אימו של הנער שנרצח ע"י חברו עדיין לא מעכלת
לראשונה מאז מות בנה בדקירות סכין בתגרת בני נוער שתויים בבאר שבע, לפני כתשעה חודשים, פותחת מרינה גלר, אימו של פיליפ ז"ל, את ליבה. ויש לה מסר חשוב להורים
לפני כמה ימים ביקרנו את המשפחה השכולה, משפחת גלר, שהתעטפה מאז האסון ביגונה ובמשך חודשים התרחקה מהתקשורת. לראשונה, בראיון בלעדי, מדברת האם מרינה על ילדותו ובגרותו של בנה שנקטף בדמי ימיו, על הדקות הגורליות באותו לילה ארור ועל הציפייה לעשיית דין צדק עם הנאשם.
מכתב האישום שהוגש נגד הנער החשוד עולה כי: "בלילה שבין 3 ל-4 ביוני שנה שעברה, אירח בביתו שבשכונת רמות הנאשם בהריגה, נער בן 16, כמה חברים וביניהם פיליפ גלר ז"ל. בשלב כלשהו פרץ ויכוח בין המנוח למארח ולאחר זמן מסוים הם המשיכו את הוויכוח בפארק הסמוך לביתו של המארח. שני הנערים קיללו, דחפו והכו זה את זה באגרופים, עד שחבריהם הפרידו ביניהם.
"לאחר שהסתיימה הקטטה, הנער המארח שב לביתו בלוויית חלק מחבריו ויריבו נשאר בפארק עם חברים אחרים. כעבור זמן מה, פיליפ גלר הגיע אל בית הנאשם בלוויית חבריו ובידו אבן גדולה, נעמד בחצר מול דלת הכניסה אשר הייתה נעולה וקרא לנאשם לצאת.
"לאחר שגלר שב וקרא לנאשם לצאת מהבית,
"חברו ניסה להוציא את הסכין מידו וכשהסכין נפלה מידו של הנאשם אל הרצפה החבר דרך עליה על מנת למנוע מהנאשם להרימה. למרות זאת, הנאשם הצליח ליטול את הסכין. אותו הזמן, החברים שנכחו בחצר הבית והיו עדים למתרחש, ניסו להרחיק את פיליפ גלר מהבית ובמקביל להרחיק את שני היריבים, אך גלר לקח שוב את האבן לידיו, החליט להישאר והתיישב על המדרכה בחצר.
"בשלב זה נכנס הנאשם אל הבית, לקח מהמטבח סכין גדולה, באורך כ-20 ס"מ, ויצא אל החצר. הוא ניגש אל הנער שישב על המדרגות, אחז בו בכוח וגרר אותו לעבר שער הכניסה לחצר כשהוא צועק עליו: 'תעוף מפה, צא לי מהבית' (!) והצמיד את הסכין לצווארו של המנוח, תוך שהוא מאיים עליו כי ידקור אותו אם לא ייצא".
אז התרחש הנורא מכל, כמתואר בכתב האישום: "פיליפ גלר אמר לנאשם שהוא יוצא והפנה אליו את גבו, אך אז הסתובב והטיח את האבן שאחז בצד הימני של פני הנאשם ופצע אותו. למרות הפציעה, הנאשם דקר אותו מיד דקירה אחת חזקה ועמוקה באזור המפשעה משמאל כלפי מעלה, אשר חדרה דרך עצם האגן ודרך איברים פנימיים בגופו.
מעוצמת הדקירה להב הסכין נשאר נעוץ בגופו של גלר וקת הסכין ניתקה ממקומה ונותרה בידו של הנאשם. "הדוקר התרחק ממקום הדקירה, נכנס אל הבית והורה לחברים שהיו בתוכו לעזוב. לאחר מכן יצא, נעל את הדלת וברח מהמקום, כשהוא נושא עמו את קת הסכין, והשליכה לצד הדרך במנוסתו".
עוד עולה מכתב האישום, כי "למרות שראה את הפציעה הקשה שגרם לגלר, הנאשם לא עזר לו לקבל טיפול רפואי. הנדקר עלה במדרגות למרפסת הבית, הצליח לשלוף את להב הסכין מגופו וקרס על הרצפה כשהוא מדמם. הוא פונה לבית החולים סורוקה על ידי ניידת מגן דוד אדום שהוזעקה למקום, נותח, אך פציעתו הקשה הקשתה על הרופאים לייצב את מצבו והוא נפטר"
לפני כמה ימים הגענו לביתם של מרינה ואיגור גלר בשכונת רמות, שעלו ארצה לפני 20 שנה מברית המועצות. בית נאה ומסודר. מרינה מורה למוזיקה בקונסרבטוריון ואיגור עובד כעצמאי. יחד איתם מתגורר בבית הבן הבכור אלכס, בן 22.
ביקשנו לראות את חדרו של פיליפ ז"ל. האם מובילה אותנו לקומה השנייה ואומרת בקול רפה: "לא שינינו דבר. כל החפצים, הספרים, הבגדים, נשארו כמו שהם מאז שעזב את חדרו באותו היום הנורא ההוא". מעל מיטת המנוח נשקפות שתי תמונות יפות ומחויכות של נער שכל החיים לפניו.
נר זיכרון מואר ותקוע בשקע החשמל על הקיר. ארון ספרים בפינת החדר, עליו מונחים ספרי לימוד במתמטיקה ובלשון, בהם הספר "בגרות בקלות". כמו כן, ספר תנ"ך, תשורה שקיבל בסיום בית הספר היסודי. על המכתבה ניצב מחשב. על מדף למעלה פרטי נוי שונים ובהם בקבוק בושם ריק.
מתי בפעם האחרונה פיליפ היה בחדרו, שאלנו את אמא מרינה: "באותו יום שישי הנורא, הוא קם בבוקר, למד לבחינת בגרות בלשון. במהלך היום הוא עשה כל מיני סידורים. בשעות הערב היה סיכום שנלך לארוחת ערב משפחתית אצל גיסתי. נסענו ביחד, הוא ואחיו אלכס וחברתו. אכלנו וחזרנו הביתה לא מאוחר, בערך ב-21:30 ופיליפ איתנו.
"אני ובעלי יצאנו לעשות הליכה אחרי האוכל ופיליפ נשאר בבית, אבל הוא הודיע לנו שהוא יוצא לא להרבה זמן. זה היה בניגוד לסיכום שלנו, שהוא יישאר בבית וילמד למבחן הבגרות. כשחזרנו, הוא כבר לא היה. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו".
מה קרה בהמשך?
"בשעה אחת בלילה התקשרתי אליו ואמרתי לו, 'הבטחת לבוא מוקדם, איפה אתה'? הוא ענה לי, 'אמא, אני אצל חבר שלי, אל תדאגי, אני אקום בבוקר ואלמד. עוד מעט אני מגיע'".
מרינה מנגבת את דמעותיה וממשיכה לספר: "נרדמתי. כשהתעוררתי, בערך בשעה עשרים לשלוש לפנות בוקר, שוב הלכתי לראות אם הוא כבר הגיע. הוא לא היה, התקשרתי אליו ובכעס אמרתי לו, 'עכשיו אתה מגיע הביתה'! הוא ענה לי, 'בעוד 15 דקות אני בבית'.
"המתנתי לו בסלון, אני מחכה והוא עדיין לא מגיע. ניסיתי שוב להתקשר, הטלפון מצלצל והוא לא עונה. כעבור כמה דקות, הפעמון בדלת מצלצל ובפתח עמד שוטר, שאמר לי: 'הבן שלכם נפצע'. שאלתי 'מה קרה'? הוא השיב: 'יסבירו לכם במיון של בית החולים'. לרגע לא חשבתי שמישהו דקר אותו. חשבתי אולי בדרך שבר רגל.
"הערתי את בעלי ורצנו לחדר מיון, שם פגשה אותנו עובדת סוציאלית, שהביאה אותנו לחדר ניתוח. היינו שם כארבע שעות. רופא יצא להודיע לנו, שאין סיכוי, שהילד במצב מאוד קשה. ואנחנו, עדיין לא ידענו כתוצאה ממה הוא נפצע באופן אנוש. חשבנו אולי זה פיגוע טרור, אולי הותקף על ידי אנשים, אבל שחבר יעשה לו את זה?! לא העלנו על הדעת.
"עד היום אנחנו לא תופסים איך החברים שלו ברחו מהמקום בלי לסייע. הוא הגיע לבית החולים שעה אחרי האירוע ללא טיפת דם בגופו. הוא היה בשוק. הדקירה הייתה בשעה 2:44 לפנות בוקר, אני צלצלתי אליו ב-2:39 ודיברתי איתו בפעם האחרונה. אמבולנס מד"א הגיע בשעה שלוש והוא פונה לבית החולים. הניתוח הראשון החל בשעה 3:38. כלומר, שעה מאז דקירת המוות הילד הגיע ללא טיפת דם. זה נקרא חברים"?!
איזה ילד היה פיליפ?
"הוא היה בן שנתיים כשעלינו לארץ. הגענו לארץ ללא ידיעת השפה. ההורים של בעלי גרו איתנו, היה די צפוף והחיים לא היו כל כך פשוטים. למרות זאת, פיליפ ואחיו אלכס קיבלו הרבה אהבה".
מרינה שולפת אלבום תמונות של בנה המנוח בגיל הגן ומראה לנו תמונות של ילד מתולתל שיער, עם פנים עגולות ועיניים מחייכות. "זה היה הצעצוע היקר שלנו, שלא היה חסר לו מאומה, חוץ מדבר אחד אולי, שהוא היה עדין, רגיש ורך מדי. שונה מאחיו הגדול אלכס".
איך הוא היה כנער?
"לקראת כיתה ח' הרגשתי שהוא רוצה להיות גבר גבר כזה, והתחבר לחברים אחרים שהפגינו מצ'ואיזם והוא ניסה לחקות אותם. תמיד היה הולך עם שיער ארוך, פתאום החל ללכת עם שיער קצר עם קוצים, כמו החברים. אני חושבת שהוא חשש שאם יגדל שיער, זה ייחשב בעיניי חבריו כחנון ונשי".
איזה מין קשר היה בין פיליפ לנאשם?
"הם למדו יחד באותה כיתה במקיף ז'. אני חושבת שהנאשם התחבב על פיליפ, בגלל שהוא נראה בדיוק ההיפך מפיליפ, שתפס את עצמו בדימוי החנון. הם ביקרו אחד את השני בבית והיו חברים. אפילו חברים טובים. בפייסבוק כתב פיליפ לנאשם: 'אוהב אותך, אחי'".
האם ידוע על איזה רקע פרצה הקטטה הקטלנית?
"בשלב זה אני לא יודעת".
איך החיים מתנהלים אחרי טרגדיה כזו?
"אני מרגישה ב-ואקום. זה לא עובר ואי אפשר להירגע. יש פה הרבה צדדים בסיפור האיום הזה. כאמא אני לא אמא, הסביבה פסלה אותי ושפטה אותי. מכל השנים שהשתדלתי למען הילדים, כל המאמצים שלי נמחקו ואני מרגישה לא טוב עם זה.
"איזו זכות הייתה לנאשם לקחת את חיי בני ולחדור לתוך גופו עם חפץ כזה? למה הוא החליט להשתמש בסכין? נניח שהם היו בריב, פיליפ הגיע עם אבן, שזה יותר סמלי. הוא לא התכוון. הוא בא עם האבן אולי כדי להתפייס איתו, הוא היה סלחן.
"ייתכן גם, שכשהוא ישב עם האבן על המדרגות הוא לא עשה כלום וישב והמתין להתפייסות, והנער הנאשם במעשה רץ אליו עם סכין, גרר אותו במדרגות והצמיד לו סכין. היו לו אפילו סימני חתכים בצוואר. ואז פיליפ זרק לו אבן בפנים ובטוח לא התכוון לפגוע בו. הנאשם שלקח את הסכין, הייתה לו כוונה לפגוע עם הסכין. מי שלוקח סכין יודע שיש הרבה אופציות לפעול. לא לוקחים סתם סכין".
מרינה שוב מוחא דמעות ומראה לנו חוברת שהוציא בית הספר בן גוריון בסיום כיתה ו'. שם רשום: "גלר פיליפ, את צחוקו ניתן לשמוע למרחקים, כשהוא נהנה עם החברים. על משחקי הכדור לא מוותר ובעיות בחשבון בקלות פותר".
האם היו לו תכניות לקראת חופשת הקיץ, שהייתה אמורה להתחיל כמה ימים אחרי מותו?
"הוא חשב לצאת לעבוד, לחסוך שיהיה לו כסף. המדיניות שלנו בבית הייתה לחנך את הילדים לחיסכון ולמימוש עצמי. הוא גם תכנן לסדר את הגינה אצלנו בבית".
מה אתם מצפים מבית המשפט, שכבר קבע כי מדובר בהריגה ולא ברצח?
"אנו מצפים לעונש חמור מאוד, שירתיע גם את האחרים. שידעו, שמי שלוקח סכין פוגע ונועץ בגוף, ייענש במלוא החומרה. חיי אדם זה הדבר היקר ביותר בעולם ואסור לרצוח! ואם לא, זה יהפוך לבדיחה. לא ייתכן שבגלל שהנאשם קטין יקלו בעונשו. לא מספיק שהרגו את הילד שלנו, האם זה הוגן שיתנו למי שהרג צ'ופר"?
מרינה, איזה מסר יש לך להעביר להורי צעירים מתבגרים?
"ראשית, אסור לפגוע בבן אדם, זה קו אדום, במיוחד עם נשק קר כמו סכין. זאת אחריות של כל אחד. מה שקשור לאלכוהול, ההורים צריכים יותר להשגיח ולפקח על הילדים.
"אני קצת הייתי אמא כזאת, שסמכתי על מה שהוא אמר לי והאמנתי לו. שאלתי אותו אם הוא שותה, והוא אמר: 'אמא, כן, קצת'. חשבתי שזה קצת. אני אישית לא ראיתי אותו אף פעם שיכור. בחלומות שלי לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות"...
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם