"ירושלים משעממת": בגובה העיניים עם מוריס, מספר הסיפורים
הוא נולד בתוניסיה, גדל בעכו וחי בירושלים. הוא למד לספר סיפורים מסבתו ומחברתה פאטמה, וחושב שסקאזי בגד בפאנק. 2,354 מילים עם מוריס, מספר סיפורים, היסטוריון רוק, סולן להקת "סרטן השד" לשעבר ופקיד ממשלתי, שיודע שמתחת לעץ תפוחים לא מוצאים אגסים
ירושלים
"מאיפה אני אתחיל - מהלכלוך? מהשעמום? זאת עיר משעממת. מבחינה אורבנית, אתה עושה שני סיבובים וגמרת את העיר. אין לך שום דבר, כלום. בארץ יש לנו רק עיר אחת, וקוראים לה תל אביב. אין מה לעשות. מה אתה עושה בערב בירושלים? הולך ושותה בירה פה, בירה שם. כולם מתנקזים בסוף לאותו מקום – או ל'אוגנדה' או ל'סירה', כל אלה שבאותו ראש, שמחפשים את השונה".
עכו
"נולדתי בתוניסיה, עלינו לארץ כשהייתי בן תשע והיינו במעברה אולי 20 יום. לא היה לנו שם כלום חוץ מים יפה. בתור צעירים היינו עושים מסיבות בבתים של חברים, כמו ב'אסקימו לימון' הראשון: מקליטים על סלילים, עושים קצת סלואו, קצת פסדובלה, קצת רומבה, קצת רוקנרול. זאת הייתה האווירה".
סיפורים
"הפכתי למספר סיפורים בזכות סבתא שלי וחברה שלה פאטמה. בתוניסיה הייתה לסבתא שלי חברה ערבייה בשם פאטמה, והיא הייתה באה לבקר את סבתא שלי וישנה אצלנו. זה היה בשנות החמישים, לא הייתה טלוויזיה, אז מה עשו בלילות החורף הארוכים? סיפרו סיפורים.
"היינו יושבים שלושתנו, כל אחת מהן הייתה מספרת סיפור, ואז היה מגיע תורי. הייתי צריך לקחת את הסיפורים שהכרתי כילד, 'כיפה אדומה' ו'חתול במגפיים', לתרגם אותם בראש מצרפתית לערבית ואז לספר אותם בצורה טובה, לשמור על המתח. זה הפך אותי למספר".
ערבית
"אני דובר ערבית של יהודי תוניסיה, שזה סלנג מעורבב צרפתית־ערבית־איטלקית־עברית. בצבא הייתי ביחידה 8200 ושם למדתי ערבית באופן מסודר. כשהייתי שם עוד קראו לזה 515, והיו אומרים שזה בגלל שיש שם 500 עיראקים ו־15 משאר העדות. אז אסור היה להגיד את השם של היחידה, ואסור היה לנו אפילו ללכת עם סמל המודיעין על הכומתה".
ברים
"היה היה פעם ברחוב ריבלין מקום שנקרא 'פינקי'. פינקי היה בחור מקנדה שבא לכאן ופתח פאב. לא הייתה לו מוזיקה, אז אנחנו הבאנו את המוזיקה שלנו ושמענו שם. מסכן, הוא נרצח בסוף על רקע סחיטת דמי חסות. חוץ מזה היה את 'פינק', שהיה בר יוקרתי נורא, והשאר חמארות. מאוחר יותר, איפה שהיה עד לא מזמן 'סטארדאסט', היה מקום שנקרא 'טאץ' הקטן', של ינקי, יעקב בכר.
"אחרי שהוא ראה שהולך לו הוא פתח את 'טאץ' הגדול', ואחר כך פתח את 'שונרא'. יכולת לשבת ולהכיר את כולם, את דודיק 'דל־מוח' אופנהיים מ־'3ח', את העיתונאי יורם בר ז"ל ואת כל החבר'ה שלהם. בגלל האנשים האלה המוזיקה הייתה שונה והאווירה הייתה שונה, והתגבשנו לחבורה כזו שעוקבת אחרי ינקי לאיפה שהוא הולך".
מועדונים
"אני זוכר לטובה את המועדונים שהיו אז בתלפיות, את ה'האנגר' ואת 'האמבטיה'. כל להקה שהייתה מגיעה לארץ הייתה מופיעה גם בירושלים. בימי שישי כל הירושלמים היו יורדים לתל אביב ל'פינגווין', ורואים שם את כל הצפונים באים בבגדי פאנק ותסרוקות פאנק.
"בחו"ל הפאנקיסטים היו עניים, ובארץ הפאנקיסטים היו צפונים – כי היו להם הורים עשירים שיכלו להביא להם את כל האביזרים לפאנק, את הדוקס ואת המכנסיים המשובצים. צריך אביזרים לפאנק, פאנק זה אריזה, זה לא רק לאהוב את המוזיקה. בסוף הצטרפתי ללהקת פאנק".
"סרטן השד"
"בשנת 2000 הצטרפתי ללהקת 'סרטן השד'. הכרתי אותם מהרחוב, הם היו חבר'ה שהסתובבו ברחובות, ואני אהבתי את הראש שלהם. הם אמרו לי שהם רוצים להקים להקה, אבל אתה יודע, כל צעיר רוצה להקים להקה.
"יום אחד הם באו ואמרו לי, היום אנחנו מופיעים. זה היה ב-1992, והם הופיעו ב'בית חם', מין ארגון שנותן מקום לילדים שמסתובבים ברחוב. אני זוכר את ההופעה הראשונה שלהם. אפילו שהם לא ידעו לנגן, בפאנק תמיד אמרו, 'קודם נופיע, אחר כך נלמד לנגן'. שלושה אקורדים,
"ראיתי את ההופעה ואמרתי, יש פה אמת, הם לא מחשבנים לאף אחד. אחרי כמה זמן התיידדתי עם זיו הבסיסט, ואז יום אחד הוא בא לבקר אותי ושאל: 'אתה, שנמצא ברוקנרול שנים על גבי שנים, לא חלמת להיות בלהקה?'. אמרתי לו, 'בטח שחלמתי'. השמעתי לו שיר ששרתי באיזו הצגה, והוא שאל אם אני רוצה לבוא לשיר איתם שיר בתור אורח. שרתי איתם את 'פרנויד' של 'בלאק סאבאת'', הופעתי איתם פעם, פעמיים, שלוש, ובסוף נהייתי חבר בלהקה".
במה
"היה כיף להופיע, כי אני אוהב במה. עשיתי הצגות, סרטי סטודנטים, אבל להיות בלהקה ולהופיע זה משהו אחר. זה ללמוד על האישיות שלך. יש לי אישיות דומיננטית, ובלהקה אתה צריך להנמיך את האישיות שלך. אני הייתי צריך להיות כינור שלישי, וזאת הייתה סדנה אישית איך להיות לא במרכז, לא בספוט. אבל היה כיף, ממש כיף".
סקאזי
"הכרתי אותו מהתקופה ב'סרטן השד', מההרכב הראשון. בחור נחמד. כשהוא עזב את הלהקה, התחיל לארגן מסיבות ורייבים והיה עובר ומחלק פאיירים, הייתי אומר לו: 'סקאזי, בגדת בפאנק, נהיית טראנס, איך אתה לא מתבייש'. אבל עם הצלחה אי אפשר להתווכח".
מוזיקה ירושלמית
"בירושלים גדלו החלוצים של כל סגנון מוזיקלי כמעט. נכון שפורטיס עשה פאנק, אבל הלהקה הראשונה שממש עשתה את זה הייתה 'סרטן השד'. בסוף שנות השבעים, תחילת שנות השמונים, הייתה פה להקת 'דובדבן', שייצגה את הרוק הפרוגרסיבי הירושלמי במיטבו.
"הקלידן שלהם איב טואטי הלך לעולמו לפני שלוש שנים. היה גם את 'חולירע', '3ח', 'הקליק', 'נושאי המגבעת'. ירושלים היא עיר קשה, לכן קל ליצור בה. בתל אביב אתה אומר, קודם כול נלך לים, אחר כך נראה. היום יש לך פה את 'מוג'הדין', 'אשכרה מתים'. בירושלים אתה מוכרח ליצור כדי שיהיה לך מה לעשות".
יורם בר
"הוא היה עיתונאי ממדרגה ראשונה בתחום המוזיקה. הייתה לו שפה מיוחדת משלו, והוא באמת היה בן אדם שלא אכפת לו מכלום, לא עניין אותו מה חושבים או אומרים עליו. הוא ודודיק 'דל־מוח' אופנהיים היו חבר'ה שקראנו להם החבר'ה של קריית היובל, כי כולם גרו שם באזור.
"הייתה תקופה שהייתי מתקלט ב'שונרא' ביום שישי בצהריים והייתי שם את הכסאח הכי גדול שיש. אז דודיק היה בא, ויורם בר היה בא, והיינו יושבים ועושים ביחד ככה עם הראש לדת' מטאל, אינדסטריאל והכסאח הכי מהיר וכבד שיש".
מרכז העיר
“הכול פה בסדר, חוץ ממועדון ‘קונסטנטין’ שעושה לי חור בראש כל לילה. כמה שהתקשרתי למשטרה, נפגשתי אפילו עם מפקד תחנת לב הבירה, כלום לא עזר. אם זה יעזור להפסיק את הרעש או לסגור את המקום – כל הכבוד לכם. הרעש יוצא מאחורה ישר אל תוך הסלון שלי. אני חושב שאני אלך למשרד לאיכות הסביבה או ל’אדם, טבע ודין’”.
רוקנרול בעברית
“קשה לשיר רוק בעברית. אני חושב שהראשון שהצליח לעשות מהעברית שפה של רוק היה רמי פורטיס ב’פלונטר’. לפני זה היו שרים רוק במלעיל כזה. הוא הראשון שנתן רוקנרול בעברית, והמקצבים והמילים ישבו בול. בשנות השמונים ‘מינימל קומפקט’ היו מבקרים בארץ פעמיים בשנה, בפסח ובראש השנה, והיו מופיעים ב’פינגווין’ בתל אביב. אני זוכר שראיתי שם הופעה של פורטיס עם ‘ז’אן קונפליקט’, וכשהיא הסתיימה פורטיס על להופיע עם ‘מינימל קומפקט’”.
בוב דילן
"משורר דגול, למרות שאני חושב שאמינם עולה עליו. אמינם לא עושה לך המנונים, אלא מדבר על אנשים שגדלו במיץ של הזבל ועל הבעיות שלהם. בוב דילן? או־קיי, אז היו לו את הגיטרה וההרמוניקה, אבל זה לא רוקנרול. הוא לא בועט. 'גוד סייב דה קווין' זה בועט. דילן רכב על כתפיים של אחרים, ועוד עם הקול המאנפף הזה. חוץ מזה, אני לא אוהב אמן שלא עושה כבוד לקהל שלו. ואני לא אשכח שהוא בא להופיע בירושלים, אנשים חיכו לו בכיליון אוזניים, והוא הגיע כולו מוסנף ובקושי הופיע. זה אמן שלא עושה כבוד לקהל שלו".
לאונרד כהן
“זה הזמר הראשון שהלכתי, טרחתי ולמדתי את כל המילים של כל השירים שלו בעל פה. הלכתי להופעה הראשונה שלו בארץ, בתחילת שנות השבעים, והיה פשוט משעמם. לא הבנתי למה אנשים השתגעו כשהוא הופיע בארץ בפעם האחרונה. אין לו שואו. אבל מה, הוא יהודי טוב, וגם כהן”.
הופעות
"האמן הכי מקצועי שראיתי בארץ היה אלטון ג'ון, בבנייני האומה ב־1980. הוא נתן שעתיים וחצי של הופעה, נתן את השואו שלו והלך. שתי ההופעות הכי גרועות שראיתי היו ההופעה של ריי צ'ארלס בבנייני האומה, שהוא נתן בה 20 דקות והלך, וההופעה של אריק קלפטון ב־1979 בירושלים. לדעתי, חוץ מהתקופה שלו ב'קרים', לאריק קלפטון אין שום ייחוד, וכל נגן אולפן יכול לעשות את מה שהוא עושה. איפה הוא ואיפה הנדריקס, על מה מדברים בכלל. קלפטון אפילו לא מזיע בהופעות".
קולנוע ירושלים
"קולנוע בקריית היובל שהיה עושה גם הופעות. הלכתי לשם פעם לערב להקות, שכלל את רמי פורטיס עם להקת 'מים חמים' ומני בגר עם להקת 'גן עדן'. התאורן היה שולץ האיום והנורא והוא התחרע על התאורה. איך אפשר לצרף את פורטיס עם הפאנק שלו ללהקת 'גן עדן' שניגנה פרוגרסיב, אני לא יודע. אבל זה לא משנה. זה כמו תפריט, אתה לא לוקח מנה ראשונה, אחר כך מנת ביניים, מנה עיקרית ומקנח. מה אכפת לנו?".
להקת הרוק הגדולה בכל הזמנים
"בלק סאבאת'. אהבתי את ארבעת האלבומים הראשונים של 'לד זפלין', אבל כששמעתי את 'בלאק סאבאת', 'לד זפלין' נשמעו לי חנונים".
מוטי ג'מייקה
"זיכרונו לברכה. הוא היה אמרגן של להקות בעיר, בהתנדבות כזה. הוא היה בחור טוב, נפטר ממחלה קשה בגיל צעיר. הוא היה מארגן ערבי להקות, 'פזמון תיכון', דברים כאלה. היה עוד אחד לפניו, לופז סואסו. היה רווק כזה, היה לו בית והיה אפשר לעשות אצלו חזרות. היה גם את מונשיין - אמרגן, היום מתווך. הוא היה עושה כל מיני ערבי סטודנטים עם להקות, בעיקר 'הבמה החשמלית'. אני זוכר שהוא עשה הקרנת חצות בקולנוע ציון בכיכר ציון, ובהפסקה הייתה הופעת רוק של להקת 'הבמה החשמלית'".
"הבמה החשמלית"
"הכרתי אותם באותה הופעה בקולנוע ציון. לא שמעתי עליהם לפני זה, אבל היה להם גיטריסט בן זונה, שלמה מזרחי, והם היו מקצוענים. הייתי בטוח בהתחלה שהם לא ישראלים. בתור רוקר אתה מתביית רק על הגיטריסט, ולא על הבסיסט או המתופף, ושלמה מזרחי ידע מה הוא עושה. הוא ידע את כל הטריקים, ג'ימי הנדריקס, הכול. ראיתי כל הופעה שהייתה להם בירושלים".
"בכחוס"
"זה היה דיסקוטק שפעל בשנות השבעים. בדיסקוטקים היו אז גם הופעות, ויכולת לשמוע שם כל מוזיקה שהייתה מתאימה לרקוד 'שייק' - לא משנה אם זה רית'ם אנד בלוז או רוקנרול. ב'בכחוס' הייתה אווירה סטונדטיאלית, כלומר, האנשים שהגיעו לשם לא היו הירושלמים הרגילים. והיו שם הופעות. זה היה דיסקוטק הבית של להקת 'הבמה החשמלית', שהייתה ה־להקה אז בירושלים. זה מה שהיה אז בירושלים, לא היה כלום, שום דבר - כמו היום בערך".
"הפנתרים השחורים"
"יום אחד ירדתי מהאוטובוס ברחוב בן יהודה, ליד קפה 'עטרה', איפה שהיום 'בורגראנץ''. פתאום רץ לעברי שוטר עם אלה ביד, ולא הבנתי למה. אז ראיתי שהייתה לידי הפגנה של 'הפנתרים השחורים'. לא הזדהתי איתם, ולדעתי הם לא השיגו כלום. יום אחד פגשתי את ראובן אברג'יל, שהיה ההוגה של התנועה, אדם צנוע, ושאלתי אותו: 'ראובן, חשבת שאם תבוא לווזווזים ותגיד להם שהעוגה לא מתחלקת נכון ושמגיע לך, אז הם יגידו לך - באמת, בוא תיקח?'. איך אמר ג'יימס בראון? 'אני לא צריך שייתנו לי שום דבר. תפתחו את הדלת ואני אקח בעצמי'".
המחאה החברתית
"אני כבר לא מאמין. הלוואי שתצליח, אבל אני לא אשתתף. ארבעת ראשי הממשלה האחרונים שלנו היו מיליונרים, אז למה שידאגו לעניים? חוץ מזה, הטייקונים היום הם מזרחים – יצחק תשובה, לבייב, צדיק בינו. אמנם לצעירים מהמעמד הבינוני־עליון שעשו כסף בהיי־טק יש מודעות חברתית, אבל אני לא יודע אם דברים יכולים להשתנות.
"זה לא מעניין אף אחד, זה לא מוכר, אין לזה רייטינג. אם יעשו בערוץ 2 'עני נולד' או 'אביון מסכן נולד', אז אולי יש לזה סיכוי. אנשים בארץ מתים להגיע למצב שהמשכורת שלהם תספיק לצרכים היום־יומיים שלהם, אבל איפה כתוב שלא צריך להישאר משהו בשוליים גם בשביל ההנאות?".
יאיר לפיד
"היפיוף? מתחת לעץ תפוחים לא מוצאים אגסים. אבא שלו עשה משהו עם 15 המנדטים שקיבל? אני קראתי לו 'ביריון מילים'. אין תקווה מהיפיוף. הוא נראה לי פלקט, אין לו עומק. קראתי שבזמן שביתת הנכים, לפני כמה שנים, הוא הזמין את אחד הנציגים של הנכים לתכנית האירוח שלו. אחרי הנכה הוא אירח את נתן זהבי, וזהבי שטף אותו על זה שהוא הביא את הנכה רק לצורכי רייטינג. אפילו דודו טופז עזר לעניים יותר ממנו".
"עספור"
"אומרים שזה הווי ירושלמי. איזה הווי ואיזה נעליים? בגלל שיש להם קצת סלנג ירושלמי זה הווי ירושלמי? מי אלה בכלל? מוכרים לך אשליות בטלוויזיה כל הזמן".
ביקורת מוזיקה
"אני חושב שקוטנר הוא פרווה, לא בשר ולא חלב. הסגנון היום הוא שכשכותבים על אלבום חדש של להקה מבוססת, מתחילים להשוות לאלבום הקודם שלה ולכתוב כאילו היו עם הלהקה באולפן. דחילק, אני רוצה לדעת אם האלבום החדש הוא טוב או לא טוב. אתה קורא כל כך הרבה ובסוף לא יודע אם לקנות את האלבום. באתי פעם ל'כל העיר' ואמרתי להם, חבר'ה, אני רוצה ביקורת מוזיקה במילה אחת. האלבום החדש הזה – חרא. זהו, בלי לתרץ. הם לא הסכימו".
חנויות תקליטים
"פעם היו הרבה כאלה בעיר. היה את 'ספיר' בבן יהודה, שהיום היא חנות כלי נגינה. בבן יהודה למעלה הייתה חנות של שני יקים מזדקנים, אבל אז הם סגרו. הייתה גם חנות בשם 'זמיר' ברחוב יפו, והיא נסגרה אחרי שאחד מהבעלים נהרג בצורה טרגית: הוא הלך לחמאם בשכונת הבוכרים, ושם בסאונה מישהו שכח לסגור את הפתח שמוביל למים הרותחים, והוא נפל פנימה ונשלק חי. הייתה גם את החנות 'רון דלית' ברחוב ההסתדרות, שם בעל הבית הכיר אותי ושמר לי דברים בצד".
פרשת השבוע
"אני אוהב תנ"ך ואוהב לקרוא בו, בגלל הרובד הלשוני שיש בו ובגלל שאפשר למצוא בו את הקומדיה והטרגדיה האנושית. התחלתי לכתוב טור שנקרא 'פרשת השבוע'. בהתחלה הכוונה הייתה לספר את הפרשה בלשון בני אדם, אבל לאט־לאט זה השתלט עליי עד שהחלטתי לכתוב את התנ"ך מחדש – איך הוא היה באמת. לקחתי למשל את הדמויות של משה רבנו ואלוהים, שהם הרי חברים, מכירים משנים, וכתבתי איך הם מדברים ביניהם – מה שלום האישה וכדומה.
"אני כותב גם על דמויות בתנ"ך שאני שונא, כמו אהרון הכהן שהיה אופורטוניסט, דוד המלך שהיה בן זונה גדול וכך גם הבן שלו שלמה, ושמואל הנביא, שניסה לעשות שהדת תשלוט במדינה. בסופו של דבר אני רוצה לקבץ את הסיפורים לספר".
סמים
"סמים הגיעו לירושלים עם המתנדבים האמריקאים. חוץ מזה, אחרי מלחמת ששת הימים היו מעשנים חשיש בעיר העתיקה חופשי, לא היו מסתתרים אפילו. לפני כן חשיש היה רק של עבריינים. כשהיינו ילדים והיינו רוצים לשיר שירים של אלביס ולא ידענו אנגלית, היינו שרים עם הלחן: 'אני הולך בכביש, פתאום פוגש באיש, אומר לי בוא איתי, אני מוכר חשיש'. אבל לא ידענו על מה אנחנו מדברים בכלל. היום יש כבר דור שלישי של מעשני חשיש, הילד משיג לסבא".
"בלאנס"
"כל סיפורי הרוקנרול שלי התפרסמו בתחילה בפנזין של החנות 'בלאנס'. לא עבדתי שם, אבל הייתי קונה ונמצא שם הרבה. אז הציעה לי אפרת בלונדי מה'רוזה' לשדר ברדיו 'פריסקופ', וחשבתי לעצמי על קטעי קישור ועל ייחוד שאני אתן לשעתיים האלה. ככה התחלתי לנבור ולהיזכר בשירים שבגללם התחלתי לאהוב את הרוקנרול, ובסוף זה הפך למופע 'סיפורי רוק'".
סוראמללו
"בין השאר הוא היה בעל הנכס של מועדון ה'פוספוס'. הוא היה גרוזיני, מהעליות של סוף המאה התשע עשרה, והיה מספר סיפורים. אני זוכר שאחרי מלחמת ששת הימים גילינו שבמזרח העיר יש הרבה ברים. הלכנו לשם, שלושה חיילים במדים, הגענו לאיזה בר ונכנסנו. בפנים היה סוראמללו. לא הכרתי אותו אז עדיין והוא קרא לנו, הזמין לנו שתייה ואוכל כיד המלך וסיפר לנו סיפורים".
כדורגל
"אומרים שאת קבוצת הכדורגל הראשונה שאהדת אתה תאהד עד היום האחרון שלך, אז אני בתור עכואי עדיין אוהד הפועל עכו. אני לא מעורב רגשית במה שקורה פה בירושלים. אבל מה שמעניין פה זה האמביוולנטיות: אוהדי הפועל ירושלים בכדורסל הם כולם אוהדי בית"ר בכדורגל. אבל ירושלמים זה משהו אחר, אין מה לעשות".
פרנסה
"היום אני פקיד ממשלתי, עוד מעט יוצא לפנסיה. תשמע, הרוקנרול כבר זקן. פעם הרוקרים היו מתים ממנות יתר, מתאונות אופנוע. היום רוקרים מתים מזקנה".
משפחה
"תגיד לי, נראה לך שאם היו לי ילדים ומשפחה הייתי נשאר ברוקנרול? בדיוק כמו אלה שלפני הגיוס מקימים להקת פאנק, ואחרי הצבא הולכים ללמוד משפטים".
מוריס
"אני בן אדם רגיל, אוהב לספר סיפורים. יש אנשים שחושבים שהסיפורים שלי מעניינים. שואלים אותי תמיד מה המסר שלי לנוער. אין לי מסר לאף אחד, אני רק מספר סיפורים, תאהבו אותם או לא תאהבו אותם. שכל אחד יעשה מה שבראש שלו ושיהיה לו טוב בחיים, כמו שלי די טוב בחיים. אבל אולי היפיוף יבוא ויושיע אותנו, אולי אנחנו טועים בו".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ירושלים-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם