מערב פרוע: שכנה של העבריין שחוסל במונולוג מצמרר
"לא חשבתי שמדובר ביריות אקדח, אבל תחושת הבטן שלי הייתה שקרה משהו ממש לא טוב. באינסטינקט הראשוני אמרתי לילדים: 'כנסו לחדר'". מונולוג של א', דיירת בבניין המגורים ברחוב האיריס 16 בראשון לציון, שלידו חוסלו השבוע שני עבריינים
"תופעת החיסולים בקרב עבריינים צעירים גברה במהלך השנים האחרונות", ציין השבוע קצין בכיר בתחנת ראשון לציון. "מה שקרה בעבר, לפני 15 או 20 שנים אינו דומה למה שמתרחש בימים אלו. כיום רף האלימות עלה בצורה ברורה בקרב צעירים. אם פעם סכסוכים בין העבריינים הבכירים היו מסתיימים בבוררויות, היום המצב שונה מאוד".
"בשעה 19.25 הייתי עם ילדיי הקטנים בבית", מספרת א', דיירת בבניין המגורים ברחוב האיריס 16 בו התגורר סמרה ולמרגלותיו נרצח עם חברו. המונולוג שלה מצמרר ומרתק.
"זה היה עוד יום שגרתי, עוד הכנות לקראת ארוחת הערב. חביתות, סלט, הטלוויזיה ברקע עובדת כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו לטלטלה הגדולה הזו. פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת, קולות הירי פילחו את השקט. משהו באוויר היה שונה. מידי פעם אנחנו שומעים צלילים של נפצים, עבודות בניין, ורעשים אחרים, אבל הפעם זה היה מוזר מאוד. מפחיד.
"הבנתי שמשהו קורה, אבל לא חשבתי שמדובר ביריות של אקדח. אולי כי לא באמת רציתי לחשוב שזה יכול להתרחש על סף הבית שלי, אולי כי לא האמנתי שזו הסביבה בה אני מגדלת את ילדיי הקטנים. אני לא יודעת מה חשבתי באותם הרגעים, אבל באינסטינקט הראשוני אמרתי לילדים: 'כנסו
"אני מתגוררת קרוב מאוד לזירת הרצח. את הנרצחים אני לא מכירה באופן אישי, כמו גם את המשפחה. את ההכנות לארוחת הערב המשכתי כרגיל כי אף אחד לא באמת חשב שמקרה רצח יכול להתרחש בתוך השכונה, בערב, כשילדים, מבוגרים, עוברי אורח ונהגים רבים נמצאים מסביב. איכשהו תמיד סברתי שדברים כאלה קורים רק בלילות, כשכולם ישנים, במקומות יותר בעייתיים מהשכונה הרגועה בה אנחנו מתגוררים במערב העיר.
"מי באמת חשב שהשלווה תופר בצורה כל כך ברוטאלית ואלימה? המשכתי להוציא את הגבינות מהמקרר ולרגע לא חשבתי להתקשר לבעלי ולספר לו מה שקרה. המשכתי הלאה. דקות ספורות חולפות ואז אני שומעת את הסירנות של המשטרה. או שמא זה היה קולם של האמבולנסים. אני לא באמת יודע להבדיל ביניהם. מעולם לא ידעתי".
"שמעתי את הסירנות וכאן באמת התחלתי לחשוש. כשיצאתי למרפסת חשכו עיניי, הרגשתי צמרמורת בכל הגוף. אולי זה משום שהיה מאוד קר בחוץ. קור חודר עצמות שאי אפשר היה להתגונן מפניו.
"אולי כי הצמרמורת הייתה סוג של התנערות, כאילו שהיא אותתה עבורי שאני צריכה להתעורר ולהבין היכן אני גרה. תמיד ראיתי את הכתבות בטלוויזיה על מקרי הרצח ליד אזרחים תמימים ותמיד חשבתי כמה אותם אזרחים מסכנים. מעולם לא חשבתי שזה יגיע למפתן דלתי. התחושה 'לי זה לא יקרה' כנראה מושרשת בנו.
"עמדתי וצפיתי במשך דקות ארוכות מהמרפסת, כמו כל הדיירים בניינים הסמוכים. בדרך כלל בשעות האלו אף אחד לא באמת מתיישב במרפסת וצופה על הכביש. פתאום כולם התאגדו. זעקות השבר שנשמעו למטה, ניידות המשטרה, השוטרים על האופנועים, לרגע איבדתי את הריכוז. שכחתי מארוחת הערב, שכחתי מילדיי הקטנים, נשאבתי ללא שליטה לתוך הדרמה הזו.
"לא יודעת כמה זמן חלף, אבל פתאום הילדים הגיעו למרפסת ושאלו מה קרה. לא עניתי להם כי לא ידעתי מה לענות. אולי לא רציתי לענות. עדיין לא עיכלתי את מה שקרה. רצח? איך אסביר לילד הקטן שלי מה בכלל המילה הזאת מקפלת בתוכה? איך אני יכולה להסביר לעצמי שגם ילדיי ואני היינו עלולים להיות בקו האש? שבזמן הזה אולי יכולתי להחזיר אותם מהחוגים שלהם? ככה פתאום באו להם מרצחים לחנייה של השכונה והתחילו לשגר קליעי עופרת לוהטים? מול כולם? זה לא אמיתי".
"פתאום הכל התרחש מאוד מהר. יותר ויותר שכנים יוצאים החוצה לעבר הרחוב, צופים מקרוב בנעשה. עוד ועוד סירנות מגיחות משום מקום, והסרטים האדומים של המשטרה שנרעדים ברוח, חוצצים בין האזרחים לזירה.
"הנה עוד סימן שאני נשאבת לתוך מציאות שלא מוכרת לי. אני מדליקה את הטלוויזיה לצפות בחדשות ופתאום אני רואה את הבניין שלי. השכונה. הנה אחד השכנים, הנה עוד דייר. מה בדיוק קורה כאן?
"הטלפונים מחברים ומשפחה מתחילים לזרום. בהתחלה טפטוף, אחר כך מבול. כולם רוצים לדעת אם זה באמת נכון, האם כל זה קרה מטרים ספורים מהדירה שלנו. אחרי שעה של הלם מוחלט, של זגזוג בין המרפסת, לטלוויזיה ואז שוב המרפסת, אני נזכרת שהילדים איתי בכל רגע. ביקשתי מהם שייכנסו ללבוש בגדים חמים. אולי חשבתי שזה מה שיציל אותם אם כדור היה פוגע. מן התניה אימהית מאוחרת ומוזרה, הרי ברגעים האלה לא באמת חושבים. על ארוחת הערב ויתרתי, כי הלילה רק התחיל.
"העיתונאים, הצלמים והכתבים דפקו פעם אחר פעם על הדלת. ביקשו לשאול אם אני מכירה מי מהנרצחים. עד אותם רגעים שיערתי במי המדובר, אבל לא ידעתי באמת. אתה אף פעם לא יודע למה להאמין עד שדברים כאלה קורים. סירבתי בנימוס לכולם כי חשתי לא בטוחה.
"הרגשתי שאני כבר לא יודעת מי יכול להגן על הילדים שלי, על בעלי, עליי. בשכונה שלנו יש יריות? חיסול חשבונות? רציחות? אולי תמיד היו ופשוט העדפתי להדחיק את זה. אולי חשבתי שהכל יהיה בסדר. אז כנראה ששום דבר לא בסדר. התחלתי לשחזר את הימים האחרונים, את השעות שלפני המקרה. אולי באופן הסתברותי הייתי שם, אולי במקרה הייתי חוזרת, או אם זה היה קורה ליד הבניין ולא בחנייה. פתאום הכל נראה שחור.
"המחשבות לא עוזבות את הגוף. לפעמים נדמה שאנחנו חיים בסרט, אי אפשר היה להירגע. אני רואה את השכנים שלידי. לא ניתן היה להחליף מילה אחת כי תחושת ההלם שיתקה את כולם. המבטים הצטלבו ואמרו הכל: "לאן הגענו? גם בבניין הצנוע שלנו, במערב ראשון, כבר לא בטוח? איפה אנחנו חיים?
"באותו ערב הגיעו השוטרים לדירה שלי וביקשו שאמסור עדות על המתרחש. מה שמעתי, מה ראיתי, האם היה משהו יוצא דופן, האם הכרתי את הנרצח, אם דיברתי איתו אי פעם. אני באמת שלא יודעת במה הוא עסק ועם מי הוא הסתובב. אבל מעל הכל אני מרחמת על האמהות שלהם.
"לראות את הבן שלך במצב כזה, קורע את הלב. כאמא לאמא אמרתי לעצמי שאני מבינה אותן ולא שופטת אף אחד. הטראומה שלה היא בהחלט גם הטראומה שלנו, השכנים, התושבים, השכונה, העיר. צריכים להפסיק את האלימות הזו. זה כבר בלתי אפשרי לחיות כך. שאף אחד לא יאמר שלו זה לא יקרה. תראו אותנו".
בחזרה לקצין המשטרה הבכיר. "בעבר לא היו סכסוכים בין עבריינים צעירים כי היו משפחות פשע חזקות מאוד. אף אחד לא יכול היה לבצע מהלך של חיסול מבלי אישור מלמעלה, של ראש המשפחה. אף אחד לא יכול היה לקחת את זה על עצמו. מעבר לכך, אם עבריינים בכירים היו מסתכסכים בינם לבין עצמם, אז בתחילה היו מנסים לפייס אותם.
"תמיד נושא הרציחות והחיסול חשבונות היה המוצא האחרון כי העדיפו שלא להסתכן. בעשור האחרון חלו שינויים בתוך ארגוני הפשיעה. חלק מהארגונים כבר לא חזקים בעבר, בחלק מהארגונים אין היררכיה ברורה, ולכן סכסוכים מקומיים, קטנים, שלעיתים נראים זוטרים, יכולים בקלות להפוך להיות מטרה לחיסול. האצבע היום קלה יותר על ההדק. זה לא קל לרצוח, אבל זה לא קשה כמו שהיה בעבר".
אתה יכול להבין את החשש של התושבים.
"בוודאי שאני יכול להבין. לכולם יש משפחה, לכולם יש ילדים והחשש הגדול הוא שאחד מהם ייפגע. מצד אחד חייבים לציין כי החיסולים האלה הם של עבריינים שמסוכסכים בתוך המוקדי פשיעה שלהם, כלומר לא קורה מצב שזה מתרחש כנגד אזרחים. יחד עם זאת, לא קשה לדעת מה יקרה אם אדם מן השורה ייכנס ל'קו האש' בזמן חיסול. כל אחד בסופו של דבר יכול להיפגע. להציב שוטר ליד כל בית זה כמובן לא משהו שאפשר לעשות, אבל הביטחון של התושבים לא צריך להתערער".
לדעתך דפוס הפעולה של העבריינים השתנה בגלל החיסולים?
"אין אינדיקציה ודאית לנושא הזה. מי שנמצא בסכסוך עם גורם אחר בעולם התחתון יודע שייתכן שהוא יחוסל, כלומר, יכולה להיווצר סיטואציה שבמסגרתה הוא צריך לחשוש. מצד שני, אין לאותם עבריינים את דפוסי הפעולה של העבריינים הבכירים.
"אתה לא רואה אותם מסתובבים ברכבים משוריינים. אין להם שומרי ראש. הם לא נוסעים עם מאבטחים יחד איתם בגלל שזה עולה הרבה מאוד כסף. אנחנו לא מדברים פה על עבריינים שיש להם ממון. חלקם מתגוררים עם ההורים או בדירות שכורות צנועות. אין להם את היכולת של אותם עבריינים בכירים. מצד שני, הם יודעים טוב מאוד שכל סכסוך קטן שלא מגיע להבנה, יכול בקלות להסתיים ברצח. כמו שאמרתי, היום האצבע קלה יותר על ההדק מבעבר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם