סאדו-מאזו בדרך אל ההריון המיוחל
כך סייעתי במלאכה להביא ילד לעולם (רמז: באמצעות די-וי-די של סאדו-מאזו שמצאתי במגירה באסותא). עוד חוויות מהמסע אחר צאצא
והנה חידה: כמה יעלה לישראלי הממוצע לנסוע לשדרות רוטשילד לחנות בכחול לבן ולא לזוז עד הקיץ הבא? התשובה בסוף הטור.
◄ בואו להיות חברים של זמן מעריב גם בפייסבוק
איתן כבל כמרקחה. הוא לא מאמין שגם הוא בסיפור הזה של הארגזים, הטפסים הכפולים, הרמאויות הקטנות של מפא"י ההיסטורית. אני מחבב את איתן כבל. יש בו משהו אמין לחלוטין, אישי לגמרי. לא הילד הכי מבריק בשכונה אבל הכי להוט. ועכשיו הוא בחבילה אחת עם עמיר פרץ שכבר התלוננו על כך שראה בחייו
הנה שיחה שהגיעה למדור עם אחד מתומכי פרץ, כבל או עיני. גם זה לא חשוב:
סוקרת: שלום אדוני, מדברים מהקג"ב, שזה ראשי תיבות של קבוצה גדולה בודקת.
נסקר: אני לא בבית, אפשר אחר כך?
סוקרת: אתה כן בבית, אנחנו גם מצלמים אותך.
נסקר: עליתם עליי. מה אני יכול לעזור?
סוקרת: האם אדוני תומך באיתן כבל?
נסקר: באופן כללי כן.
סוקרת: לא חבל? האם אדוני יודע שכבל הוא תימני שהתקדם בחיים רק תודות לאפליה מתקנת? נסקר: לא, לא ידעתי...
סוקרת: האם אדוני יודע שאיתן כבל לא עשה צבא אלא רק מילואים?
נסקר: לא... לא ידעתי.
סוקרת: האם אדוני יודע שעופר עיני יותר חזק ממנו, וגם יותר חזק מאדוני וגם יודע איפה אדוני גר? האם אדוני ישקול תמיכה במועמד אחר?
נסקר: בסדר, השתכנעתי. אני תומך בעמיר פרץ
סוקרת: טוב, מתברר שאדוני נורא מטומטם ולא ראוי להיות חבר הסתדרות. רק לסיכום, אולי כדאי להשליך את כל הזיוף הזה לפח ההיסטוריה. ואם עמוס שם בארגזים מהפעם הקודמת, שיחפשו פח אחר.
◄ בדרך להיריון - פרק ראשון
◄ בדרך להיריון - פרק שני
שוב תודה על כל התגובות החמות, על כל ההצעות לעזרה, ובכלל. אפילו אלה הקוראים להכחדת זרעי וצאצאיי על פני כדור הארץ הידלדלו ועברו להכחיד מישהו אחר. הנה תקציר הפרקים הקודמים:
החלטנו, האישה השווה בחיי ואני, להביא ילד לעולם. אף שרשומים על שמי שלושה ילדים היסטוריים, התברר בבדיקת זרע שיש לי 15 יחידות במקום 50 מיליון הנדרשים לצורך הבאת ילד בישראל.
יצאנו למסע הפריה שהתברר כמסע התעללות בגוף האישה, אותה אחת שאני כל כך אוהב, שכל כך לא אשמה ולא קשורה למיעוט זרעיי, אבל משום מה היא זו שחוטפת את הזריקות, דוחפת את הכדורים ושאר ירקות כדי שהאירוע יצליח. וכך, אחרי סיוט של הזרקות יומיות וכפולות בבטן הרכה שלה ועוד עניינים שלא אפרט, הגענו לשלב ההפריה בבית החולים.
החלק הראשון במסע המייסר הזה הוא שאיבת הביציות לצורך מפגש מרגש עם זרעיי העלובים, שיילקחו מבעוד מועד. כל התהליך הזה מבוצע בבית חולים, הגברת תחת הרדמה מלאה, והגבר, אני לצורך העניין, ער ובועט כאילו לא קשור בכלל לעלילה המרכזית.
אנחנו בחרנו באסותא, אבל אני מניח שמה שאפרט מיד קורה בכל בית חולים בארץ.
כן, כן, קרמר מסיינפלד שאל את זה הרבה לפניי באחד הפרקים המשובחים, שבהם בדק כמה שווה גבריותו. ואכן, הכניסו אותי לחדר קטן, חשוך במידה, עם כוס קטנה ואמרו - אנא הבא את הזרע לדלפק בקצה המסדרון.
אני לא חושב שעברתי דברים מביכים מאלה לאחרונה, ואני מדבר על ההליכה הארוכה-ארוכה מהחדר החשוך לדלפק המואר בקצה המסדרון מול עיניהם של לא מעט אנשים, שאני מניח שהניחו שבכוסית העטופה למשעי אין פיצוחים או קטניות למיניהן.
אבל עוד לפני ההליכה, הרשו לי כמה מילים על החדר הקטן והחשוך:
מבט ראשוני כללי גילה מיטה קטנה, טלוויזיה ומקלחת צמודה. מתחת לטלוויזיה היה מכשיר די-וי-די. פה כבר התחלתי להסתקרן. מה נותנים באסותא לגברים פגומים בשעת צרה? והנה מה שמעלה התחקיר שלנו: לא פחות מסרט סאדו-מאזו נועז התגלה במגירה קטנה מתחת לטלוויזיה. כן-כן, הם חושבים שם על הכול באסותא, יישר כוח באמת, איזו התחשבות.
מתי לצאת מהחדר הקטן והחשוך? האם מיד בתום "העברת" הזרעים לכוסית או לחכות קצת?
אם נצא מיד, יעלו עליי המוני מבקרי אסותא, ההנהלה וצוות העובדים ויגלו מה שאני גיליתי לפני המון שנים - לא צריך שעות בשביל העניין הזה, גם לא דקות ארוכות מדי. מנגד, אם אשתהה, אולי יחשבו - כמה חסר גבריות האיש הזה שמשחק אותה כל כך קשוח לפעמים?
בסופו של דבר עשיתי כמה שיחות טלפון ויצאתי. בנון שלנטיות מופגנת נתתי לאחות את הכוסית העטופה ונעלמתי לעבר האופק, כלומר נורא רציתי להיעלם לעבר האופק, אבל אז נזכרתי שאני שחקן שולי בסרט הזה, והכוכבת המרכזית היא זו שעומדת עוד דקה להיות מורדמת, ולקבל מיני עינוגים הקשורים לפרוצדורה רפואית מעיקה. אבל כל זה בפעם הבאה.
כלב: צלצלו אליי לפני כמה דקות מההסתדרות ושאלו אם באמת חתמתי עבור פרץ, מה להגיד?
אני: תגיד את האמת!
כלב: נראה לך? קיבלתי הבטחה מיורם מרציאנו שאם פרץ יזכה אני אוכל להיות הכלב שלו. תגיד, מה יותר טוב, להיות הכלב של פרץ או של עיני?
אני: לא יודע, צריך לשאול את מרציאנו.
האבטלה בשפל היסטורי - רק 5.4 אחוזים מובטלים, שיא נמוך של כל הזמנים!
עדיין המון אנשים מרוויחים שכר עבדים, לא גומרים את השבוע והחיים גומרים עליהם. שמחה זה לא.
התשובה: לא זאת השאלה. השאלה היא אם הישראלים עוד מאמינים במחאות.
meroz.guy@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם