החוזר בתשובה שהפך לרופא: סיפורו של מנהל "וולפסון"
ארבע עובדות שלא ידעתם על ד"ר יצחק ברלוביץ', מנהל המרכז הרפואי "וולפסון" בחולון: 1. כשהיה ילד חזר בתשובה עד גיל התיכון 2. בנו במאי טלוויזיה מצליח 3. הוא מעריץ את מירי מסיקה 4. התמחותו היא ברפואת ילדים. ריאיון לרגל זכייתו באות יקיר שירות המדינה
ד"ר יצחק ברלוביץ', מנהל המרכז הרפואי "וולפסון" בחולון, מקפיד לשבת במשרדו כשהדלת פתוחה לרווחה. תמיד. על השולחן הסגלגל מונח זר פרחים מפואר לרגל זכייתו ב"אות יקיר שירות המדינה". "השולחן", יסביר מאוחר יותר ד"ר ברלוביץ', "הוזמן בתכנון אישי שלי, כך שכולם יוכלו לשבת סביבו במקומות שווים בלי ראש לישיבה".
גישת השוויון והכבוד לזולת מתבטאת בעיצוב המשרד כמו גם בהיסטוריה האישית שלו, שהובילה את ד"ר ברלוביץ' לקבלת האות, השבוע. האות, יש לציין, מוענק לעובדים ותיקים בשירות המדינה אשר צברו מעל 25 שנים בשירות המדינה, ותרמו לה תרומה משמעותית ומיוחדת.
"מכאיב לי שמערכת הבריאות במדינת ישראל עדיין לא מקבלת את המקום הראוי לה בסדרי קדימויות ועדיפויות במדיניות של ממשלת ישראל", הוא אמר לרגל זכייתו באות יקיר שירות המדינה. "בריאות אמורה לקבל מקום כמו מערכת הביטחון ומערכת חינוך. זו אותה רמת חשיבות. לא במקרה איחולי בריאות הם ראשונים בכל איחול של אדם אחד לשני".
הוא בן 62, נולד בליטא ועלה ארצה בגל תשע. נשוי למרים, עובדת בחברת תרופות, ואב לשחר וערן. שחר במאי מפורסם, שביים בין היתר את "קחי אותי שרון" - מתוכניות הריאליטי הראשונות בארץ ("אגב, שרון שכנה שלי כיום", אומר ד"ר ברלוביץ' בחיוך). ערן פנה לתחום ההפקה.
מאחורי ד"ר ברלוביץ' שורה של תפקידים בכירים כמו ראש מינהל רפואה במשרד הראשי ומשנה למנכ"ל משרד הבריאות. הוא היה שותף פעיל ליוזמת החקיקה של חוק ביטוח בריאות ממלכתי אשר נכנס לתוקפו בינואר 1995, והוביל פרויקט להיערכות מערכת הבריאות לטיפול בחולי שחפת.
ד"ר ברלוביץ' התמחה ברפואת ילדים במרכז הרפואי "אסף הרופא", וב-1985 שימש עוזר רפואי לראש שירותי האשפוז במשרד הבריאות. ב-1997 התמנה למשנה למנכ"ל משרד הבריאות ומאז דצמבר 2006 הוא מנהל את וולפסון.
יצחק, הילד, חלם להיות רופא?
"לא. אני הגעתי לכאן ילד בן תשע עולה חדש. לא היה לי מושג מה אהיה כשאהיה גדול".
איזה תלמיד היית?
"רציתי להצליח. למדתי בבית ספר ישורון בחולון, בית ספר חילוני. באותה תקופה הכרתי ילד חרדי עם פאות וזה מצא חן בעיני, והחלטתי לחזור בתשובה. שכנעתי את הוריי לשלוח אותי לבית ספר דתי. הם לא התנגדו והמשיכו בחייהם המסורתיים.
"הלכתי עם כיפה
איך הגעת לרפואה?
"בסוף הכיתה השביעית הגשתי מועמדות לבית ספר לרפואה, התקבלתי ולמדתי בבית ספר לרפואה. במקביל עבדתי ככח עזר, התחלתי בבית חולים דונולו שהפך לוולפסון, זו למעשה סגירת מעגל", מחייך ד"ר ברלוביץ'. "ההמשך היה בקורס קצינים וכרופא גדודי בסיני. התקופה היפה ביותר שלי הייתה כרופא מחליף בנגב, שם הייתי אחראי על חמישה ישובים".
בחרת בזמנו ברפואת ילדים, מדוע לא נשארת בתפקיד?
"מצאתי שרבים מהרופאים שבחרו במסלול ניהולי הם רופאי ילדים. הקשר מעניין. רופא ילדים מחונך מהיום הראשון לראות את הצד של הילד, אבל לא רק. עליו לראות את כל המשפחה, הקהילה, הצד הארגוני שתומך. הרופא מטפל בכל הסביבה וזו חשיבה שמייחדת רופא ילדים. מגיע שלב שרופא ילדים אומר לעצמו 'אם אני טוב בזה אז אוכל לנהל מסגרת גדולה יותר', וכך מגיעים לניהול".
כשותף בהקמת ועדת סל התרופות, מה זרז את התהליך?
"זה היה בשנת 1997 צמוד להודעה שלא מוכנים לתת תרופות שלא נמצאות בסל התרופות, וקמה צעקה גדולה. אני זוכר שראיינו ילדה בשם שקד שהסתכלה לכולם בעיניים ושאלה 'אתם רוצים שאני אמות בגלל שלא אקבל תרופות שאני אמורה לקבל?'. הראיון הזה שינה רבות".
כיהנת כחבר בוועדה עד 2006, היום אתה שבע רצון מתפקודה?
"הוועדה נולדה כגוף מקצועי נטו ללא בעלי עניין - אנשי משרד הבריאות ומומחים מתחומים מקצועיים שיכולים לתרום לדיוני הוועדה. כיום נכללים בה נציגי קופות חולים, ואי אפשר להגיד שהם לא גוף בעלי עניין כמו כלכלנים. אלה לא יכולים להיות חלק אורגני בוועדה אתית מקצועית רפואית הגוזרת גורלות אנשים בסופו של יום. הוועדה צריכה להיות מורכבת מאנשי מקצוע".
יש תרופות שהיית מצרף מיד?
"לשמחתי, אין תרופה שהיא מצילת חיים, שאם לא ניתנת האדם ימות, שאינה נמצאת בסל. וזה עיקרון שהכנסנו בזמנו ושמרנו לאורך השנים ואני מקווה שיישמר. אני מאמין גדול ברפואה מונעת, וכל דבר שניתן למנוע זה תמיד טוב מאשר לטפל באדם חולה, אבל היא לא עומדת מול הצורך המיידי של תרופה להצלת חיים".
מה דעתך על דרישת האחיות בוולפסון, להפנות חולים לבית חולים אחר בשעת עומס?
"העומס קיים בכל בתי החולים הכלליים במדינת ישראל. אין מצב שבית חולים אחד עמוס ואם יעבירו לבית חולים אחר זה יסתדר. הן יודעות היטב שאין לאן להפנות. כל בתי החולים עמוסים לעייפה".
מה הפתרון לדעתך?
"לדעתי הפתרון האמיתי לטווח רחוק הוא יצירת תוכנית לאומית רב שנתית של פיתוח תשתיות אשפוז ציבוריות במדינת ישראל. הרעיון העיקרי הוא להקים מערכת בריאות שתענה על צורכי האוכלוסייה, ומצד שני צריך לדאוג שיהיו מספיק אנשים שיטפלו בחולים - אחיות, רופאים וכוח אדם.
"לגבי רופאים אני חושב שאפשר לראות אור בקצה מנהרה. כמעט הוכפל מקומות הלימוד לרופאים בישראל, ויש הלומדים בחו"ל. אני מעריך שבמהלך שלוש או ארבע השנים הקרובות יהיו מספיק מקבלי רישיונות רפואה בישראל שיענו על הצרכים".
אז היכן הבעיה?
"המשבר הרציני הינו בתחום האחיות. אם אצל הרופאים כל מקום חדש הנפתח להכשרתם מאויש באופן מיידי, לגבי אחיות זה הפוך. אין די אחיות כרגע, וגם לבתי ספר לאחיות אין פנייה.
"יש למצוא דרך למשוך אנשים שאוהבים את התחום ללמוד סיעוד. אני קורא לכל המעוניינים להגיע ללימודי סיעוד, זה מקצוע מכובד, אקדמי ומעניק סיפוק, ויש לדאוג כמובן שתהיה תמורה עבור המאמץ".
מה דעתך על משבר המתמחים?
"זהו נושא המתפתח לאורך השנים. כשהייתי מתמחה היו תורניות של 36 שעות וכמובן זה מאוד הציק. כשהגעתי למשרד הבריאות, תמכתי בקיצור שעות העבודה של תורנויות והתבטאתי בכל מסגרת אפשרית בנוגע לכך. בהזדמנות הראשונה, בהסכם הרופאים בשנת 2000, דאגתי שרופאים לאחר תורנות ייכו הביתה ולא יישארו לעבוד. הקרדיט לכך הוא שלי".
יש אומרים שגם 24 שעות עבודה זה יותר מדי.
"זה נכון. השאיפה היא שרופא יעבוד 42 שעות בשבוע, חמישה ימים".
איך אתה מתמודד עם המשברים בתחום הבריאות?
"יש לי קשר מצוין עם ועדי העובדים ונעשים מאמצים משותפים להתמודד. כשמגיעים מים עד נפש ובית חולים מוצף בחולים, אנו יוצרים קשר עם משרד בריאות ובודקים מה קורה באזור, ולמשל מפנים את מגן דוד לבתי חולים שכנים.
"זה נעשה מפעם לפעם, אנו לא מאושרים מכך אבל זה קורה. כמובן שאם בית החולים השכן עמוס אי אפשר להפנות חולים, הכל יקרוס כמו בניין קלפים. זה לא פתרון קבוע".
יש תוכניות חדשות לוולפסון?
"מתוכננות בניית מחלקות נוספות. אמנם נדרשות שלוש שנים לבניית מחלקה, אך הבעיה היא במצבת כח אדם. מחלקה בנויה בלי רופאים ואחיות לא תסייע בכלום".
מה הפתרון למשבר כח האדם?
"אני אנצל את ההזדמנות לקרוא לרופאים ואחיות המחפשים עבודה, שיפנו אלינו. אנו נשמח למצוא להם עבודה מתאימה בבית החולים. למעוניינים ללמוד את מקצוע הסיעוד יש אצלנו בית ספר ולימודי תעודה שנמשכים שנתיים. נשמח לראותכם בינינו".
לקחת חלק בקליטת רופאים עולים מברית המועצות.
"אני ציוני. כשפרצה העלייה מברית המועצות ב-1989 אלו היו נתונים משמחים מצד אחד, ומדאיגים מהצד השני. כמויות גדולות של יהודים הגיעו אלינו, מספר ללא תקדים. ועל כל 30 עולים היה רופא".
תמיד התבדחו שהרופאים מברית המועצות לא למדו רפואה.
"היה לנו מזל גדול. שנתיים קודם לעלייה אושרה הצעת חוק שחייבה עולים לעשות בחינות רישוי. נפגשנו עם שר הקליטה דאז יעקב צור, שחשש שבחינות הרישוי יגרמו לרופאים לא לעלות לישראל והעלייה תיפגע. אמרתי לו: 'אדוני השר, אתה טועה. בזכות בחינות הרישוי הרופאים יקלטו טוב יותר'.
"ואכן כך היה. התהליך הזה קלט כמות גדולה ביותר של רופאים וכמעט לא הייתה אבטלה. זה היה סיפור הצלחה חסר תקדים בארץ ובחו"ל, כמעט הכפלנו את מספר הרופאים. באותה תקופה לא הייתה מצוקת כח אדם רפואי. הלוואי ותהיה עוד עלייה כזו. לא יודע מאיזו מדינה, אך הלוואי ותהיה".
כשאתה מסתובב במסדרונות אתה מפתח עור של פיל מול מראה החולים?
"כשזה יקרה אצטרך לפרוש. הכאב והסבל של החולים זה דבר שמלווה אותי מאז הייתי סטודנט לרפואה. החלטות שלי הונחו תמיד לפי הצורך האמיתי של האזרח הישראלי".
אומרים שהדלת שלך תמיד פתוחה.
"הנייד שלי מפורסם בכל מקום ומקום, אנשים מתקשרים 24 שעות והדלת של המשרד אכן פתוחה לכולם. לעולם לא דחיתי שיחת טלפון. אם אני יכול לעזור אני עוזר, ולא משנה מי האדם. זה יכול להיות קרוב משפחה או כל אזרח שאני לא מכיר".
מה מפתיע אותך בתחום הרפואה?
"מפתיע שאני עדיין נתקל בסוג של אטימות. אנשים שלא ערים לצורך של המטופל. זה מפתיע אותי תמיד מחדש. אני תמיד אומר שאחת הבעיות של מערכת בריאות ציבורית – בעיה שיש להיאבק בה, היא הניכור. חולה מרגיש זר. אני תמיד ממליץ להגיע לבית חולים עם מלווה. תחושת הביטחון שיש לידך מישהו מוכר מאוד נחוצה בזמן אשפוז".
מה הרגשת כשהודיעו לך על זכייתך באות יקיר שירות המדינה?
"מרגש זו המילה המתאימה ביותר. זהו פידבק והזדמנות להביט לאחור - 30 שנות עשייה במערכת הבריאות ועל הדרך שעשיתי".
בדיעבד היית עושה משהו אחרת?
"לא תכננתי את חיי, אבל זה מעניין. כשסיימתי התמחות ילדים והחלטתי לעבור לתחום המנהל הרפואי, נשאלתי מה ארצה לעשות בעוד עשר שנים. השבתי אז: 'מנהל בית חולים'. זה אמנם לקח 20 שנים, אבל זה הסתדר לשביעות רצוני".
בימים אלה חזר ברלוביץ' לבית החולים לאחר חופשת מחלה קצרה. "אני אוהב להיות עסוק ואוהב את בית החולים. כשחזרתי, נגע ללבי יחסם של העובדים אליי. המנקות והשומרים באים מנשקים ומברכים אותי, זה ממש נוגע ללב".
גם פרויקט "הצל לבו של ילד" קרוב ללבך.
"אם הילדים הללו לא היו מגיעים לניתוח בוולפסון הם היו מתים. אין בארצות שלהם משאבים ותשתיות לטיפול. גם כשהציעו לי לוותר על הפרויקט על מנת להציל כספים, לא הסכמתי לכך".
כעת כשחזרת, מהם היעדים שהצבת לעצמך מבחינת בית החולים?
"היעד הדחוף ביותר הוא לפתח את נושא השירות לקשיש. בית חולים וולפסון משרת את האוכלסיה הקשישה ביותר במדינה ישראל.
"בבת ים 18 אחוז מהתושבים הם מעל גיל 65. ובחולון כ-14 אחוז מהתושבים, מעל גיל 65. לכן חייבים לפתח שירות גריאטרי עם מחלקות פנימיות. היעד השני הוא הקמת מכון MRI. בכל בית חולים חייב להיות מכון כזה סמוך לחדר המיון".
באלו הישגים של בית החולים אתה גאה?
"אני גאה בבית חולים ואוהב אותו העובדה שבשנת 2011 יותר נשים בחרו ללדת בוולפסון, משמחת ביותר. זה שיעור נשים גבוה שהתווסף מבתי חולים אחרים, וזו גאווה. אמנם לא הגענו לאיכלוב ושיבא, אבל אנחנו בדרך הנכונה".
עבודת הרופא תובענית, איך זה מסתדר מבחינה משפחתית?
"הבן הגדול היה אומר 'אבא בתורנות'. זה היה הסטטוס הקבוע. יש נקיפות מצפון עד היום - ועכשיו הן התרבו כי יש לי נכד, איתמר, ואני רואה כמה הם משקיעים בו ואני מקנא. לי לא היה את הזמן הזה. אני די מצטער על הזמן שלא השקעתי בילדיי. הם ילדי מפתח ונעזרנו בסבא והסבתא משני הצדדים".
חשבת פעם על תפקיד אחר?
"המערכת הפרטית לא משכה אותי. אני אוהב ללמד והייתי שותף בכתיבת הספר 'מערכת הבריאות בישראל'. זה ספר הנלמד בתוכניות של מנהל מערכות בריאות בכל הארץ וזו גאווה. כל מי שלומד מנהל מערכות בריאות חייב ללמוד את הספר הזה".
מה אתה עושה בזמנך הפנוי?
"מאזין למוסיקה טובה. אני אוהב את מירי מסיקה, הייתי בכמה הופעות שלה. אני גם אוהב סרטים טובים".
אתה רואה עצמך משתלב בפוליטיקה?
"לא! ממש לא. אף אחד לא יודע מהן דעותיי הפוליטיות ומעולם לא התבטאתי בתחום הזה. מה שחשוב לי זה שתהיה מערכת בריאות ציבורית טובה. מערכת פרטית עלולה לפגוע באוכלוסיה מעוטת יכולות. בריאות חייבת להיות שוויונית, ככל האפשר כמובן, והתחום חייב לקבל עזרה של הממשלה. על חולים לא אמורים להתחרות, לחולים חייבים לעזור ולדאוג".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם