תביעה: רשלנות חדר המיון הביאה למותו של קלמן
"סליחה, אני עייף", הסביר רופא בחדר המיון ברמב"ם את סירובו לטפל בקלמן קלופר שעבר אירוע לב. כך טוענת אלמנתו יוטה, ניצולת שואה מקרית מוצקין, בתביעה שהגישה נגד בית החולים. לטענתה, מסכת של זלזול וחוסר טיפול בבעלה הותירו אותו למות בחדר המיון "כמו כלב ברחוב". רמב"ם: "טרם התקבלה התביעה"
◄ בואו להיות חברים של זמן מעריב גם בפייסבוק
הספר האחרון שקרא קלמן קלופר בחייו נותר דומם פתוח במקום בו השאיר אותו ומעליו משקפי הקריאה. פחות ממחצית עוד נותרה עד לסיום הספר. קלמן לא הספיק לחזור אליו, כי באותו יום הוא מצא את סופו הטרגי בטרם עת.
"הכל נשאר ככה כמו ביומו האחרון. לא נגעתי בכלום. זאת הייתה הפינה שלו, פה הוא אהב לקרוא ולראות טלוויזיה, אני לא מסוגלת לגעת", מספרת יוטה אשתו. על האירועים שהובילו למותו של קלמן ולתביעה מספרת יוטה כשהיא נסערת: "בערב שבועות בעלי לא הרגיש טוב. כשהוא בא להודיע לי על כך, הוא כבר היה לבוש ומוכן ללכת לבית החולים. מיד הזמנתי את 'שחל'. 'שחל' הגיעו ובאמת ראו שיש לו שינויים בא.ק.ג וכל הסימנים הצביעו על כך שמדובר באירוע לבבי. הוא סיפר על זיעה קרה ושהוא לקח טיפות שאמורות להקל באופן מיידי. הרופאה אמרה שחייבים למהר, ובאמת נסענו בשיא המהירות לבית החולים, עם הסירנה והכל".
איך קיבלו אתכם במיון?
"הייתי בטוחה שאיך שנגיע מיד יקפצו עליו. אבל אף אחד לא ניגש. שאלתי איזה אחות איפה הרופא, אז היא הצביעה עליו. הוא ישב מול מחשב ושוחח בטלפון. ניגשתי אליו ואמרתי לו שהגעתי עם בעלי שהובהל ב'שחל'. הוא אמר לי שהוא עייף, פשוט ככה, ושהוא נמצא שם משמונה בבוקר, ועכשיו שמונה בערב ועוד יש לו דברים לעשות. הייתי בהלם, אבל לא הרפיתי מהרופא, התחלתי לספר לו על כל ההיסטוריה הרפואית של בעלי. הוא אמר לי שחבל לי על המילים, כי בינתיים הוא לא יבדוק אותו. הייתי בהלם.
"בינתיים אני רואה שקלמן סובל ומסובב את הראש מפה לשם ויש לו לחץ בחזה, אני מבינה שצריך לבדוק אותו מהר ולעשות משהו. האחות הגיעה וחיברה אותו למכשיר שלא עבד.
"כש'שחל' בדקו לא היה עוד כלום ובתשע כבר התחילה בצקת ריאות - זה הסימן הראשון לכך שלא טיפלו מספיק מהר בלב. הוא החליט לתת לו תרופות, שלא שמעתי אף פעם שנותנים במקרה כזה, וגם לא ישירות לווריד שזה יותר מהיר. הוא ביקש מהאחות לקחת בדיקת דם ולחכות שעתיים לתוצאות. ואני כל הזמן חושבת על הזמן שהולך ואוזל".
מה קרה אחר כך?
"שלחו אותו לצילום חזה, ואני איתו, דוחפת את המיטה, הטכנאי ראה איך שאני בלחץ והרשה לי להיכנס אתו לצילום. ראיתי את הצילום ונחרדתי, לא ראו כלום, הכל היה כמו עננים כי היו כל כך הרבה נוזלים. התחלתי לצעוק: 'מה עם הריאות?!'. באתי לרופא והתחננתי אליו: 'תעשה משהו, הריאות כבר לא בסדר'. הוא אמר שהם מחכים למומחה. איפה המומחה הזה? ולמה לא מנסים כבר לעשות משהו כי המצב רק מחמיר. דיברתי אחר כך עם מומחים ואמרו לי שיש דרכים להוציא את המים. אני הצקתי לו והוא רק ביטל אותי ואמר שאני היסטרית. בינתיים קלמן כבר לא ידע את נפשו מסבל. הוא התרומם פתאום וחזר. ראיתי שהוא רוצה לחיות, שהוא מבקש שיעזרו לו ולא עשו כלום".
ואת רואה שהמצב רק הולך ומידרדר?
"קלמן היה במצב נורא. אני לא יכולה לשכוח עד היום את העיניים שלו. אחר כך הרופא עוד מגיע עם חיוך ואני שואלת אותו על מה החיוך, אז הוא פונה לקלמן ואומר לו: 'אשתך מאד מודאגת'. בטח שאני מודאגת, כי אני מרגישה שהזמן אוזל ובינתיים הוא לא מקבל טיפול. למזלנו הרע, הילדות שלנו לא היו איתנו בגלל החג. אני יודעת שאם הן היו שם, הרופא לא היה מתנהג בכזה זלזול".
"אני ראיתי איך הבן אדם נגמר לי מול העיניים. זאת לא רשלנות רפואית, הרגו אותו, פשוט הרגו אותו. ארבע שעות לא עשו איתו שום דבר ולא נתנו לו שום דבר. זה זועק לשמיים. בגלל זה אני לא יכולה לחזור לעצמי שראיתי אותו נגמר והם לא עשו שום דבר. לקראת הסוף נתנו לו איזה כדורים והוא התחיל להעלות קצף. עד היום אני לא יודעת אילו כדורים הם היו. מה שהכי גרוע, זה שכתבו בגיליון הרפואי שהוא קיבל עירוי, אבל זה לא נכון. הקצף יוצא לו מהפה, ואני רצה לרופא והוא מסתכל ככה מהזווית ואומר שאסור לו לירוק. הוא בדק אותו מרחוק בלי לגשת אליו.
"פתאום, אני לא אשכח בחיים, קלמן מתרומם וזועק אלי: 'יוטה, מה קורה לי? מה קורה לי?' ובוכה, כי הוא הרגיש כנראה שזה הסוף. השפתיים שלו כבר היו כחולות וכולו רטוב. אמרתי לרופא שאולי יעשו לו צנתור, כמו שעשו לו פעם. הרופא ענה לי בגסות: 'את רופאה?'. שאלתי מה עושים והוא אומר לי נחכה, כל הזמן נחכה. הוא בפירוש הרג אותו וחיכה שהוא ימות. כשכבר היה מאוחר מדי באו ולקחו אותו לטיפול נמרץ. קיוויתי שהם יצליחו לעזור לו, אבל אחר כך הרופא אמר שהם לא יכלו כבר לעשות כלום וזה כבר היה הסוף. כשהם לקחו אותו, הוא נראה כמו כשרואים בסרטים על האינקוויזיציה - כולו מקופל ושבור.
"הגבר היפה שלי, לאיזה מצב הוא הגיע. זה עומד לנגד עיני יום ולילה, אני נהיית חולה מזה, אני לא יכולה להתגבר. הורג אותי שהוא היה בהכרה מלאה. עמדתי מול הדלת של הטיפול נמרץ שהיא אמנם שקופה, אבל לא ראיתי אותו. המון זמן עמדתי שם ואז רצתי שוב לאותו רופא, ששוב היה עם הטלפון. נראה לי שהיה כבר בסביבות שתיים בלילה, אמרתי לו שאני מחכה כבר הרבה זמן וביקשתי שילך לראות מה קורה שם. הוא התחיל להגיד לי שהוא נורא עסוק. לדעתי הוא כבר ידע מה הולך שם בפנים".
קלמן ויוטה, שניהם ניצולי שואה, עלו לארץ כדי לבנות כאן את ביתם. בתחילה התגוררו עם בתם הבכורה בת הארבע במעברה בקריית חיים ומאוחר יותר קבעו את מושבם בקריית מוצקין, שם נולדה בתם השנייה. השניים נהנו מאד מהיציאה לפנסיה, הרבו לבלות, לצפות בהצגות, לצאת לטיולים ולשהות עם הנכדים. יוטה מתקשה לדבר כשהיא נזכרת: "תמיד הוא היה בראש השולחן, תמיד היה מארגן הכל. לא היינו דתיים אבל שמרנו על המסורת והוא ידע הכל. הוא מאד נהנה להיות סבא. הבנות מאד קשורות אליו וגם הנכדים. הוא היה מסיע אותם לחוגים, לוקח מהגן כשצריך".
כמה הוא חסר?
"מאוד. המצב מאוד גרוע בלעדיו. אני מרגישה שאני איתו מתחת לאדמה. הייתי עושה איתו הכל, ויכלו להיות לנו עוד הרבה שנים יחד. אף פעם לא מתים ביחד, אבל לפחות צריך לנצל את השנים שיש וגזלו לי אותן. אם המוות שלו היה טבעי, זה קורה, יש לי שכן יותר צעיר ממנו שנפל חטף דם לב ומת".
אבל הייתה לו היסטוריה של בעיות לב
"הוא היה מטופל ברמב"ם מ-91', אז הוא קיבל התקף לב ויצא מזה. ב-98' הוא קיבל שוב כאבים ביד שמאל והיה יומיים בבית החולים. היה שם קרדיולוג מומחה שמיד הבין שמדובר במשהו רציני, לקח אותו מיד לצנתור ולמעשה הציל אותו. אחרי זה הכל היה בסדר עד 2005. ב-2005 הייתה לו באיזה בוקר הפרעה בדיבור שנמשכה דקות ספורות. מיד הזמנו את 'שחל' שלקחו אותו לבית חולים, ושם לא גילו מה הייתה ההפרעה הזו.
"אותו מומחה לקרדיולוגיה גילה שיש לו הפרעות בקצב הלב אז שמו לו קוצב לב. כשיצאנו מבית החולים הוא אמר לי שזה טוב הקוצב, כי זה כמו כרטיס ביטחון ואם יש איזה אירוע הוא מיד מתקן את המצב. הוא הלך לביקורות והכל היה בסדר".
אז סמכתם על הטיפול ברמב"ם?
"אני לא יודעת מה אני אעשה עכשיו אם אני אצטרך טיפול. אני לא יודעת אם אני אוכל לחזור לשם, זה הקבר של בעלי, בפרוש. אני פונה למנהל של רמב"ם ושואלת אם הוא יודע מה הולך אצלו בחדר מיון. זה כמו סלקציה, הרופא קובע מי לחיים ומי למוות".
מפה נובעת תחושת הבגידה?
"אחרי כל מה שהוא עבר בשואה ושרד, הוא בא לפה אדם צעיר. הוא נתן המון למדינה. השתתף בכל המלחמות, היה חיל קרבי. גם בתור אזרח הוא תרם, הוא עבד במקומות מסוכנים שהיה צריך ללכת עם נשק. באיזה תנאים הוא עבד בצפון כשהקטיושות עפות מעל הראש שלו, הוא עזר לעולים חדשים.
"כשהגיע התור שלו לקבל עזרה נתנו לו למות כמו כלב ברחוב. זה הסוף של בן אדם שנתן את החיים שלו ושחלם על הארץ הזו. כן, אני בהחלט מרגישה שהמדינה בגדה בנו".
מבית החולים רמב"ם נמסר בתגובה: ״כתב התביעה טרם הגיע לידנו. כאשר נקבל את התביעה נתייחס אליה בבית המשפט , כמקובל״.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום חיפה והקריות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם