מג'דל שמס, בירת ההיפסטרים של המזרח התיכון
רשמים מסצנת הברים והגורמה של מג'דל שמס, היכן שהנופים ציוריים, ההרים מושלגים והאווירה פריזאית. זה יכול היה להיות המקום המושלם להתנשק בו, אם רק היה אפשר
"הם רצו לברוח מכל הבלגן של תל אביב ולבלות לילה במקום שאף אחד לא יזהה אותם ויציק להם", מספר הישאם אבו ג'בל, הבעלים של בית הקפה ווסט סייד במג'דל שמס, "ובגלל שחבר שלהם מארצות הברית הוא אח של איהאב טריבה, סטודנט בסם שפיגל שגר פה בכפר, איהאב הזמין אותם לבוא אלינו. הם ישנו בכפר לילה אחד, בבית של סבתא של איהאב, באו לווסט סייד, שתו מוחיטו ועשו חיים".
התצלומים של הכהנים משיקים לחיים בכוסות המוחיטו שהכין להם אבו ג'בל מעטרים את קירות המקום.
הווסט סייד נפתח לפני יותר משלוש שנים, ובישר טרנד שהציף מאז בהדרגה את הכפר הדרוזי הציורי: מקומות עם שיק אמריקאי או אירופי או מערבי באופן כללי - ההפך הגמור מהמסעדות הדרוזיות המסורתיות המזוהות עם הכפר, אלה המתאפיינות בלבנה ובסלט טבולה. זהו מקום מרבצם של התיכוניסטים המקומיים שממלאים את פינות החלל הצבעוני המואר באורות פלורוסנט, מתגודדים חבורות-חבורות, שותים קולה, אוכלים צ'יפס שצף בקטשופ, מצלמים זה את זה באייפון ומציצים לשולחן הסמוך כדי ליצור קשר עין עם הנערות מהכיתה המקבילה.
הסטיילינג שלהם כמעט זהה לזה של שאר בני גילם ברחבי הארץ - יהודים, ערבים ודרוזים כאחד: הבנים מעוטרים בתסרוקות שנראות כמו הכלאה בין תוכי קקדו וכדורגלן ספרדי, נועלים סניקרס נפוחות ועטופים במעילי ניילון מבריקים. הבנות מקפידות על סקיני ג'ינס בגזרה גבוהה ועל נעלי בלרינה. הם מעודכנים, יפים ומתוקצבים על ידי ההורים. כשאחד הנערים שולף את הסנואובורד החדש שלו ומשוויץ בפני הבנות, הוא משמש תזכורת חיה למה
אם ישראל היתה מדינה גדולה יותר, וככזאת בלקסיקון שלה היה נכלל המושג רוד טריפ, אז הכפר מג'דל שמס היה מקבל את המעמד שלו הוא ראוי: כפר מרוחק ועתיר מוזה עבור כותבים, מוזקאים וסתם אנשים שמחפשים לברוח מהחיים ולספוג השראה קסומה. ממש כמו האחים כהן. מי שתהה היכן יכלה להתקיים המקבילה הישראלית לסיפור כתיבת אלבומו הראשון של אמן האינדי בון איבר - בעקבות הפרידה מחברתו הוא התבודד בבקתה הררית למשך כמה חודשים וכתב בה אלבום מופתי - ימצא את התשובה בכפר הדרוזי שלמרגלות החרמון.
היתרון של הכפר על פני צימר רגיל בגליל, למשל, הוא תחושת החוץ לארץ שהמקום משרה עליך; ארומה זרה שלובה בריח נעים של עצי דובדבן שבוערים באח הביתית. אמן שלא יצליח לכתוב שיר מופתי באווירה הזאת, מוטב שיחליף מקצוע. על כל פנים, עד שהישראלים יפנימו את הפוטנציאל, תושבי היישוב הצפוני ביותר במדינה לא מבזבזים זמן. הם עסוקים במהפכת תרבות.
לווסט סייד נכנס חבר של הבעלים הישאם. מדובר בבחור צעיר, מסורק בקפידה, מגולח למשעי וחנוט במעיל בלשים עבה בצבע כחול. סיבת התכונה שמורגשת בקרב הבנות שיושבות באותם רגעים בקפה אינה חזותו המרשימה של הבחור, אלא תפקידו. קבלו את דולאן אבו סלאח, 34, יו"ר המועצה המקומית מג'דל שמס. הוא בן המקום, נשוי פלוס שלושה, מכהן בתפקיד כבר ארבע שנים ונשבע שהוא יו"ר המועצה הצעיר ביותר בישראל.
אבו סלאח נמנה עם המיעוט בקרב אנשי מג'דל שמס שמחזיק באזרחות ישראלית (כעשרה אחוזים). שאר תושבי הכפר, שעד 1967 היה חלק מסוריה, מסרבים להפוך לאזרחים ישראלים ומסתפקים בתעודת תושב בלבד. בשדה "לאום" באותה תעודה כתוב הסטטוס "Undefined". כך רשום גם בתחליף הדרכון שיש להם. כנגזרת של המציאות הפוליטית והמנהלית הייחודית בכפר, אבו סלאח לא נבחר לתפקיד בבחירות כלליות, אלא בהצבעה בקרב 39 חברי מועצת מג'דל שמס, ואי לכך קשה לקבוע בוודאות שהוא מייצג את רצונם של כלל התושבים. אבל זה לא מונע בעדו לחולל מהפכה.
"לפני כמה שנים נפל האסימון לחלק מהתושבים פה ששווה להשקיע יותר בתיירות", הוא מסביר. "תבין, מג'דל שמס הוא אחד היישובים בעל אחוז האקדמאים הגבוהים בעולם, ברצינות. המון אנשים פה למדו באוניברסיטה בדמשק (השלטון הסורי אפשר לדרוזים מרמת הגולן ללמוד במדינה בחינם), או במקומות אחרים בעולם, חזרו לפה כשהם מבינים בכלכלה, במנהל עסקים, בתיירות ובתחומים נוספים, והבינו שיש פה שוק בעל פוטנציאל אדיר. הם עשו אחד פלוס אחד, הבינו מה יביא תיירים, והחליטו לפתוח מקומות בילוי עם אפיון שאינו בהכרח דרוזי.
"הווסט סייד היה הראשון, ואחריו נפתחו מסעדות צרפתיות, בתי קפה ומקומות נוספים. אנחנו, כמועצה, מעודדים את זה על ידי מתן פטור מארנונה לעסקים האלה במחצית השנה הראשונה ועל ידי סלילת כבישי גישה לבתי עסק חדשים. בשלוש השנים האחרונות יש עלייה בהיקף התיירות אצלנו, וגם האוכלוסייה המקומית מבלה במקומות החדשים".
רק לפי כשבועיים חזרו למג'דל שמס כעשרה סטודנטים בני הכפר שלמדו בסוריה, בימים של אלימות מטורפת ומספר הרוגים דמיוני. אחד מהם הוא נאדר חלבי, בן 29, שסיים לאחרונה תואר ראשון בספרות ערבית באוניברסיטת דמשק. חלבי, הנמנה עם המשפחה המורחבת של רפיק חלבי, הגיש תוכנית רדיו יומית בתחנה מקומית בבירה הסורית ובה נהג לדבר על אירועי השעה ולהשמיע מוזיקה לטעמו. אחרי שנים שבהן חי לבדו במעונות האוניברסיטה בדמשק, חלבי הרווק חזר לחיק משפחתו המגוננת ולמגורים עם הוריו.
פגשתי אותו בבית הקפה של אחיו הצעיר, נאשד, שמשמש בקיץ גם כאולם שמחות, בעיקר בזכות המרפסת הרחבה שמשקיפה לעבר הגבול הסורי. חלבי הגיע לבוש בקפידה - סוודר שחור שמתחתיו מציצה חולצת כפתורים, מכנסי בד שחורים וג'ל בשיער. הוא נראה כמו קלישאה של עירוני מתוחכם שחוזר לכפרו. חלבי אינו מדבר עברית והשיחה איתו נערכה בעזרת אביו, דובר עברית רהוטה.
"דמשק עיר מדהימה, יש בה הכל", סיפר הסטודנט, "חיי לילה ותרבות. בשנותיי כסטודנט הלכתי הרבה לאופרה, לתיאטרון, למועדונים ולפאבים. דמשק מזכירה את אתונה: עיר ענקית ומודרנית אבל עם מראה ים תיכוני. הלכתי כל בוקר ברגל מהמעונות לרדיו, ומשם לאוניברסיטה. הרחוב בדמשק פתוח וסובלני, אתה יכול לראות בחורות חשופות לצד בחורות עם חיג'אב. מה שאני הכי אוהב בדמשק זה שאין שם יומרה להיות כמו ארצות הברית, אנשים גאים באופי של המקום. זה שונה מאוד מתל אביב, לדעתי".
חלבי מודה שקשה לו עם השוני הגדול בין הסצנה הגועשת של דמשק לשקט הכפרי של מג'דל שמס, ושחיי הלילה והתרבות חסרים לו. "אני מוצא את עצמי נשאר הרבה בבית וקורא ספר", הוא מספר, "ומדי פעם מדבר בסקייפ עם חברים שעוד חיים בדמשק. ברור לי שאחזור לשם יום אחד".
המתיקות המבעבעת מדבריו של חלבי צורמת קשות על רקע הקטל שמתרחש בסוריה בשנה האחרונה. נראה שבני משפחת חלבי מעדיפים להתכחש לכך. "זה לא סוד שאנחנו, הדרוזים בגולן, תמכנו תמיד באסד ואנחנו ממשיכים לתמוך בו גם היום", הצהיר אביו של חלבי באמצע השיחה, מכוון לברית ארוכת השנים בין מפלגת הבעת' העלוואית לעדה הדרוזית. "לא הרגשנו כלום בדמשק, לא ראיתי שום הפגנה או משהו כזה", מוסיף חלבי הבן כשאני שואל אותו איך זה ללמוד בצל מלחמת אזרחים עקובה מדם.
כשהתעניינתי אם יש לו חברים שעזבו את הלימודים כדי להצטרף לכוחות המהפכה, אביו מחליט שהשיחה נגמרה. "אנחנו לא מדברים על פוליטיקה", הבהיר, ולאחר מכן הסביר לי שבנו צריך להיזהר בדבריו, שכן מלבד העובדה שלמד בסוריה תודות לשלטונו של אסד, הוא גם עבד ברדיו בתור עיתונאי, מה שמפנה אליו זרקור אפילו גדול יותר. מאוחר יותר הסבירו לי תושבים אחרים ממג'דל שמס שמה שקורה כיום בסוריה זה נושא רגיש עבור תושבי הכפר, ושעליי להיזהר מלהעלות אותו סתם כך.
לכן, בשיחה עם יו"ר המועצה אבו סלאח בווסט סייד, שנערכה אחרי שהפגישה עם חלבי פוצצה, נזהרתי מלשאול ישירות על הנושא הסורי. אלא שאבו סלאח עצמו הוא שהעלה את הסוגיה, ובישירות מרשימה. "למה אתה לא שואל אותי כבר על סוריה?", פנה אליי.
אוקיי, מה עמדתך בנוגע למה שאסד מעולל לבני עמו?
"אני חושב שכל האקדמאים והמשכילים במג'דל שמס רואים שמה שקורה בסוריה, הרג הילדים והזוועות, אינו אנושי, וששלטונו של אסד ייגמר בקרוב. כל אלה שתומכים פה באסד, יש להם ילדים שלומדים בסוריה או משפחות שגרות שם. אני חושב שהעם הסורי צריך לנשום לרווחה ולהשתחרר ממי שמביא עליו מוות והרס, אבל ברור לי שיש רבים פה בכפר שתומכים באסד, למרות שהם יודעים שהוא עושה פשעים. האנשים האלה מסתתרים מאחורי אצבע קטנה, הם צופים בערוץ הלאומי הסורי ומשכנעים עצמם שלא קורה שם כלום".
הפער בין העמדות שלך לעמדות שלהם מורגש?
"יש מתיחות בכפר, אנשים יודעים את דעתי וזה הגיע כבר לוויכוחים על סף מכות ולכתובות גרפיטי נגדי. הם משוכנעים שאם אסד ייפול ובסוריה יהיה שלטון סוני, אז אנחנו, הדרוזים מהגולן, לא נקבל יותר לימודים חינם בדמשק. אבל אני מאמין שהסונים דווקא ימשיכו את הסידור הזה. מה שהכי עצוב זה שלעולם לא מזיז מה שקורה שם, ורק אחרי שמתה עיתונאית מערבית פתאום כולם התעוררו".
בכביש שעולה ממג'דל שמס לחרמון, בסיבוב האחרון לפני שבתי הכפר נגמרים, ממוקמת מסעדת ניסאן, גם היא חלק מטרנד המערביות-בפרשנות מקומית. היהודי המצוי מניח שמסעדה דרוזית, ועוד על כביש, ועוד במיקום כזה אסטרטגי - חייבת להיות מסורתית קלאסית. "לקח ללקוחות זמן להבין שזו לא מסעדה של 'יאללה, אחי, פתח לי שולחן עם סלטים אסליים' וכל זה", אומר הבעלים, נאזי סראידין, "עכשיו הם מבינים שזו מסעדת בשרים ולא מסעדה מזרחית, בין השאר כי העיצוב של המקום שונה ומודרני".
אזור השירותים של ניסאן, הזועק שונות, מוכיח נאמנה את טענתו של סראידין. במקום גליל הנייר הענקי שבאמצעותו מוזמן הלקוח לייבש ידיו ברוב המסעדות הדרוזיות בגליל, בניסאן מחכה לו ערמת מגבות קטנות צהובות המדיפות ניחוח נעים של מרכך כביסה.
בצעירותו התגורר סראידין בקיבוץ אמיר הסמוך לקריית שמונה במשך ארבע שנים, היות שאביו שימש שם מנהל האחזקה. "נהיה לי אופי ישראלי כזה", הוא מספר, "נהייתי קיבוצניק שמאלני. חזרתי לכפר רק ב-2009, אחרי שנים של ניסיון בניהול מסעדות בקריית שמונה ובראש פינה, וגיליתי שהאנשים במג'דל הרבה פחות מיואשים מהישראלים שם למטה (הוא מצביע לכיוון קריית שמונה).
"פה כולם רגועים יותר ולא נותנים לחיים החרא להשתלט על המצב רוח. החלטתי לפתוח מסעדה עם אופי ישראלי, כי זה מה שנהיה ממני. האוכל פה ישראלי, ים תיכוני ובשרי, כולל נגיעות זרות (למשל, מנה מדהימה של פטריות מוקרמות ממולאות פסטו). חוץ מזה, זה לא חכם כלכלית לפתוח מסעדה דרוזית בכפר דרוזי, כי אז אתה עובד רק בעונת הסקי, כשיש אנשים. המקומיים הרי לא ישלמו על אוכל דרוזי".
ואת האוכל שלך, שהוא סוג של גורמה, תושבי מג'דל שמס אוהבים?
"כן, יש פה לגמרי תרבות מסעדות בכפר. תבין, מג'דל היא כמו תל אביב של הדרוזים, המקום שמוביל מבחינת טרנדים ומחדש. הדרוזים מהגליל מסתכלים עלינו כמו שהפריפריה היהודית מסתכלת על תל אביב. הם גם חושבים שאנחנו סנובים שמשוכנעים שהם יותר טובים מהם. לשבת בבתי קפה או לצאת עם המשפחה למסעדה זה סטנדרט פה, וזה כי רבים מהכפר למדו במקומות שונים בעולם - דמשק, אירופה, ארצות הברית. כל אחד מביא מהתרבות שהכיר ומאיפה שלמד, קצת כמו העלייה של היהודים במובן הזה. תראה שעוד כמה שנים יהיו פה בכפר מסעדות סיניות שפתחו דרוזים שלמדו בהונג קונג, מסעדות טאפאס של דרוזים שלמדו בברצלונה, וכו'".
כמה מאות מטרים במורד אותו כביש שבקצהו ניצבת מסעדת ניסאן נמצאת גולת הכותרת של הסצנה המג'דל שמסית, המקום שכל מקומי שואל אותך אם כבר ישבת בו: מסעדת אנדיפיינד. שם המקום נבחר בהשראת אותו הסטטוס הנזכר בתעודת התושב, והבר הארוך שלו הוא ללא ספק המקום שבו בון איבר היה מטביע את יגונו במשקה כל ערב, לאחר שמרט את שערותיו כל היום בניסיון לכתוב עוד שיר מדמם בבקתת העץ בקצה הכפר.
עיצוב הפנים של הבר, שבמהלך היום מתפקד כמסעדה אירופית/צרפתית, נראה כמו פסטיש סגנונות כלל ישראליים: שימוש נרחב בעץ כמו בפאבים בקיבוצים, תאורות מתחכמות בגוני אדום כמו במקומות אפלוליים בשכונת פלורנטין התל אביבית, חלל לא מוגדר שבו ניתן לשבת על ספק קוביות ספק ספסלים כמו במאורות אלטרנטיביות, וחלק מסעדתי מהוגן. הבעלים, איאד ספאדי, בן 29, הוא אחת הדמויות המעניינות והמסתוריות במג'דל שמס. יש לו שיער ארוך, מכנסי הג'ינס שלו תלויים באגביות וחושפים חלק ניכר מהתחתונים, הוא מעשן בפוזה מהורהרת ומביט לחלל בסטייל שמהפנט את בנות הכפר.
זה יום חמישי בערב, השעה קרובה לחצות, והבר באנדיפיינד מלא בצעירים מקומיים בשנות ה-20 עד 30 לחייהם. הם שעונים על הבר בזוגות, חלקם שקועים בפלרטוט, לוגמים בירה ומפריחים לאוויר טבעות עשן. ספאדי, שאחראי גם על המוזיקה, מנעים את זמנם בבלוז, ולפרקים מתבל במוזיקה ערבית מודרנית עם נגיעות אלקטרוניות.
"אני מכיר בשם את כל מי שפה", הוא מצהיר. "המטרה שלי במקום הזה היא לאו דווקא לעשות כסף, אלא להביא הרגלים חדשים למג'דל שמס. רציתי לגרום לדרוזים לאהוב גורמה. לא היה לי מקום בראש שרציתי שהאנדיפיינד יהיה כמוהו, רק ידעתי שאני רוצה מקום עם הרבה עץ, בלוז, מטבח פתוח ואוכל צרפתי מעולה".
והיום, כמעט שנה אחרי שפתחת, אפשר לומר שהניסוי הצליח? יש מצב, נגיד, שנראה פה זוג מתנשק על הבר?
"לא, אין מצב כזה, למרות שלי אישית אין בעיה עם זה. מצדי שיתפשטו אפילו, אבל המנטליות הדרוזית אינה כזו. יש עדיין אנשים בכפר, בעיר המבוגרים, שלא אוהבים את הרעיון של בר שבו נשים וגברים שותים יחד. עשו לי המון בעיות בהתחלה, וגם להורים שלי שגרים פה בכפר. הפיצו שמועות על המקום שבנות פה מתפשטות כל יום ומתנהגות כמו זונות, ונלחמתי בזה חזק. הדרוזים מהגליל בכלל לא מקבלים את זה. אם היו פותחים מקום כזה בדליית אל כרמל או בעוספייה, תוך שבוע הוא היה נשרף. לכן אני משתדל לא להכניס לאנדיפיינד חבר'ה דרוזים שבאים מהגליל בחבורות".
גרת בישראל בכל מיני מקומות, הסתובבת בעולם ועכשיו אתה פה, ממייסדי הסצנה. אתה רואה את עצמך נשאר פה עוד הרבה שנים?
"תראה, חשוב לי מה שאני עושה פה, כולל, למשל, התמיכה של האנדיפיינד באמנות מקומית. כל הציורים שאתה רואה על הקיר זה של אמנים מהכפר, ומדי פעם יש פה הופעות. היו אצלנו להקת רגאיי בערבית, להקת בנות דרוזיות שעושות קאברים ללהיטי רוק, להקה של יהודים שמנגנים בכלים מזרחיים ואפילו מסיבת תחפושות עשינו פה, שזה דבר גדול כי בדת הדרוזית אין חג שמתחפשים בו.
"באים לפה לא מעט תיירים ומתים על המקום, רובם אירופים, וגם יהודים באים, בעיקר כאלה שבדרך לחרמון. יהודים מהקיבוצים באזור קריית שמונה כמעט לא באים. תכלס, אני לא רואה את עצמי נשאר פה עוד הרבה שנים, כמה שמג'דל שמס יקר לי. אמנם המקום בעלייה, מתחילה סצנה ויש אמנות מקומית והכל, אבל בשלב מסוים בטח יימאס לי ותמצא אותי בתל אביב או באירופה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם