שנים אחרי ששברה את המפרקת, הפכה לרצת מרתון
אחרי שנפלה מסוס ושברה את המפרקת, הרופאים לא נתנו לה סיכוי ללכת. כיום ד"ר איריס אורבך אורפז גומעת מרתונים בשקיקה
"חוסן מנטלי הוא תכלית הקיום", היא אומרת בריאיון שנערך במשרדה בווינגייט, שם היא עובדת כפסיכולוגית ספורט. "אדם שיש לו חוסן מנטלי מסוגל לעשות את הבלתי אפשרי, לשבור את השיאים של עצמו ולהיות אלוף בכל תחום שבו יעסוק".
אורבך-אופז (44), המתגוררת בתל מונד עם שלושת ילדיה, מסתייגת מההקבלה שאני עושה בין פסיכולוג ספורט לפסיכולוג קליני. "לפסיכולוג קליני מגיעים כדי לפתור בעיה או משהו שלא עובד כמו שצריך", היא מבהירה. "אליי באים כדי להשתפר, להתקדם, למצות את הפוטנציאל ולמנף נתונים טבעיים".
וזה מתאים גם לאנשים שאינם ספורטאים?
"בוודאי. אותה טכניקה שאני מלמדת ספורטאים טובה לכל אדם באשר הוא. מיומנויות וחוסן מנטלי מאפשרים לנו למצות פוטנציאל אישי בכל תחום, מלמדים אותנו איך להגיע להישגים ולמצוינות, כיצד להעלות את המוטיבציה, להתמיד ולקבל החלטות נכונות בצמתים משמעותיים בחיים, ואלה אבני יסוד חשובות לכל אחד ואחת באשר הם".
אורבך-אופז מאמנת ספורטאים יחידים וקבוצות של ספורטאים, מבוגרים וילדים כאחד. לעתים, כדי להרגיש חלק מהקבוצה, היא עוברת איתם אימונים פיזיים ולאחריהם מתפנה הקבוצה ל"דבר האמיתי" - האימון המנטלי. כחלק מהפרפקציוניזם שלה בספורט ובכלל, היא סבורה שכדי לאמן ספורטאי בצורה המיטבית, על המאמן להכיר על בורים את רזי הענף שבו מתאמן הספורטאי, לרבות ההשקעה הדרושה, המאמץ והטרמינולוגיה הנלווים.
"שחקני פוטבול לא ייתנו לך את הכבוד הראוי כאשת מקצוע אם לא תבואי מהתחום", היא אומרת. "וכמוהם גם שחקני טניס, אצנים וספורטאים אחרים. לכל ענף ספורט יש ייחוד משלו וקשיים שאותם חובה עליי כפסיכולוגית וכמאמנת מנטלית להכיר לעומק ולרוחב".
אורבך-אופז
בגיל 17, תוך כדי רכיבה, היא נפלה מהסוס ושברה את המפרקת בשלושה מקומות בעורף. בעקבות הפציעה שכבה במשך שנה מרותקת למיטה, כמעט בלי יכולת תזוזה. "יכולתי להיות כריסטופר ריב הישראלי", היא אומרת משועשעת. "למזלי, פספסתי בכמה מילימטרים מלקרוע את מרכז הנשימה והעצבים כפי שקרה אצל ריב. פציעה כזו הייתה מותירה אותי משותקת לכל חיי, או במקרה הגרוע יותר, הורגת אותי".
הרופאים היו אופטימיים הרבה פחות. הם צפו לה שיתוק ודאי בארבע גפיה אך אורבך-אופז עצמה זוקפת את הההחלמה וההתאוששות המפתיעות שלה לכוח המנטלי ולחוסן הנפשי שגילתה בעצמה באותה שנה קשה.
"השתדלתי להתרכז בהווה ולהדחיק את מה שקרה", היא אומרת. "צמצמתי את החשיבה על הנושא לחשיבה פרקטית בלבד של מה נכון לעשות בכל שלב ושלב כדי להתקדם בכל פעם עוד צעד קטן לעבר השיקום".
לדבריה, מעבר לניתוק הרגשי שכפתה על עצמה, לא ויתרה לעצמה על תרגול הגפיים. "גם כשכל פלג הגוף העליון שלי היה מקובע הייתי עושה תרגילי רגליים. הכול במטרה לשמור על התנועתיות. הייתי נחושה לנסות וללכת במשך כל תקופת השיקום".
אורבך זוקפת את ההחלמה וההתאוששות המפתיעות לתרגילים הגופניים, אך בעיקר לכוח המנטלי ולחוסן הנפשי שמצאה בעצמה באותה שנה קשה. "האופציה של נכות לא הייתה קיימת עבורי בכל אותה תקופה. הצבתי לי מטרות יומיומיות קצרות טווח ועמדתי בהן, וכך צעד-צעד עד שחזרתי לאיתני. כיום אני יודעת שהתנועתיות והתרגול לצד חשיבה חיובית, אופטימיות וביטחון בהחלמה הם אלה שאפשרו לי לעמוד וללכת, וחשוב לא פחות, לשוב לספורט ולמצוא את ייעודי בחיים".
כשנה לאחר הפציעה התנדבה לשירות צבאי מלא כמש"קית בחיל הים, חזרה אט אט לאימוני ספורט והחלה לעסוק במחשבים. "אחרי הצבא, התלבטתי בין לימודי פסיכולוגיה לספורט, שני תחומים שהיו ועודם קרובים מאוד ללבי", היא מספרת. "מצאתי דרך לשלב אימוני כושר אישי בווינגייט וקורסים לניהול חדרי כושר במקביל לתואר הראשון שעשיתי בפסיכולוגיה".
את התואר השני והשלישי בפסיכולוגיה של הספורט כבר עשתה בארצות הברית אצל אבי הפסיכולוגיה לספורט - פרופ' רוברט סינגר - במהלך 16 השנים שבהן שהתה שם עם בעלה ושלושת ילדיהם. "מאז הפציעה ובמהלך השנים שבאו לאחריה, הבנתי ללא צל של ספק שבריאות מנטלית היא דבר מרכזי בשינוי אורח החיים וכדי לחיות חיים בריאים ומספקים יותר, עלינו להשקיע בה לפחות כפי שאנו משקיעים בבריאות הגופנית".
לפני כארבע שנים חזרה עם משפחתה לארץ והתברגה כראש תחום קידום בריאות בווינגייט וכמרצה בכירה לפסיכולוגיה של הספורט. שני הכובעים האלה עודדו אותה ליזום קורס, ראשון מסוגו, שיכשיר מאמנים צעירים לסייע לאנשים בכלל ולספורטאים בפרט, באמצעות הקניית כלים מתחום התזונה, הפסיכולוגיה והקואוצ'ינג.
אורבך-אופז משתפת במשבר אישי לא פשוט שחוותה לפני כשנתיים בעקבות גירושיה מבעלה, אבי ילדיה. "מתברר שגם הסנדלר הולך יחף לפעמים", היא מחייכת בעצב. "למרות העובדה שאני מלמדת כיצד לקבל החלטות ולרוץ איתן קדימה, תרתי משמע, כשזה הגיע אליי, לקח לי שלוש שנים קשות וכואבות כדי להבין ולהבשיל עם העניין עד שקיבלתי את ההחלטה להתגרש".
אך מרגע קבלת ההחלטה היה לה ברור כיצד תיראה שגרת יומה בכל הקשור לגידול ילדיה ופרנסתם. לדבריה לעבודה העצמית והמנטלית שעשתה עם עצמה הייתה השפעה מכרעת גם בהתמודדות הלא פשוטה הזאת, ובחצי קריצה היא כבר מעדכנת, כי כיום היא לגמרי פנויה ל"פרק ב'" חדש ומשמעותי בחייה.
מה החזיק אותך באותן שנים קשות לפני שהחלטתם להתגרש?
"יישמתי על עצמי חלק מהאימון המנטלי שאני מעבירה למאומנים שלי. התחברתי לאותם דברים שנותנים לי אנרגיה עד היום: הספורט והחברים שלי. השתדלתי להיות מודעת ולנתב את האנרגיות שלי ואת המוטיבציה לדברים החשובים באמת".
הספורט כפסיכולוג? נסי לתאר לי באופן מעשי איך זה מתבצע.
"יש תרגילים שונים במודעות. אתן לך דוגמה לתרגיל שהעברתי לשחקנית טניס כדי לתרגל חשיבה חיובית תוך כדי משחק. ביקשתי ממנה לשים אטבים בכיס אחד של מכנסיה, ובמהלך המשחק, בכל פעם כשהיא חושבת מחשבה שלילית, להעביר אטב אחד לכיס השני.
"רק בתום התרגיל היא הבינה כמה מחשבות שליליות היו לה במהלך המשחק וכמה זה מעכב אותה מלהתקדם. כתוצאה מהתרגיל הזה היא כבר החלה באופן מודע לחשוב מחשבות חיוביות לפני ובמהלך המשחק וזה כמובן העלה לה את המוטיבציה לנצח ושיפר בצורה משמעותית את יכולת המשחק שלה".
איך משליכים אימון מנטלי מתחום הספורט לחיי היומיום?
"זה פשוט", היא יורה. "הרפיה, משפט, תנועה. כשקבוצה עולה לשחק, בדיוק כמו לפני פגישה עסקית חשובה, יש התנהלות דומה. אני מלמדת טכניקות של נשימה, התרכזות בהרפיית שריר מסוים ומילה או משפט המסייעים להתרכז ולהיות בפוקוס בזמן אמת".
אורבך-אופז מספרת שהיא מיישמת את הטכניקות שלה על עצמה מדי יום, כשהיא מאלצת את עצמה לקום מהמיטה בחמש וחצי בבוקר, גם כשגשם מידפק על חלונה, כדי לגמוע את 10 הקילומטרים שהם חלק מהאימון היומי שלה. בימים אלה ממש היא מתאמנת לחצי מרתון תל אביב. במסגרת האימונים היא רצה ורוכבת על אופני שטח חמש פעמים בשבוע ולעתים אף יותר.
את מתאמנת בעצמך ומעידה כי את מעודדת את ילדייך להתאמן בסוגי ספורט שונים. אפשר להגיד שאת מביאה את העבודה הביתה."התמזל מזלי ואני עוסקת למחייתי בתחביב הכי גדול שלי - ספורט, לכן בלתי נמנע שאת מרבית שעות היום אני מעבירה בעיסוק, בתחביב או בשניהם גם יחד. אני מאוד מאמינה שילדים יכולים לקבל המון מהעיסוק בספורט. הכלים שהם רוכשים - ההתמדה, ההתמודדות עם כישלונות ותחושת דבקות במשימה - מסייעים להם ונותנים להם כלים להתמודד עם סיטואציות תחרותיות וקשות בחיים".
אז את יותר ספורטאית או יותר פסיכולוגית?
"יותר ספורטאית, ללא ספק. וזה הכיף שבדבר. מכיוון שפסיכולוגית של ספורט עובדת עם ספורטים וגם עם אלה שאינם ספורטאים, אני יכולה להגדיר את עצמי איך שבא לי: ספורטאית שהיא דוקטור לפסיכולוגיה או פסיכולוגית לספורט שהיא גם ספורטאית בעצמה. הכי חשוב זה לעצור ולחשוב מפעם לפעם ולהתמיד רק בדברים שעושים לנו טוב. השילוב הזה של ספורט ופסיכולוגיה עושה לי רק טוב".
עם זאת, היא מרשה לעצמה לעוף במחשבות ומודה כי החלום שלה הוא להקים יחד עם בתה חוות חיות פרטית שבה יגדלו ויטפחו את חיות המשק.
אז בהגדרת היעדים האישית שלך, חוות חיות היא יעד?
"כרגע היא בגדר חלום. נכון שאני מאוד משימתית ומתנהלת בחיי באופן זהה לאופן שבו אני מאמנת ספורטאים. אני מציבה מטרות ובודקת איך אני מגיעה אליהן אבל לא הכול בחיים זה רק מטרות", והיא ממשיכה באותה נשימה. "אני מאמינה ב'שיטת ה-80/20. 80 אחוז מהזמן אני עושה מה שצריך, למשל אוכלת באופן מסודר ומקפידה על תזונה בריאה וב-20 האחוז הנותרים, אני מרשה לעצמי לאכול ג'אנק".
אורבך סוברת שמכיוון שהמודעות לאורח חיים בריא עולה בשנים האחרונות, יש חשיבות ראשונה במעלה להטמיע הרגלי אכילה נכונים השייכים גם הם לתחום האימון המנטלי שבו היא עוסקת. "בהקשר הזה, אימון מנטלי עוסק באיך ליישם ולשמר ירידה במשקל בעזרת הצבת מטרות לטווח הארוך ופריטת מטרות קצרות טווח שיסייעו לעמוד ביעדים. במקרים מסוימים חשוב לדעת כיצד להפריד את הרגש מהמחשבה ולחשוב חשיבה שמקדמת את המטרה שלנו וממקסמת את הפוטנציאל האישי גם בהיבט של ירידה במשקל".
איזה מסר היית רוצה להעביר לכל האנשים שמרגישים שהם לא מממשים את הפוטנציאל שלהם?
"פוטנציאל הוא דבר סובייקטיבי. יש טכניקות לעבוד עם כל אחד ולגרום לו להבין מהי הצלחה עבורו, איך הוא מגדיר הצלחה, לבדוק איך הוא מתמודד עם כישלונות, וכמובן מה מבחינתו היה גורם לו להרגיש שהוא ממקסם את הפוטנציאל שלו בצורה אופטימלית. חשוב להבין שפוטנציאל הוא קריטריון סובייקטיבי וכל אחד מגדיר אותו בצורה שונה. אנשים נוטים לייחס לו רף הצלחות כלשהו ומתאכזבים ככל שהדלתא בין הרצוי למצוי גדולה, אך לא זו הדרך".
בימים אלה נפתחת בווינגייט סדנה נוספת להורים לספורטאים בהנחייתה של אורבך-אופז. הסדנה מתמקדת בהרצאות מתחום הבריאות המנטלית ועידוד המוטיבציה אצל ילדים, לצד הרצאות בנושאי תזונה, פעילות גופנית ופציעות ספורט. "יש קשר הדוק בין השקעה לתוצאה בכל תחום בחיינו וכדאי ללמד גם את הילדים לשים לכך לב".
אורבך-אופז מספרת שבמקרים רבים היא מזהה אצל מבוגרים ככלל ואצל ילדים בפרט דפוסי חשיבה שמעכבים אותם. כך היא מספרת על בנות בגילי 12-13 שנוטות לזקוף הצלחות לדברים חיצוניים במשפטים כמו "איזה פוקס", "מזל שהיה מבחן קל" ותירוצים אחרים השייכים ל"תורת הייחוס הסיבתי" ואילו את הכשלונות הן מייחסות ומנכסות לעצמן.
"פיתוח חוסן מנטלי כרוך גם ביכולת לקחת אחריות ולייחס לעצמנו רק דברים השייכים לתחום אחריותנו. כך, למשל, בהתמודדות עם כישלון במבחן חשוב לבדוק עם עצמנו האם למדנו כראוי. האם אנחנו מבינים את מקור הטעות וכיצד להשתפר בפעם הבאה במקום להאשים את המורה שכתבה מבחן קשה במיוחד, את הרעש שהגיע מבחוץ והפריע לריכוז או כל סיבה אחרת. יש דברים שהם שלנו ובתחום אחריותנו ולכן יש באפשרותנו לשנות ולהשפיע עליהם ויש דברים שלא. חשוב ללמוד להפריד בין שני המעגלים האלה".
הכול נשמע מאוד קר וטכני.
"הרוב זה עניין של פרקטיקה ותרגול. קשר בין השקעה לתוצאה. כשמבינים שתחרותיות היא מדד אישי, בינך לבין עצמך ובין ההשגים והיכולות שלך, אפשר לנטרל הרגלים מעכבים, לשחזר הצלחות ולאמץ הרגלים של אלופים, והספורט הוא רק אמצעי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם