הקשר הישראלי של הסרט הפולני המועמד לאוסקר
לפחות שני אנשים יחזיקו הערב אצבעות שישראל תפסיד את האוסקר: ירון חירובסקי מבנימינה וענת מירובסקי מקריית חיים מתפללים שהסרט הפולני "בחשיכה", המבוסס על סיפור הישרדות משפחתם בתעלות הביוב של העיר לבוב בתקופת השואה, ינצח את יוסף סידר
הסרט הפולני "בחשכה" של הבימאית עטורת הפרסים אניישקה הולנד מתמודד מול הסרט הישראלי "הערת שוליים", ומול זה האיראני "פרידה", שרבים מסמנים אותו כמועמד מוביל.
"בחשכה" יכול היה להיות מוגדר בפשטות כעוד סרט שואה, אולם זהו סיפור הישרדותם הלא יאמן בתקופת השואה של בני משפחתם של האחים לבית חירובסקי. בני המשפחה שרדו במשך 14 חודשים כשהם חיים בתוך מערכת הביוב של העיר לבוב, שהייתה תחת שלטון פולני. זהו סיפור מעורר השראה על הרצון לחיות בכל מחיר, על כוח הסבל האנושי, על המחיר הכבד ששילם מי שסירב להיכנע למפלצת הנאצית.
כן, האחים לבית חירובסקי מודים בחיוך מבויש: "אנחנו בעד הסרט הפולני, שאף אחד לא טורח להזכיר את הקשר היהודי החזק שלו".
ירון חירובסקי מבנימינה וענת מירובסקי מקריית חיים הם אחים, דור שני לניצולי שואה. 66 שנה לאחר המלחמה הנוראית ההיא, זוכה סיפור משפחתם להנצחה קולנועית, ודווקא בסרט פולני של הבמאית אניישקה הולנד. הסרט "בחשכה" (In Darkness) מגולל את סיפורם של סבם, סבתם, אביהם ודודתם של ירון וענת, בזמן מלחמת העולם השנייה, מתחת לתעלות הביוב של לבוב, עיר פולנית שמשתייכת כיום לאוקראינה.
"סבא שלי, שהיה איש חכם להפליא, הרגיש במהלך המלחמה שמשהו רע הולך לקרות ברובע המגורים היהודי
"היו להם שני מקומות מסתור שהוא בנה, אחד בתוך הבניין שבו הם התגוררו והשני היה חפירה של תעלה לתוך רשת מסועפת של תעלות ביוב, שעברה ממש מתחת לרחובות בהם האנשים התגוררו. בתעלות האלה זרם נהר ביחד עם מי השפכים של כל העיר. מתחת לאדמה הייתה לו אפשרות לקדם את מקום המסתור הכי טוב שהיה יכול להימצא באותה התקופה, כי מערכת הביוב הייתה מלאה במקומות חשוכים ונידחים".
1943. הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה. קהילת היהודים בלבוב מנתה ערב המלחמה 110 אלף איש. כאשר פשטה ההרגשה כי בגטו לבוב עתידה להתרחש אקציה של היהודים, ועל רקע השמועות כי יהודים רבים בכל רחבי אירופה נטבחים, ישראל "איזי" חיגר (חירובסקי) ידע כי הזמן הולך ואוזל, וכי הוא חייב להציל את משפחתו וחבריו. אבי המשפחה אזר את מלוא כוחותיו כדי למצוא את הדרך היחידה שתשאיר אותם בחיים. הפתרון היה מסתור, לא סתם מסתור, אלא בבטן האדמה, בין תעלות הביוב של הגטו. תושייתו של הסב וגם לא מעט מזל הצליחו בסופו של דבר להשאירם בחיים.
"היו כמה משפחות שסבא שלי היה מקושר אליהן, שכנים ומעט חברים קרובים. בחודש מאי 43', כשהגיע היום שבו צריך להתפנות ולרדת למטה, הרבה אנשים רצו להצטרף למשפחה שלנו, כדי להתחבא", ממשיכה ענת לתאר את המסע הבלתי יאמן. "זה היה קשה, כי לא כולם היו יכולים לרדת למטה, במיוחד עקב העובדה שחלק מפתחי הביוב היו באמצע הרחוב, במקום בו כולם יכולים לראות מה מתרחש. כל העסק הזה היה צריך להיות מאוד דיסקרטי, אסור היה שאף אחד יידע מזה. סבי ידע מה להגיד, ובסופו של דבר ירדו קומץ אנשים קטן אל תעלות הביוב והחלו את חייהם החדשים שם, בין הקירות המוזנחים והסירחון הרב".
הרגעים הראשונים מתחת לאדמה היו קשים. הקבוצה, שמנתה 21 איש, נאלצה להסתדר תחילה עם שטח מוגבל שלעיתים לא עלה על מטר רבוע לאדם. בין אנשי החבורה היו גם ארבעת בני משפחת חירובסקי: הסבא – ישראל, אשתו – פאולינה חיגר חירובסקי ושני ילדיהם- פאבל חירובסקי בן הארבע ואחותו קריסטינה חיגר קרן בת השבע.
"היה מאוד לא נוח, לא היה חלון או כל פתח אחר לזרימת אוויר צח מבחוץ", כתב הסב בתיעוד מיוחד המצוי בידי ענת וירון, "הנר הדולק אכל את שארית החמצן שבמסתור והיה מחניק מאוד". למזלם הגדול של משפחת חירובסקי, מי שנחלץ לעזרתם היה סוכה, עובד ביוב פולני בעל עבר מפוקפק למדי. הוא הכיר היטב את תעלות הביוב מתוקף עבודתו וגם מתוקף היותו גנב מיומן שהבריח רכוש גנוב דרך אותן תעלות.
"מצבם הקשה של בני המשפחה עוד בטרם ירדו אל המסתור, נגע לליבו של סוכה, והוא החליט לעזור להם בסתר. אלא שטבעו של סוכה גבר עליו, והוא הודיע לחירובסקי כי הוא מוכן להסתכן ולעזור להם, אך עליהם לתגמל אותו בכסף. לדבריו, הכסף הלך לכיסו וכן לכיסם של עוד שלושה עובדי ביוב, חבריו, שהיו אמורים לעזור לו להבריח מזון ליהודים במחבואם.
"מסע ההישרדות הקשה הזה ארך שנה וחודשיים ימים, עד יולי 1944. הם ממש לא האמינו שהמסע הזה יימשך כל כך הרבה זמן, כי כל הזמן אמרו ש'הנה זה נגמר, זה כבר נגמר', אבל זה לא באמת נגמר תקופה ארוכה", מספר ירון. "בתקופת השהות שלהם בתעלות הביוב הם חיו בצורה מאוד קשה. הם נאלצו כל הזמן לנדוד ממקום למקום בתוך התעלות, כשלפעמים הם נמצאים במקומות קטנים וצפופים, בשטח של 3-4 מטר בלבד. פעמים אחרות הם הצליחו להגיע למקומות מרווחים יותר.
"הצורך לנדוד ממקום למקום נבע בעיקר מהחשש שיעלו על עקבותיהם ויחשפו אותם, דבר שהיה מביא מן הסתם למותם. הסיבה השנייה הייתה תעלות הביוב עצמן, בהן זרמו שפכים, לפעמים בכמויות גדולות, בנוסף לנהר שהיה זורם בהן, שהיה מציף אף הוא חלק מהמקומות בתעלה".
"כדי להגיע למעט המזון הדרוש כדי לשרוד באותה תקופה, הם נעזרו בסייענים פולנים כמו אותו סוכה", מציינת ענת. "ללא העזרה והמזון שהעבירו להם הסייענים, כל היהודים היו גוועים למוות. אחת השיטות להעברת אוכל לביוב הייתה בעזרת מריצה. אחד המצילים הפולנים היה הולך ברחוב עם מריצה מלאה בתפוחי אדמה ושופך את תכולתה לתוך בור הביוב, שם חיכו סבא שלי ויתר האנשים עם בדים פרושים בין ידיהם ואספו את תפוחי האדמה ששימשו את האנשים לימים ארוכים, כשהם אוכלים אותם במשורה, ככה חיים".
בתחילה סוכה וחבריו אמנם קיבלו מהיהודים תשלום עבור העזרה, אולם בכל רגע נתון הם היו נתונים בסכנה גדולה, כיוון שהעיר הייתה מלאה בחיילי גסטאפו, ומי שנתפס מסייע ליהודים נמלטים נשלח למחנה ריכוז. יום אחד כמעט נתפס סוכה הפולני, לאחר ששוב שפך מריצה מלאה לתוך הביוב. ענת משחזרת: "באותה פעם התקרב פתאום לסוכה חייל גסטאפו ושאל אותו מה הוא עושה, אז סוכה לא התבלבל ואמר לו: 'שום דבר מיוחד, מדובר בתפוחי אדמה רקובים'. היה להם הרבה מזל והם נאלצו לחיות בתחבולות כי כל העיר הייתה מלאה בחיילים נאצים".
הימים חלפו והקושי בחיים בבטן האדמה הלך והתעצם. "למרות האימה מסביב והתנאים האיומים, רחוקים היינו משלום בית בתוכנו", משחזר הסב בתיעודו. "חלק מאנשינו היו שרויים במצב רוח תוקפני והרסני. עובדי הביוב הרגישו בכך והיו בלתי מרוצים על שגם מול סכנת נפשות מסוגלים אנשים לרדוף איש את רעהו. באותו הזמן רעדה אשתי מפני העכברושים המתרוצצים ושיניה נקשו בדממת המוות ששלטה מתחת לאדמה".
"התנאים שם למטה היו קשים מנשוא", מספר ירון. "הם נאלצו להסתדר במשך כל התקופה הארוכה הזאת ללא אור יום, הכל היה בחושך. גם אוכל ושתייה בסיסיים בקושי היו להם. ברבים מהימים הם נאלצו להסתפק בחצי כוס מים ביום לאדם, וכשגם זה אזל להם, הם הוכרחו לשתות את השתן שלהם, על מנת לשרוד ולא להתייבש למוות. בנוסף לכל, הם היו חייבים לשמור על שקט כדי לא להיחשף.
"אחד הדברים היותר קשים היה להעסיק את הילדים הקטנים ששהו איתם למטה. אבא שלי היה רק בן ארבע, ילד קטן מאוד שחשוף כפליים לסכנות. אחותו, דודה שלי, הייתה בת שבע, ילדים שבדרך כלל משחקים בגן שעשועים. למטה, בביוב, לא היה להם איפה לשחק או עם מה. הם נאלצו להעביר את הזמן בינם לבין עצמם או עם החולדות והעכברושים ששרצו בתעלות. סבתא שלי הייתה מספרת לנו שעם הזמן, ולמרות הפחד, העכברים הפכו להיות דיירי קבע, כמו חברים שמעבירים איתם את הזמן. בעוד שהיום כל עכבר שמתגלה בבית מעורר מיד בהלה, העכברים באותם החודשים היו כמו משפחה, לא פחות ולא יותר. אבא ודודה שלי אימצו אותם כחיות המחמד שלהם והעבירו את הזמן במשחק איתם".
ענת מוסיפה: "במצבים שכאלה אפשר לשער שהיו הרבה בעיות, ולא כולם שרדו, למרות שהיו במסתור. אדם אחד בלע ציאניד ומת במקום. אנשים אחרים פשוט מתו מרעב לאחר תקופות שבהם הם לא הצליחו להשיג אפילו מעט אוכל. באסון אחר, מישהו נשטף בזרם תעלות הביוב החזק וכך מצא את מותו".
באחד המקרים המצמררים שאותו מתאר הסב בתיעודו, מוזכרת גברת ויינברג, אישה בהריון, אשר ירדה עם הקבוצה אל תעלות הביוב. "האישה עברה בנס את התעלה מבלי שנדע דבר", משחזר הסב ישראל את אחד האירועים המחרידים שעברו עליהם והמחיר הכבד ששילמו, ביומן שכתב לאחר השואה: "לא ידענו מה לעשות, פחדנו לספר על כך לעובדי הביוב. לו ידעו על כך, לא היו מסכימים שתישאר בעד שום מחיר. בלילה אחד בספטמבר 43', התחילה גברת ויינברג לחוש צירי לידה והפכתי למיילד.
"חתכתי במספריים את טבורו של התינוק ובן זכר יצא אל אוויר העולם בצרחה. שקלתי את המצב, תינוק בתעלה מסכן אותנו, אולם לפי שעה לא עשינו כלום. לבסוף הגיעה אמו לכלל החלטה מכרעת. היא עטפה את התינוק במגבת או סמרטוט אחר והחלה להדק את החיתול. התנגדויותיה של אשתי וניסיונותיה להציל את התינוק לא הועילו. התינוק נפח את נשמתו. אחד מאיתנו השליך אותו למימי הביוב ועובדי הביוב נשמו לרווחה. האם נותרה אומללה, אולם התגברה על המקרה בחלוף כמה זמן".
אלא שלפי נכדיו של ישראל חירובסקי, סבם וסבתם לא התגברו מעולם על הטרגדיה המחרידה. "הרג התינוק נעשה על מנת להציל את החיים של קבוצה שלמה", אומרת ענת בצער. "זה בהחלט מצמרר לשמוע על זה, להרוג תינוק קטן זה דבר נוראי וזה רדף אחריהם שנים ארוכות אחר כך. היה להם קשה לחיות עם הזיכרון והמחשבה הזאת. אבל ככה היו חייהם, כל יום הם נאלצו להתמודד עם צרה חדשה שניחתה עליהם. זה היה המחיר שגבתה מידי יום התשוקה לחיים, גם מתחת לפני האדמה".
מלחמת הקיום גבתה מהאנשים מחיר בחיים. לא כולם זכו להגיע ליום המיוחל בו יכלו לצאת חיים מהמחבוא הנורא. "בסופו של דבר נותרה קבוצה קטנה יותר שהגיעה אל היום המיוחל בו יצאה מחדש אל אוויר העולם", אומרת ענת. אחרי תקופה מסוימת במחבוא, הכסף שהיו אמורים להעביר לפולני סוכה ולחבריו – אזל. אלא שאותו נוכל וגנב קטן, התגלה למרות הכל כאיש רחום. הוא לבד הסכים להמשיך ולעזור ליהודים, ללא כל תמורה כספית.
"ברבות השנים, ההחלטה הזאת שלו תביא אותו להיות חסיד אומות העולם. כן, עובד הביוב והגנב מלבוב, היה זה שהציל כמה וכמה נפשות יהודיות, תוך סיכון חייו כל יום מחדש. "מי שיצא מהביוב לבסוף היו ארבעה מהמשפחה שלי- סבא, סבתא, אבי ואחותו, זוג ממשפחת מרגוליס שהתגוררו באנגליה וכבר לא בני החיים ועוד מספר אנשים", מסכמת ענת.
על אף הסיפור המדהים, לא הצליחו שני האחים לספר במשך השנים את סיפור גבורתה של המשפחה ולהביא אותו לידיעת הציבור. אפילו הם לא חשבו שמה שהם לא הצליחו לעשות, תצליח לעשות במאית פולנייה בשם אניישקה הולנד. הסרט "בחשכה", שיצא בשנת 2011, מתמודד על פרס האוסקר בין חמישה סרטים בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, כאמור לצד "הערת שוליים" של יוסף סידר.
עוד הרבה לפני יצירת הסרט כתב הסופר הבריטי רוברט מרשל ספר בשם "בביוב של לבוב: סיפור הגבורה של הישרדות מהשואה" והוציא אותו לאור בשנת 1991. את הספר ביסס מרשל, רובו ככולו, על כתביו של ישראל חירובסקי. למרות זאת, בספר לא מצוין כלל שמו של חירובסקי, דבר שפגע מאוד בבני המשפחה. הבמאית הידועה אניישקה הולנד, שהחליטה לעשות את הסרט, רצתה לשמוע תיעוד מהאנשים שעליהם הספר נכתב, אולם מפני שהסופר לא ציין את שמו של הסב חירובסקי, היא חשבה שכל המשפחה כבר אינה בין החיים.
"סבא שלי תיעד את סיפור חיין ביומן, שבהמשך נמכר לסופר מרשל", משחזרת ענת. "מרשל לקח את הסיפור ועל פיו כתב את הספר. תמוה עד היום שהוא לא ציין את השם של סבא שלי באחד העמודים. במהלך הצילומים לסרט נודע לבמאית שיש מישהי, דודה שלי בעצם – הילדה בת השבע ששרדה בתעלות הביוב - שחיה היום בארצות הברית וכתבה גם היא ספר על אותם אירועים. הולנד הבינה שהיא ניצולת שואה הקשורה לסיפור וביקשה להיפגש מייד עם דודתי קריסטינה.
"בעקבות המפגש שינתה הבמאית חלקים מהסרט, בהתאם למידע האמיתי והמהימן ששמעה אודות החיים בתעלות הביוב.דודה שלי היא למעשה העדות החיה היחידה שנותרה מהמשפחה שלנו".
אפשר להגיד שהילדות שלכם עברה בצל הסיפור הזה?
ענת: "לאחרונה יצא לי להגיד הרבה פעמים שאם הילדים שלי גדלו על פיטר פן ומיץ פטל, אני גדלתי על סיפורי השואה, כי סבתא שלי לא הרפתה וסיפרה כל הזמן. מאז שאני זוכרת את עצמי, החלוקה בבית הייתה מאוד ברורה - סבי היה אחראי על הכתוב. הוא היה איש הרוח, ההיסטוריון, הסופר ומשורר בנפשו והוא זה שבמשך שנים עמל על מכונת הכתיבה הישנה והעלה את זיכרונותיו בכתב, פרט פרט - לא השמיט מאומה. הכל היה חקוק בראשו כאילו לא חלפו שנים.
"סבתא שלי הייתה זו שלקחה על עצמה את תפקיד ההטמעה וההשרשה המילולית. בכל הזדמנות היא הייתה משוחחת על הנושא, מספרת ומתארת. אני בלעתי בשקיקה את סיפוריה, התקופה שלפני, התקופה שאחרי והמלחמה עצמה. הכרתי כל פרט מבדח וכל פרט טרגי. עבורי, הם היו הגיבורים, הם היו 'עולם האגדות' שלי.
"כל יום זיכרון לשואה ולגבורה היה יום אבל שבו סבתי הייתה מתפרקת. אבא שלי לעומת זאת בחר להמשיך את חייו מבלי להביט לאחור ומיעט לדבר על התקופה. באורח חייו, באופן סימבולי, העדיף לחיות את הרגע. לצערי, למרות שהצליח לשרוד את אותה תקופה נוראית, המזל לא שיחק לו ואיבדנו אותו בגיל 39 במסגרת שירות מילואים, אבידה קשה ששזורה כחוט לאורך כל חיינו".
ירון: "אני הייתי בן ארבע כשאבא שלי נהרג, אבל שמעתי את הסיפורים מסבתא שלי. היא הייתה מגוללת בפנינו את הסיפורים, גם על אחיהם ואחיותיהם שלה ושל סבי, שלא שרדו את השואה. בשנים האחרונות דודה שלי הפכה להיות פעילה מאוד בהקשר לסיפור והוציאה אותו יותר החוצה, למרות שמבחינתנו, מאז ומתמיד הוא היה סיפור משפחתי".
סיפורים כאלה, מן הסתם, משפיעים על נפש האדם.
ענת: "משפיעים מאוד ואפילו מעבר לכך. תמיד יש לי הרגשה כזאת שברגע שהדור הזה ילך, כל הנושא הזה יימוג. עבורי, המעמד הזה הוא בהחלט סגירת מעגל. במשך שנים מקוננת בי התחושה והצער על כי 'נרדמתי בשמירה' ולא עשיתי דבר, למרות הבטחתי לסבתי שאמשיך את המסע שלה, אדבר ואספר על מנת שהדור הצעיר, שבאופן טבעי הולך ומתרחק מאותה תקופה, יבין, יזכור ויכבד את המעמד. אני עושה זאת למען אבא שלי, שנבצר ממנו להיות כאן היום ולספר את הסיפור ממקור ראשון. זה המעט שאני יכולה לעשות ובאהבה רבה לכל המשפחה שלי".
ירון: "בעולם יש עשרות אלפי סיפורים של ניצולי שואה, שלצערנו נעלמים מן העולם. מרגש אותנו מאוד לדעת שהסיפור שלנו יזכה להכרה וחשיפה כזאת גדולה. אני חושב שאת הסרט הזה יראו כאן בארץ לא רק ביום השואה, אחרי שעשו אותו בצורה כל כך מקצועית".
ענת מתגוררת כיום בקריית חיים ולה שני בנים. ירון בן ה-38, נשוי וגר בבנימינה, נמצא בדיוק בגילו של אביו כשזה מצא את מותו. לירון ואשתו בן ובת בני 4 ו-7, ממש כמו שהיו אביו ודודתו, בזמן הירידה אל מסתור הביוב בגטו. "זה סוג של מחזוריות מוזרה כזאת, והיא לפעמים ממש בלתי נתפסת", הוא מתייחס לנתונים שזימן להם הגורל השנה, עם יציאת הסרט.
מה אתם חושבים על המאבק הסמוי שנוצר בין הסרט הפולני שמספר את סיפורה של משפחתכם לבין המתמודד הישראלי באוסקר, "הערת שוליים"?
ענת: "זה בהחלט עובר בראש. באיזשהו שלב חששתי שלא יבואו ויגידו 'מה היא רוצה עכשיו עם הסיפור הזה', 'מה היא רוצה עכשיו, תהילה דווקא על חשבוננו'. אני חייבת לציין שאור הזרקורים לא מעניין אותי ולא מעסיק אותי. הקטע הוא לא חשיפתנו האישית אלה חשיפת המורשת, זיכרון השואה והכבוד למשפחתנו. אם אתה שואל בעד איזה סרט אנחנו - מבחינתי, את האוסקר שלנו כבר קיבלנו. עצם זה שאנחנו משוחחים, עצם זה שהסיפור פורסם והיום אנשים יודעים כי אין זה עוד תסריט אלא סיפור אמיתי חי ונושם, המתייחס למשפחה ישראלית אשר המשיכה את שרשרת החיים - זה האוסקר הקטן שלי".
ירון: "למרות איך שזה נראה, מה שחושבים בארץ על הסרט לא ממש משפיע על החלטת האקדמיה שיושבת בארצות הברית בנוגע לפרס. אני מקווה שאנשים יסלחו לנו שאנחנו בעד הסרט הפולני דווקא, מהסיבות המשפחתיות".
איך זה שכמעט לא מדברים בארץ על ההקשר של הסרט למשפחה שלכם החיה בישראל. לא רבים מודעים לסיפור שמאחורי הסרט הפולני.
ענת: "את זה אתה לא צריך לשאול אותנו. לנו חשוב שהסיפור סופר, הסרט יצא, הסרט הוא חזק, מעביר את הסיפור ומהווה מצבת זיכרון למשפחה שלנו. מעבר לכך, לגבי הכרה בארץ ויותר, מעולם לא חיפשנו את זה. עבורנו זה בהחלט מספיק שהסרט מגיע להקרנה בארץ".
"הספיק משפט אחד בעיתון מקומי בטורונטו, כדי לקחת אותי למסע בן שמונה שנים, במהלכו שהיתי בסט צילומים קר מחוץ לברלין ובחדר עריכה דחוק בטורונטו. זה היה מסע לאחת התקופות החשוכות של האנושות, מסע שהפך לאחד הפרקים החשובים בחיי", כך כתב דייויד שאמון, תסריטאי הסרט "בחשיכה".
המסע ליצירת הסרט המבוסס על סיפור חייה של משפחת חירובסקי, הוא מרתק לא פחות ממסעה של המשפחה מהעיר לבוב.
שאמון, פנסיונר בן 65, ארט דירקטור בחברת פרסום בעברו, קרא ב-2003 כתבה בעיתון המקומי "טורונטו סטאר" בקנדה. הכתבה עסקה בספרו של סר אלברט גילברט, "בעלי הזכות", שמביא את סיפורם של אלו שסיכנו את חייהם וחיי משפחתם בשואה, כשהחליטו לעזור ליהודים. באותה כתבה הוזכר שמו של גנב פולני מהעיר לבוב, שבגלל "עיסוקו" שכלל הברחת רכוש גנוב דרך רשת הביוב העירונית, הוא ידע איך לעזור לקבוצת יהודים שהתחבאה שם.
שאמון מספר איך שתי השורות האלו לכדו אותו: "מייד רצית לדעת יותר על הפולני הזה. עניין אותי לדעת מה מביא פושע פשוט לסכן את חייו ואת משפחתו בכדי לעזור לקבוצת זרים. זה נראה לי לא הגיוני".
לאחר מאמצים מרובים השיג שאמון עותק בודד של הספר של רוברט מארשל "בביוב של לבוב", בו מגולל כל סיפור ההישרדות של משפחת חירובסקי ושל הגנב הפולני – סוכה.
סיפור ההישרדות משך את שאמון, שסיפור חייו שלו מרתק לא פחות. משפחת שאמון היא משפחה יהודית שחיה בעיר בגדד שבעירק. ב-1941 החלו המקומיים לבצע פוגרום ביהודי המקום. אביו של שאמון החליט לקחת את משפחתו והם נסו להודו, שם נולד שאמון הבן. לדודתו של שאמון היה הרבה פחות מזל, והיא נטבחה באמבטיה של ביתה.
ב-1970 עזב שאמון את הודו ונסע עם משפחתו לארצות הברית, עד שלבסוף התיישב בקנדה. הסיפור של הפולני והיהודים נגע בנימי נפשו, גם בגלל ההיסטוריה של משפחתו שחמקה מרצח ומרדיפה. וכך, בגיל 56, החליט שאמון לכתוב את התסריט הראשון בחייו.
ב-2005 סיים שאמון את כתיבת התסריט. התסריטאי המתחיל קיבל החלטה נחרצת שלא לשלוח אותו לחברות בהוליווד: "לא רציתי שזה יעבור תהליך של סרט שנעשה בשביל להיות הוליוודי, עם שיקולים של הכנסות וכסף".
חבר אנגלי של שאמון הציע לו לשלוח את התסריט לבימאית הפולנייה עטורת השבחים אניישקה הולנד. שאמון שמע להצעה ושלח למי שחשב שהוא סוכנה של הולנד. אלא שהולנד לא ראתה את התסריט, משום שהאיש אליו הגיע התסריט כבר לא היה סוכנה.
שאמון לא נואש ושלח את התסריט ל"פילם וורקס קנדה", חברת הפקות קנדית. שם קיבלו שני בעלי החברה, פול סטפנס ואריק ג'ורדן, את התסריט. רצה הגורל והשניים הכירו היטב את הבימאית הולנד ושלחו אליה מייד את התסריט. אלא שהולנד סירבה פעמיים לביים את הסרט, כפי שסיפר שאמון מאוחר יותר: "שתי חברות ההפקה, הגרמנית והפולנית, שהחליטו להפיק את הסרט, התעקשו שהוא יהיה דובר אנגלית. הולנד התעקשה שהסרט צריך להיות בשפות המקור, איפה שמתרחש הסיפור, כלומר בפולנית, יידיש וגרמנית. הם התעקשו, היא עמדה על שלה, ובסוף הם נכנעו לה, אבל זה לקח חמש שנים של הלוך ושוב".
שאמון מודה היום: "ההחלטה של הולנד הייתה אמיצה והתגלתה כדבר הכי נכון. זה נתן לסרט להיות אמיתי, אותנטי וחזק ובטח שלא הוליוודי".
וכך, שמונה שנים לאחר ששאמון ישב בביתו שבטורונטו לכתוב את הסיפור המדהים של סוכה ומשפחת חירובסקי, היום הוא ישב בהוליווד ויחכה לשמוע "אנד דה ווינר איז...".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם