לב של אבן: הקרב על הנצחת הרוגי הפיגוע במועדון הסטייג'
מחר (ו'), ביום השנה השביעי לפיגוע במועדון הסטייג' בת"א יקבעו בני משפחות הקורבנות לוח זיכרון במקום ויקוו לדבר אחד: שהעירייה לא תסיר אותו. הסיפור המלא יפורסם מחר בזמן תל אביב
"הצבת השלט לא תחזיר לנו את הילדים שלנו", אומרת דליה חוברה, אמה של אודליה ז"ל, "אבל הילדים האלה באו לעיר, בילו פה ומתו פה. המינימום זה לשים שלט קטן שמסמל את זה".
בליל שבת, ה-25 בפברואר 2005, מעט אחרי השעה 11 בלילה, התפוצץ המחבל המתאבד עבדאללה בדראן בכניסה למועדון "סטייג'" ברחוב יונה הנביא בתל אביב. בפיגוע נפצעו עשרות והוא גבה את חייהם של חמישה אנשים: יצחק בוזגלו ממשמר הירדן, אריק נגר מכפר סבא, רונן ראובנוב מתל אביב, אודליה חוברה מירושלים ויעל אורבך מרחובות.
מאז מנהלות המשפחות מאבק למען הנצחת בניהם במקום הפיגוע, מאבק שמקשה עוד יותר לצלוח את ההתמודדות היומיומית
חוברה נטשה לאחר מות בתה את עבודתה בתחום הרווחה והקימה קבוצות תמיכה וסדנאות כתיבה יוצרת למשפחות שכולות. "אחרי שאודליה נהרגה הרגשתי שקשה לי לטפל במשפחות ולהכיל כאב של אחרים", היא מסבירה. "היום אני מרגישה שאני עוברת בעצמי תהליך של טיפול בקבוצות התמיכה שהקמתי".
מאז הפיגוע, מדי שנה מגיעה חוברה לפתח מועדון "סטייג'" וכך גם ביום ההולדת של אודליה. "ביום ההולדת שלה אנחנו הולכים, כל המשפחה הקרובה, ל'סטייג'' ואז לאכול ב'דיקסי' כי זו הייתה המסעדה האהובה עליה. זה אולי נראה חריג בעיני אנשים מסוימים, אבל זה מה שעושה לי טוב", היא אומרת. "אחר כך אנחנו עושים פיקניק לכל החברים והחברות שלה ולמשפחה. אודליה הייתה בחורה שמחה וחברותית שאהבה לצאת ולבלות ולכן אנחנו משתדלים להישאר משפחה שמחה, אבל אין ספק שהחיים השתנו. אני מכריחה את עצמי תמיד להיות עסוקה וכך אין לי זמן לשקוע במחשבות".
אל המאבק של חוברה הצטרפו שלוש משפחות נוספות, בהן משפחתו של רונן ראובנוב ז"ל, שהיה בן 30 במותו. "הוא היה אחי היחיד, אחי הקטן", מספרת אחותו אורלי. "הוא היה הדמות הדומיננטית במשפחה ותמיד נתן, הפעיל ותרם. ההורים שלי שבורים עד היום, נשארתי בתם היחידה והם מתקשים להמשיך הלאה. נפער חלל שאי אפשר למלא אותו והזמן לא עושה את שלו. הבית ריק בלעדיו".
"מותו של אריק שינה לנו את החיים", מספרת רינה נגר-מעוז, אחותו של אריק נגר, שנהרג בגיל 37. נגר-מעוז החזירה את שם נעוריה, נגר, רק לאחר מות אחיה, "כדי להמשיך את שמו. "החגים הראשונים אחרי מותו היו פורים ופסח ומאז מדובר בחגים מאוד קשים", היא אומרת.
"רואים את כל האחיינים שנולדו, שגדלו, ואריק לא כאן". אמה, אורה, חלתה לפני כחצי שנה בשיתוק בכל גופה שנגרם מפוסט טראומה: "זה קרה לה מיד לאחר ליל הסדר, הגוף שלה קרס. עזבתי את העבודה בשביל לטפל בה. זו אימא שהחזיקה אותנו כל השנים ופתאום זה קרה לה. גם אבא שלי שבור לחלוטין".
במסגרת מאבק המשפחות בוצעו לא מעט פניות לעירייה בבקשה להציב במקום לוח זיכרון ואף הוקמה קבוצת פייסבוק לשם קידום הנושא, אך כל אלה לא הועילו. עמדת ראש העיר רון חולדאי מאז הקמת גן הבנים בפארק הירקון בשנת 2002 היא שרק שם מונצחים חללי הטרור שנרצחו בעיר, בהם גם חמשת הרוגי הפיגוע ב"סטייג'".
"חולדאי לא רוצה שנציב שלט בשום מקום ואני נחשבת בעיניו למטרידה סדרתית כי בכל שנה אני מנסה שוב לקבל אישור", אומרת חוברה. "הוא חשב שבסוף אני אתייאש אבל אני לא מתייאשת כשמדובר בהנצחת הבת שלי".
"אני לא מבינה את האטימות הזו של ראש העיר", מוסיפה נגר-מעוז. "אנחנו לא מבקשים מהעירייה כסף, מוכנים לשלם על הכול בעצמנו אבל נתקלים בסירוב שנה אחרי שנה. את מי מנסה חולדאי לנגח? את המשפחות השכולות?" נגר-מעוז מספרת כי בכפר סבא, העיר בה התגורר אחיה, נחנכה לאחרונה גינה ציבורית לזכרו.
"ראש העיר כפר סבא, בניגוד לחולדאי, עמד איתנו שעתיים בטקס מרגש לזכרו של אריק וחנך גן על שמו", היא אומרת. "אני רואה איך לאבא שלי ירדה אבן מהלב, שהוא מרגיש שהוא עשה משהו לזכר בנו. לכן אני לא מבינה את חולדאי. תן גם להורים האחרים פינה להניח את הראש, תן להם שקט נפשי".
לאחרונה החליטו המשפחות להפסיק לחכות שהעירייה תנציח את בניהם ומחר, יממה אחת לפני יום השנה השביעי לפיגוע, יערכו ארבע ממשפחות ההרוגים טקס זיכרון, במהלכו יוצב בסמוך ל"סטייג'" לוח אבן בגודל של כחצי מטר, אותו מימנו המשפחות ועליו נחקקה הכתובת: "ובלילה הקר ההוא, הנורא, רק פסע הפריד בין הטוב לרע, בין חיים צעירים שלמים ויפים, לגרוע מכל, למוות הנורא" ותחתיה שמות ארבעה מתוך חמשת הרוגי הפיגוע.
שמה של יעל אורבך ז"ל, בת 28 במותה, שנרצחה שלושה שבועות לפני חתונתה, לא ייחקק על לוח הזיכרון בשל התנגדות אמה, הלן. "אני לא שייכת לעניין", היא אומרת השבוע. "הבת שלי נרצחה ואני לא צריכה שיזכירו לי את זה כל שתי דקות ובכל פינת רחוב. עיריית תל אביב עשתה אנדרטה לכל ההרוגים בעיר ויש את הקבר של הבת שלי, זה מספיק לי. אני לא צריכה מזכרות ועדויות לכך שבתי נרצחה, זה חקוק בלבי".
"אנשים זרים אפילו לא יבחינו בקיומה של האבן, אבל עבור בני המשפחה זה יהיה עולם ומלואו", אומרת ראובנוב. "להחזיר אותם אי אפשר, את הכאב אי אפשר לקחת. הצבת אבן לא תעשה אותנו מאושרים יותר אבל זה אולי ייתן קצת שלווה. מאוד יכאב לי אם יסירו אותה".
אתם מודעים לכך שיש סיכוי סביר שהעירייה תסיר את הלוח?
חוברה: "כן, זה ברור לי. אני גם לוקחת בחשבון שאולי אפילו ניקנס על כך אבל זה אקט המחאה שלנו. עד עכשיו היינו מאוד מנומסים ושומרי חוק וזה לא עזר הרבה. אני מקווה שהפעם יהיה הד חזק יותר ושחולדאי יבין שאנחנו לא רק מדברים ושהוא לא יכול להמשיך ולהתעלם מאיתנו".
מעיריית תל אביב נמסר בתגובה: "עיריית תל אביב הקימה לזכרם של חללי הטרור, שנרצחו בעיר משנת 1917 ועד היום, את 'גן הבנים' בפארק הירקון. כמו כן, מקיימת העירייה פעם בשנה ביום הזיכרון טקס מיוחד המאפשר למשפחות החללים להתייחד עם יקיריהן. אנו סבורים כי זו הדרך הנכונה, השוויונית והמכובדת ביותר להנצחה של קורבנות הטרור".
הכתבה תפורסם מחר (ו') בזמן תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם