בדרך להריון: הסיוט היומי של גיא ואורלי

אחרי התלאות בספירת הזרע, יצאנו לסיבוב ראשון של סיוט ההפריה, במסגרתו אורלי חוטפת כל ערב זריקה בבטן. הגיוני, לא? יש בעיה בזרע - האישה תשלם

גיא מרוז | 24/2/2012 7:16 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
תגיות: מרוז פלייס
המדור מוקדש השבוע לכל החרדים שאולי-אולי-אולי, עם ביטולו המבורך של חוק טל, כן יצטרכו לשאת בחלק מהנטל. חלק קטן, קטנצ'יק, פירורים, משהו. לא שלא ברור שעוד יגיע חוק "טלי", אבל בואו נסתפק כרגע בתקווה הקטנה המתוקה שמשהו ישתנה.

והנה חידה: אם בארצות הברית "פסק זמן" עולה שליש ממחירו בארץ, יכול להיות ששטראוס קורעת לנו את הצורה? התשובה בסוף הטור.
תחבורה ציבורית בשבת

אתם זוכרים כמה חיבבתי את חולדאי בזכות האופניים המהממים שהוא פיזר בכל רחבי העיר? אתם זוכרים כמה סיפרתי על גדלותו, מקוריותו וחוכמתו כי רבה? אז קבלו ביטול, דליט, קחו את הכתוב והשמידו מיד.

הנה, כהרגלו הוא מקלקל ומביא את רעיון התחבורה הציבורית בשבת לעיר המפוקקת, המרעישה והבלתי רגועה שלנו. באופן ברור אני חילוני חרד, אבל אני רוצה מסורת. אפילו קצת. אני רוצה את השבת השקטה שלי כמו שהייתה בילדות, כמו זו שבגרתי לתוכה, כמו זו שבה הסתובבתי עם מיטב ילדיי במשך שנים. יש ריח לשבת הזו, יש לה גם סאונד, ואוטובוסים יהרסו גם את המעט הזה. נכון, יש לי כלים עם מנוע איתם אני יכול להסתובב בשבת, אבל אני כמעט לא עושה את זה. אם יש חילונים שנורא דחוף להם להגיע ממקום למקום בעיר (שבאופניים אפשר

להקיף אותה ב-45 דקות) יואילו לעלות על מוניות השירות, וכאלה אפשר להוסיף עוד.

אל תכניס לנו אוטובוסים לשבת הנעימה שפיתחנו כאן, אם לא בשם הסטטוס קוו, אז סתם בשם המסורת התל-אביבית רבת השנים. גם ביום כיפור אני לא רוצה שייגעו, ואני לא באמת חושב שזה היום שבו אלוהים יסלח לי על חטאיי. גם ליום הזה יש צליל משלו, אני מניח שלא מעט חילונים יסכימו איתי. שתהיה שבת שלום, ובעיקר שבת שקטה כי נהיה כל כך יקר, השקט הזה.

עושים ילד, פרק שני

לפני הכול, אני חייב כמה מילים על כמות התגובות המעט מוטרפת שקיבלתי, לא מעט גם ממעבר לים. היו כמובן התגובות הרגילות של הטוקבקיסטים שקיוו שזרעי יימחק ושאם אמות עד סוף השבוע הם יעריכו את זה, אבל לזה באמת התרגלתי.
 

הטקס היומי. לא מאחל לכם
הטקס היומי. לא מאחל לכם צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק
הפעם הגיעו גם לא מעט תגובות מקסימות ולא מעט דיברו על האומץ שבחשיפה, ואני רוצה ברשותכם להזים את זה. אין כאן אומץ בעיניי. אני נוהג לתעד כמעט את כל המהלכים הדרמטיים שעשיתי בחיי (הפסקת עישון, בדיקות לגילוי סרטן במעי, ולאחרונה ספר על הדיאטה), וגם את תהליך ההפריה אנחנו מתעדים בסרט. זה נראה לי הרבה יותר הגון מאשר לשכנע זוג אחר לחשוף את עצמו למעני ולמענכם, ואם כבר לחשוף, אני מעדיף לשכנע את עצמי לעשות את זה מאשר אנשים שלא מבינים מה יכולים לעולל החשיפה והפרסום הזמני. ולעצם העניין:

ההפריה הראשונה

אחרי שעברנו רופא והפנמנו שביחסי מין רגילים אפשר אולי לבלות אבל לא להרות, יצאנו לסיבוב הראשון של הסיוט הזה העונה לשם הכל כך מקסים - "הפריה". יותר נכון היה לקרוא לזה "הפרעה", והכי נכון לקרוא לילד בשמו - סיוט. מה שהכי נורא בסיוט הוא שכשספירת הזרע שלך, הגבר, שואפת לאפס, האישה היא זו שחוטפת. יש כאן הדרת גברים איומה מכל הסבל, הכאב והמעט השפלה שנשים עוברות בתיקון הגברי הזה. אבל תכירו רגע את הילרי שניסתה קצת להקל.

הילרי

הילרי היא אחות שעזרה לנו תמורת 200 שקלים בלבד(!!!) לעבור את הסיוט. תמורת הסכום הבאמת צנוע הזה (וזו לא הנחת סלב, זה מה שהיא לוקחת, ניסינו לשכנע אותה לקחת קצת יותר) היא מביאה את הזריקות, מסבירה מה לעשות ונותנת שירות טלפוני כמעט 24/7.

הזריקות

הילרי לימדה אותי להזריק. בבטן. כן-כן. בגלל 12 הזרעים הבודדים שלי, אורלי הייתה צריכה לחטוף כל ערב זריקה בבטן. למה? אלוהים יודע. והוא בטח יודע כי אין ספק שהוא היה גבר. למה לא אנחנו חוטפים זריקות ערב-ערב בביצים - עד היום לא קיבלתי תשובה. יש בעיה בזרע - האישה תשלם. אני מניח שעוד חצי מאה יסדרו את זה, אבל בינתיים אני לא מאחל לכם את טקס ההזרקה שהתחולל מדי ערב בביתנו הצנוע.

לי כאב, כי כל העניין של דקירה בבטן נראה לי הזוי; לה כאב, כי מישהו חסר כישורים דוקר אותה בבטן והעולם שותק. שבועיים של זריקות, כדורים, משחות עד ליום המיוחל באסותא שבו ירדימו אותה ויוציאו את מיטב ביציותיה למפגש לוהט עם המיעוט הזרעי שלי, שיונפק גם הוא באסותא, בעזרת מיטב סרטי הסאדו-מאזו שנמצאו, לא תאמינו, בחדר קטן וחשוך בבית החולים המתקדם הזה. אבל זה בשבוע הבא.

שיחות עם כלב

כלב: תגיד, עכשיו שאתה בתהליך הפריה, אתה לא מצטער שהורדת לי את הביצים?
אני: לא, למה?
כלב: יכול להיות שאם לא הייתם עושים את השטות הזו, הייתי יכול לעזור קצת. בכל זאת, גברים מי יודע אין בבית...
אני: זה מאוד לא יפה מה שאתה אומר.
כלב: טוב-טוב, זוז, אתה מסתיר לי את רביב דרוקר חושף את נתן אשל חושף את הברכיים של ר'. איזו חשיפה, וואו!

בשורה משמחת

בתקיפה באיראן, על פי פרסומים זרים, ישתתפו מאות מטוסים של חיל האוויר, מסוקים ובעצם כל החיל!

בשורה פחות משמחת

אז מי יישאר לשמור עלינו? אתם הולכים להשאיר אותנו רק עם חיל חימוש והלהקות הצבאיות? הצילו!


התשובה: לא זאת השאלה. השאלה היא למה הם עושים את זה, הם לא עשירים מספיק?

meroz.guy@gmail.com

בואו להמשיך לדבר על זה ב-
בלוגים של גיא מרוז
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

גיא מרוז

צילום: דעות

גיא מרוז, עיתונאי, זוכה פרס אומץ אבל מפחד מהחושך ומיהודים גדולים וצודקים. חושש גם מפלסטינים מוצקים שצודקים יותר מהיהודים הגדולים ומכור אנונימי לטוקבקיסטים מהימין הקיצוני. יהי זכרו ברוך

לכל הטורים של גיא מרוז

מדורים

  

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים