתיופית, אך הצטמצמה מאד עם העלייה ארצה.

אליאס ממשיך ומסביר: "נדמה כי היוצרות התהפכו. אם באפריקה לילד הייתה תלות משפחתית ומקצועית בבעל הסמכות - על פי רוב הגבר - כעת הגבר בבית תלוי בבנו. באפריקה רוב הקהילה האתיופית עסקה בחקלאות. ההורה היה בקיא מאוד בתחום והיה מחנך את הילד שלו. דמות האב הצטיירה בעיני הילד כדמות חכמה, מנוסה ומבינה שיש המון מה ללמוד ממנה, ולכן כדאי לציית לה. האב יכול היה לתת פידבקים חיוביים ושליליים על מעשיו של הילד.

"אולם, מאז הגיעו ארצה רבים מבעלי הסמכות אינם דוברים היטב את השפה ולוקים בחסכים תרבותיים גדולים עליהם קשה להתגבר בגיל מבוגר, ולכן הם אינם יכולים לתת את אותו מענה לילדיהם ולעיתים אף נעשים תלויים בהם. אם באתיופיה האב היה עוזר לבן כשהיה מתקשה במשהו, כעת הבן צריך ללמד את האב המתקשה. הדמות הסמכותית איננה יכולה עוד לשלוט בתא המשפחתי.

"לדוגמא: אם האב מזהה כי בנו חזק מאד בתחום הפיזיקה, הוא לא יכול לעשות דבר כדי לשלוח אותו לבית ספר מתאים. הוא איננו בקיא במערכת החינוך בארץ ובוודאי לא יכול לסייע לו בקשיים חברתיים. ואם זה לא מספיק, גם היכולות הכלכליות של רוב הציבור האתיופי אינן גבוהות במיוחד".

אליאס חותם את דבריו ואומר שבדומה לאב או הסב הישראלי, גם אלו האתיופים רוצים את טובת ילדיהם. אולם, ההבדל הגדול הוא ביכולת היישומית הנמוכה שעומדת לרשות הורים אתיופים לעומת האוכלוסייה הוותיקה בארץ.

לאחר הפגישה עם אליאס, יצאתי לפגוש את טללו דגו ובתה צהיי בת ה-13 בגן ציבורי בנס ציונה בניסיון להבין ממקור ראשון את הפערים בין הדורות בתא המשפחתי בעדה האתיופית.
 

אלו בעיות נוצרות בתוך המשפחה?
צהיי: "ילדים ששולטים היטב בשפה העברית מרגישים יותר ישראלים מאשר אתיופים, והם לא מוכנים לתקשר עם הוריהם באמהרית. גם לי בתור ילדה שעלתה בגיל חודש לישראל ולא זוכרת כלום מאתיופיה נוח יותר לדבר בעברית. אני אמנם מבינה אמהרית אך קשה לי לדבר".

טללו: "לי יותר קשה לדבר עברית. אני גדלתי על אמהרית. בעיקרון אני מבינה עברית, אבל בדברים הקטנים שצריך את הדיוק בשפה אני מתקשה. אני לא מדברת הרבה עברית במהלך היום כך שאני לא מתרגלת היטב את הדיבור בעברית".

למה אתן מתחברות יותר, לזהות האתיופית או לזהות הישראלית?
צהיי: "קשה לי להגיד. גם וגם. מצד אחד אני חוגגת חגים של העדה האתיופית ואוכלת מאכלים אתיופים. אני לא יכולה וגם לא רוצה להתנתק מהזהות הזאת. מצד אחר, אני חיה בישראל. אני יהודייה. מדברת עברית. כל החברות שלי הן ישראליות. קצת קשה להתעלם מהעובדות האלה, לא?".

טללו: "לי יש בעיות אחרות. אני גדלתי עם הנורמות של הדור הישן. באתיופיה כלל לא הלכתי לבית ספר ולא רכשתי מיומנויות השכלה בסיסיות. אני אפילו לא יודעת לקרוא ולכתוב באמהרית כי הייתי חקלאית. אני מכבדת את זה שהנורמות כאן הן שונות, אבל לדעתי צריך לחנך את הילדים שיאמצו את שתי התרבויות וכך הם ירוויחו רווח כפול".

מה מעצבן אתכן אחת בשנייה?
צהיי: "כשאני עושה בעיות אז אמא צועקת תמיד עליי ולא על אחותי הקטנה. אני מניחה שזה משהו  תפישתי. אני נתפשת כסמכות בעיני אמא. אני כאחות הגדולה נושאת באחריות גם אם זה לא אשמתי".
טללו: "צהיי תמיד פותחת את החלונות ואני רגילה לחלונות סגורים. מעצבן שהיא מתקלחת המון זמן ומבזבזת המון מים, וגם רואה טלוויזיה ומשחקת במחשב עד מאוחר. מפחיד אותי שהיא לא אוכלת כמו שצריך, וגם כשהיא אוכלת היא מכניסה שטויות לפה במקום לאכול דברים מזינים".

האם לדעתן צריכה להיות התערבות בתא המשפחתי כדי לגשר על פערים בין דוריים?
בעניין זה הייתה הסכמה בין האם והבת. "אנחנו חושבות שזה נחמד שמנסים לתת כלים להורים ולסבים והסבתות כיצד להתמודד עם ילדים וכיצד כדאי לנהוג בתוך התא המשפחתי בחברה דמוקרטית. אבל יש גבול עד כמה אפשר להיכנס לאנשים לוורידים. אחרי הכול ההורים הם אלה שאחראים על חינוך ילדיהם".

הסדנה, שתתקיים כאמור היום (ג'), הינה ללא תשלום ותיערך בחסות "מכללת הורים" שהוקמה לפני 12 שנים, ומאז שמה לה למטרה לפתח ולקדם את השיח בנושא הורות. מנהלת המכללה, ליליאן ללום, מסרה:
 

"המכללה מובילה השנה סדרת סדנאות בנושא כלים להורות ומעבר תרבותי לטובת ההורים יוצאי העדה שמטרתן לספק כלים להתמודדות עם פערי התרבות שנוצרו בין דור הילדים לדורות הוותיקים. זו השנה השנייה שהתוכנית הארצית להעצמת העדה האתיופית פועלת בעיר ובמיוחד בשכונת רמת אליהו, והיא נתמכת על ידי ראש העירייה דוב צור".

חבר הכנסת שלמה מולה (קדימה) משבח את הפרויקט ובעיקר את יעקב אליאס, שאף היה לו למורה עוד בזמן לימודיו באתיופיה. "אליאס הוא הדוגמא המושלמת למרצה בתחומים אלה. אין ספק שהמעבר התרבותי מאפריקה לישראל הוא בעייתי וריסק את מוסד המשפחה. מעבר חד זה יצר בלבול במושגים בסיסיים, בתפישת המשפחה ובמקום הנפשות הפועלות בה. הפער בין הדור המבוגר לצעיר הוא ענק".

מולה מציין את משפחתו כדוגמא, ואומר שבין הוריו לבין ילדיו קיים נתק כמעט מוחלט בשל פערי שפה ותרבות. "לכן, יש חובה להפעיל סדנאות משפחתיות על מנת להשיג מטרה כפולה. מחד, לחנך את הדור הצעיר לנהוג בסבלנות ובהבנה כלפי הדור המבוגר, ומאידך לגרום לדור המבוגר לצאת מהתרדמת בו הוא נמצא ולהתאים עצמו למציאות החדשה".

מולה ממשיך ומוסיף: "אני כחבר כנסת בן העדה האתיופית פועל לייעד תקציבים בשביל פעולות מקצועיות עבור העדה. הבעיה היא שבלתי אפשרי לעגן הרצאות כאלה כחוק מדינה. אם כל בן משפחה יעבור סדנה כזו  מצב העדה ישתפר".

לדעתו של חבר הכנסת מולה מצטרפת גם חברת מועצת עיריית ראשון לציון הבטם (אסתר) מקונן,  אשר מברכת על קיום הסדנה. "אני חושבת שזו חובה חברתית שלנו במטרה לשלב את העדה האתיופית בחברה ולמנוע מצבים לא נעימים של כעס ואלימות. בקדנציה הראשונה שלי כחברת מועצה הגשתי בקשה לקיום סדנאות מסוג זה, וזאת לצד הצעות לשימור המורשת ומוזיאון הקהילה בעיר. ההצעה אושרה ואני מקווה שנצליח ליזום פעילויות נוספות בעתיד. יש לזכור שעל ידי לימוד ההווה נוכל לנהוג נכון יותר בעתיד.

"מעמדו של הגבר במשפחה התערער מאד עד כדי כך שהוא נוקט לעתים באלימות. זה מה שמסביר את ריבוי מקרה האלימות בתוך העדה בשנים האחרונות. אם נדע לשנות את צורת החשיבה ולהקנות תפישת עבודה מודרנית המותאמת לצרכי האוכלוסייה וכן לצורכי החברה, נוכל להביא לכך שהציבור האתיופי בישראל יהיה ראשון בין שווים וקשיי הקליטה והעלייה ידחקו לשוליים".

בואו להמשיך לדבר על זה ב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...