ראשי » מקומי » השרון » רמת השרון/הרצליה

האם פסטיבל שתייה בעירום יציל את חיי הלילה של הרצליה?

אדריאן סטרדום, המנהל של הפאב ברבן סטריט בהרצליה פיתוח, יוזם אירוע להחייאת מקומות הבילוי בעיר: פסטיבל מארי גרא שאליו יגיעו נשים בעירום חלקי

כשאדריאן סטרדום מסתובב בפאב הברבן סטריט בהרצליה פיתוח קשה להאמין שרק לפני חמש שנים העריכו הרופאים כי ימיו ספורים. במשך חודשים ארוכים הוא נאבק בפציעה קשה שנגרמה מתאונת דרכים, התמודד עם נזקים רפואיים קשים ושרד כנגד כל הסיכויים.

את שיקומו הוא חייב, לא מעט, לעבודה כברמן בפסטיבל בומבלה, שפתח לפניו את עולם הפאבים והבילויים. מאז הוא החליט להקדיש את חייו לתחום, והקים את פאב הברבן סטריט באזור התעשייה בהרצליה פיתוח.

בשנתיים האחרונות נאלץ סטרדום לראות כיצד עירו הפכה ממוקד בילויים שוקק חיים לעיר שינה. "אני מאשים בכך את ראש העירייה יעל גרמן, שמתנגדת לברים ולמקומות שמוכרים בהם אלכוהול", הוא אומר. אבל זה לא מונע ממנו לתכנן את הלהיט הבא: פסטיבל מארדי גרא, שבו נשים יגיעו לשתות חשופות חזה. "אני מקווה שהישראליות יהיו מספיק אמיצות".

סטרדום נולד לפני 24 שנים ביוהנסבורג שבדרום אפריקה. באותן שנים, של סוף עידן האפרטהייד, המצב הביטחוני במדינה היה מדורדר. הפשע חגג ברחובות וכנופיות הטילו אימה. "אני זוכר שכנופיות פרצו כמה פעמים לבית שלנו וגנבו את הרהיטים. לא ניתן היה לגדול ככה בפחד", הוא נזכר.

הוריו של סטרדום הבינו שהמצב לא יכול להימשך והחליטו להגר לאוסטרליה, אלא שביקור משפחתי שערכו בישראל לפני המעבר שינה את תוכניתם. "הייתי בן 7 כשהגענו לכאן", הוא נזכר.

"ההורים שלי התאהבו בארץ והחליטו להישאר. הם אהבו את הביטחון שיש במדינה בהשוואה לדרום אפריקה. כילד לא יכולתי להסתובב בערב ברחוב מפחד שישדדו או ירצחו אותי, בעוד שפה ילדים מסתובבים ברחובות מתי שבא להם, אפילו בשעות הלילה המאוחרות".

איך היה המעבר לישראל?
"כשהגעתי לארץ הייתי בטוח שאגיע למדבר עם גמלים ובדואים, אבל כשנחתי בבן גוריון וראיתי מכוניות, בניינים וכבישים, שאלתי את עצמי איפה הגמלים בכל הסיפור הזה. לא הבנתי מה זה הציציות של הדתיים. חשבתי שזה פטנט של יהודים לסחוב שקיות במקום להשתמש בידיים".

בני המשפחה התגוררו בתחילה בנתניה ובהמשך עברו לתל אביב. "ההורים שלי התרשמו מהרמה האקדמית הגבוהה כאן, ולכן החליטו להישאר", הוא מספר. "כשהוריי

אמרו לאחי ולי ללכת ברגל לבית הספר, זה היה הלם. מי הכיר את זה בכלל בדרום אפריקה? התחלתי ללמוד עברית בכיתה אצל מורה רוסייה שבקושי ידעה אנגלית, ולא הבנתי אף מילה שלה, לכן הייתי צריך ללמוד עברית בכוחות עצמי. המילים הראשונות שלמדתי בעברית היו קללות רחוב".

סטרדום החל לעסוק בספורט בגיל צעיר. "מה שמשך אותי במיוחד היה הטסת טיסנים. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, תמיד רציתי לטוס ולהיות באוויר".

איך הגעת לתחום הזה?
"ההורים שלי משוגעים על ספורט מוטורי, כל מה שקשור באופנועים וכלי רכב ובלי שהתכוונו נשאבתי גם אני לתוך זה. מאז ומתמיד אני זוכר את עצמי הולך עם אבא שלי לתחרויות ותערוכות. אבא שלי ואני ארגנו אירוע בינלאומי ענקי של טיסנים בהשתתפות יותר מ-10,000 אורחים. הייתי בטוח שלאחר שאסיים את הלימודים אתגייס לחיל האוויר ואהיה טייס".

בגיל 19 החליט סטרדום לעבור להתגורר לבדו בדירת חדר בתל אביב. לפרנסתו התקין מערכות סטריאו ואזעקות לרכב. "הכול היה טוב ויפה, הרווחתי טוב, אבל אז התרסקתי עם האופנוע".

התאונה שעבר סטרדום נהייתה אירוע מכונן בחייו. הדבר קרה בערב גשום אחד, כשרכב על אופנועו באזור כיכר אתרים. מכונית שעברה במקום הסיטה אותו מהנתיב והוא החליק לכיוון המדרכה והתרסק על עמוד בטון. "עד אז לא שברתי אפילו אצבע, וביום אחד שברתי את כל הגוף", הוא מספר בכאב.

סטרדום הובהל במצב קשה ומחוסר ההכרה לבית החולים איכילוב. הרופאים לא נתנו לו סיכוי לעבור את הלילה הראשון. הוא אושפז במחלקה לטיפול נמרץ. "הוריי שמעו מהרופא שרוב הסיכויים שלא אשרוד את 24 השעות הקרובות, וגם אם אשרוד אסבול מפגיעת ראש קשה. סבלתי מדימום פנימי, לסת שבורה ושברים בכל הגוף, פגיעות בכבד ושלוש אצבעות ברגליים שנקטעו. אבא שלי החליף צבעים והזדקן בעשר שנים באותו יום. שכבתי 15 ימים מחוסר הכרה וכנגד כל הסיכויים התעוררתי בסוף".

לאחר חודש וחצי של ניתוחים והשתלת פלטינות בכל חלקי גופו, הועבר סטרדום לשיקום במרכז הרפואי רעות בשכונת יד אליהו. "עברתי במשך שנה שיקום אינטנסיבי וכולם היו המומים מההתקדמות שלי. הצוות הרפואי ראה שאני לא מוותר לעצמי. הפסיכולוגית שלי שהייתה צריכה פסיכולוג בעצמה לאחר השיחות איתי, היא הבינה מהר מאוד שאני בריא נפשית, אופטימי בצורה בלתי רגילה, ותיק מיותר עבורה".

איך הצלחת לשמור על אופטימיות?
"ברגע שפקחתי את העיניים הבנתי שזכיתי בהזדמנות שנייה לחיים. כל יום קמתי עם חיוך על הפנים ולמרות הכאבים הפיזיים כמעט בכל חלקי הגוף, הרגשתי שהכול קטן עליי. התבאסתי שלא יכולתי לשרת בצבא, אבל הבנתי שחייבים להמשיך קדימה. הרופאים אמרו לי שאני נס רפואי. ראש מחלקת טיפול נמרץ באיכילוב, ד"ר סופר, שטיפל בי מהרגע הראשון, מביט בי בהלם בכל פעם שאני מגיע לביקורת. הוא מתקשה להאמין שאני הולך על שתי רגליי".

סטרדום השתחרר מהשיקום ושב לבית הוריו, אך לא חזר לעסוק בספורט כפי שנהג בעבר ולא התקרב לאופנועים. "למדתי את הלקח שלי בחיים", הוא אומר בחיוך. הרופאים הורו לו לא לעסוק בעבודה פיזית, אך סטרדום לא ממש התרשם מהאזהרה, וכך הגיע לעולם הברים.

"הכרתי את הבעלים של מועדון המייק'ס פלייס והם הזמינו אותי לעזור להם בפסטיבל בומבמלה. בסוף האירוע הם התרשמו ממני ואמרו לי שהם רוצים שאעבוד אצלם. הם הבטיחו שידאגו לי לכיסא שאוכל לשבת לנוח. הסכמתי להצעה, אבל לא הייתי מוכן לקבל את העובדה שאני לא יכול לעבוד יותר מארבע שעות רצוף על הרגליים. אם אני צריך לעבוד בעמידה, אז אעשה זאת, כי אין ברירה".

וכך התחלת לעבוד כברמן.
"כן. היה לי קשה בהתחלה. נטלתי משככי כאבים, אבל לא נתתי לאיש להבחין. עם הזמן הפסקתי ליטול תרופות. לאחר שלושה חודשים הם הודיעו לי שהם רוצים שאהיה מנהל בר בסניף החדש ברמת החייל. בניתי וארגנתי את רוב המקום. שם הכרתי גם את עדי חכמי, לימים שותפי בברבן. הוא עבד כברמן והפכנו לחברים קרובים".

הוריו של סטרדום הציעו לו לעבוד בתחום המחשבים. הוא התלהב בהתחלה, אך במהרה הבין שזה לא ייעודו בחיים. "הגוף שלי נזקק למנוחה אחרי שנה של עבודה אינטנסיבית בבר. אבל אחרי כמה חודשים התחרפנתי מלשבת 8 שעות ביום מול המחשב, ולמרות הכסף הטוב הבנתי שזה לא בשבילי. למזלי עדי התקשר אליי וסיפר לי שהוא פותח בר בהרצליה פיתוח. בלי לשאול שאלות מיותרות, אמרתי לו שאני בא לעזור".

חכמי וסטרדום הקימו את הברבן סטריט, שנבנה בהשראת הפאבים בעיר הג'אז האמריקאית ניו אורלינס. "הפאב הצליח במהירות בשל הייחודיות של שידורי הספורט הרבים שאפשר לראות בו, וכן בזכות ההופעות החיות והאירועים המיוחדים שנערכים בו. לדוגמה, בשנה שעברה ערכנו את פסטיבל המרדי גרא, שבו בחורות חושפות חזה ושותות להנאתן. האירוע זכה להצלחה לא רעה בזכות כמה בחורות אמיצות. אני מקווה שבעתיד יהיו יותר בנות נועזות ואמיצות".

אבל מתברר כי גם הבנות האמיצות ביותר לא מצליחות למנוע את העובדה שפחות ופחות מבקרים מגיעים למקום. "לפני שלוש-ארבע שנים אזור התעשייה היה האזור החם של המרכז, והגיעו לכאן גם מתל אביב. אבל היום כ-60 אחוז מהלקוחות כבר לא מגיעים יותר".

למה?
"בעיקר בגלל ראש העירייה יעל גרמן. היא פועלת נגד הברים ונגד שתיית אלכוהול. אני לא מבין את זה, כי להיות בבר לא אומר שמוכרחים לשתות אלכוהול, זאת חוויה חברתית ותרבותית לכל הגילים".

בשלב זה מתערב בשיחה חיים ונטורה, מנהל המשמרת. "הרצליה פיתוח הייתה המקום שנהגנו לצאת אליו, כי אין אטרקציה טובה יותר", הוא אומר.

"גרמן חיסלה באופן שיטתי את המקום בשנים האחרונות. בשלב הראשון היא נתנה אישור לפתוח פאבים בתוך העיר, שמלכתחילה לא היו אמורים להיפתח שם. בשלב השני היא סגרה את כל הדאנס-ברים באזור וכל מוקד המשיכה נעלם. בשלב השלישי היא שינתה את כל הסדרי התנועה והמקום נראה כאילו הוא בהסגר".

סטרדום: "בעירייה לא מנסים למשוך בליינים מבחוץ. פעם התל אביבים היו מגיעים להרצליה פיתוח כדי לבלות כאן, אבל היום הם מעדיפים להישאר בתל אביב. הגיע הזמן שהציבור יידע שגרמן גרמה לאזור הזה ליפול. מסעדות רבות נמצאות כאן על סף סגירה ובמלחמה בלתי פוסקת להחזיר אליהן את הלקוחות".

איך אתם מתמודדים עם המצב הזה?
ונטורה: "אנחנו לא חושבים לרגע לסגור את המקום. גרמן היא האחרונה שתשבור אותנו. אנחנו נגרום לאנשים להבין שאנחנו לא עוד בר שכונתי בתל אביב שמוכר צ'יפס, ערק וגולדסטאר. אנחנו נפנק את הקהל שלנו בשתייה איכותית מחו"ל במחירים הכי זולים באזור. תחשוב שאתה יכול לבוא אחרי יום עבודה, לנשנש משהו, לשתות בירה איכותית, לראות משחק ופשוט ליהנות ולהתפרק מהיום הארוך".

סטרדום: "לא פרסמנו את עצמנו בשום מקום אך אנשים מגיעים אלינו אחרי ששמעו עלינו מפה לאוזן. נעשה כל שביכולתנו להביא קהל מבחוץ. אנחנו כבר מתארגנים לאירוע פורים מטורף שנערוך כאן. זה יהיה פסטיבל של 350 אנשים שייהנו ממוזיקה איכותית וישתו עד דלא ידע. ממליץ בחום להגיע עם נהג תורן. ההנאה עלינו".

מעיריית הרצליה נמסר בתגובה: "אזור התעשייה והבילויים נמצא בפריחה מתמדת. יותר מכל מעיד על כך הביקוש הגובר ופתיחתם של עוד ועוד מסעדות ומקומות בילוי באזור. הטענות נשמעות מפיו של גורם בעל אינטרס מובהק ויש להתייחס לביקורת שלו. תושבי העיר אינם משלמים על חנייה באיזור מגוריהם, ובלילות ובסופי השבוע החנייה באיזור התעשייה חינם".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום רעננה-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...