תלמידי ב"ש גאים להציג: יש לו אהוב בסיירת חרוב
תלמידי תיכון מקיף א' בבאר שבע מעלים את "מיקה שלי", אופרת פופ העוסקת בהשתמטות מצה"ל, בהלם קרב ובהומוסקסואליות. זה לא ריאליטי, זה החיים
"מיקה שלי" גורם לכל מי שצופה בו ולא משנה מה גילו, לצחוק, להיחנק מדמעות ולבכות בחושך, כשאף אחד לא רואה. השחקנים, הבימוי, התאורה, הסאונד, כולם ברמה מקצועית גבוהה. "מיקה שלי" הוא לא מחזמר על האתוס הישראלי, כי אם מחזמר ישראלי, המבוסס על השירים שהם כל כך אנחנו, שכתב יאיר רוזנבלום ז"ל, שהלך לעולמו בשנת 1996 כשהוא בן 52 בלבד.
◄ בואו להיות חברים של זמן מעריב גם בפייסבוק
יום שני בבוקר. כ-300 תלמידים מבאר שבע, לא בראש הכי פתוח לשבת שעה פלוס מול בימה ולשמוע שירים שנכתבו הרבה לפני שהם נולדו, על מלחמות שהם לומדים אודותן בכיתה, נכנסו בסדר יחסית מופתי למרכז הצעירים.
אתם יודעים מה זה תלמידים. אחד מהם, כנראה הגיבור של הכיתה, רואה את מתן שקד, המגלם את אלישע, הבחור האהוב בסיירת חרוב, ופולט לעברו: "תגיד, אתה בן או בת? חיחיחי"... איך אומרים בעדינות – סימנו אותו. שעה וקצת אחרי, הוא
אם היינו במדינה צודקת, "מיקה שלי" היה מועלה כהצגת חובה ברחבי הארץ ועם הקאסט הנוכחי. זה קאסט מגובש, שעושה עבודה ראויה לכל שבח. לא ברור כיצד אחד מערוצי הטלוויזיה לא שולח צוות לצלם את ההצגה ולשדר אותה, במקום השטויות שממלאים בהן את הפריים טיים. "מיקה שלי" חייב לקבל חשיפה ענקית. זה לא ריאליטי, זה החיים.
מאחורי המחזמר "מיקה שלי", שכתב גדי ענבר, עומדים תלמידי תיכון מקיף א', מכיתות ז' ועד י"ב. כן, כן, זאת הפופרה המסורתית, שחוגגת השנה 39. את העבודה המצוינת עשו באר-שבעים, כשהבמאי הוא אורן כהן, בוגר בית הספר למשחק בבאר שבע וזוכה פרס התיאטרון הארצי. טביעת האצבע שלו ניכרת היטב. תוך חצי שנה, הוא עשה למשתתפי המחזמר טירונות תיאטרלית, כמו שרק מי שגילם שלושה תפקידים בשלאגרים של תיאטרון באר שבע במקביל ונשאר שפוי ("יחסית", הוא תמיד יגיד עם חיוך גדול), יכול להעביר אותם. וש גם את המפיק, דדי אלופר, רקדן מקצועי, שחזר לעבוד בבאר שבע.
גילה בלאיש, ממלא מקום מנהלת בית הספר, מתקשה לכבוש את התרגשותה, במיוחד כי על המקיף הבאר-שבעי הוותיק עברה שנה מאוד לא קלה. המנהלת מזה שנים רבות, סמדר ז"ק, נפטרה לפני שבועות אחדים והותירה חלל ענק. גילה הייתה צריכה לאסוף את השברים ולהמשיך בעשייה, עם כל הכאב. מי שהכיר את סמדר ז"ק ויראה את המחזמר, יאמר כי בלי שום ספק, היא הייתה מאוד גאה בתוצאה.
בדיוק מופתי, בשעה 11:00, האורות באולם מרכז הצעירים כבים. הכרוז אומר: "במהלך ההצגה תישמע אזעקה. זו לא אזעקת אמת. במקרה ותהיה כזו, נודיע לכם. נא לכבות פלאפונים".
כן, זאת אותה צפירה שיללה ביום הכיפורים, שנת 73', ואחריה דבריהם המהוססים של אבות הפשלה הנוראית, פרי באושים של היהירות שלנו. הנה מתחיל "מיקה שלי". הפתיחה היא טקס סיום בית ספר, אי אז בסוף 1966. מכאן ועד לסוף ההצגה, יעברו הצופים, בעזרת שיריו של יאיר רוזנבלום, מסע בישראליות הכי אמיתית שיש.
המחזמר המקורי, שהועלה לפני שנים רק ב"בית צבי", עבר כאן, בידיו של אורן כהן, כמה טוויסטים. הוא הופך לרכבת הרים רגשית. הוא נוגע בצבא, בהשתמטות מצה"ל, בהלם קרב, במחדל של מלחמת יום כיפור. לא כל כוכבי ההצגה שורדים את המסע מ-1966 ועד אחרי 1973.
יש משהו בשירים של רוזנבלום, שהופך אותם לאמביוולנטיים באופן מפתיע. מה שפעם היה האתוס הישראלי של החייל המסוקס והחיילת היחפה עם העוזי הדרוך, מתקלף ומראה איזה מחיר יקר אנחנו משלמים בשביל לחיות בשכונה הקשה הזו.
מי שיצפה בהצגה, במיוחד כשבאולם תלמידי בית ספר, גם ישנה מאוד את דעתו על באר שבע. בירת הנגב, מודל 2012, היא עיר שונה מזו של 1973. מה שמחזיר אותנו למתן שקד, בן 16, שמגלם את אלישע, הבחור עם האהוב בסיירת חרוב. לא רק שהוא לא היסס לגלם את הדמות, הוא גם ראה בה אמירה אישית חשובה כלפי החברה המקומית ובני גילו.
"היות ואני אדם פתוח, אני חש שלם עם עצמי. תן לי לאכזב אותך ולספר לך, שבבית ספר איש לא הציק לי. גם לא צעקו לי דברים בהצגה. אני אוהב משחק וריקוד, בשבילי הפופרה זו חוויה נהדרת ובעניין הזה, יש לי תמיכה מלאה מההורים שלי. אף אחד כנראה כבר לא עושה עניין".
אכן, דברים השתנו בבאר שבע, במיוחד אחרי ששתי עצרות גאווה במרכז הצעירים בשנתיים האחרונות הכניסו את הרוח הפלורליסטית לה העיר זקוקה כדי להיות בירת מחוז אמיתית ולא כרך שינה. בסוף ההצגה, אגב, מתן (אלישע) זוכה למחיאות כפיים סוערות ואף לא הערה ארסית אחת.
העניין עם "מיקה שלי", הוא שהמחזמר נוגע בישראליות כמו שהיא בחיים. הוא מעלה את כל השאלות שהצעירים האלה ישאלו את עצמם בשנים הבאות: ממיניות, דרך אהבה ועד צבא. שאלות לא קלות, ששום צעיר נורמלי בן גילם לא שואל את עצמו במדינה נורמלית.
תוך שש שנים במקיף, הם עוברים מסע שמקפיץ אותם מילדות לצבא. מה זה שש שנים? היום הוא בר מצווה ואופס, הוא אי שם עם רובה? היום הוא חוזר מבית הספר ורץ לפייסבוק ואופס, נציגי קצין העיר דופקים בדלת עם בשורת איוב?
"מיקה שלי", של תלמידי מקיף א' בבאר שבע, חייבת להיות הצגת חובה. אסור לה להיגמר עוד שבוע. אסור לפרק את הקאסט הזה וחייבים להשאיר אותו חי. זה חשוב לעיר וזה חשוב לתלמידים בעיר ובכל מקום בארץ.
כבר 39 שנה מועלות במקיף א' פופרות. אופרות פופ, אשר היו מזוהות עם המורה הנצחי למוזיקה ומר תרבות של באר שבע, פנחס אופק. תחת שרביטו הקפדנית של אופק, עברו מי שלימים יהיו כוכבים גדולים במדינה, כמו יהודית רביץ וצביקה הדר. אופק, איש של מוזיקה ובמה, סוג של מנצח/במאי, גם ידע להצחיק ולשבור את הקרח. אי אפשר שלא לאהוב אותו. אמנם הוא כבר פרש לגמלאות אחרי עשורים של עשייה פורייה, אבל את התרבות, את רוח הנעורים ואת האהבה למוזיקה טובה ותיאטרון משובח, איש לא לקח ממנו.
אבל, מטבעם של החיים, משמרות מתחלפות ולפני כשבע שנים החל דדי אלופר להפיק את הפופרה המסורתית של מקיף א', והעלה הפקות של מחזות זמר, כגון: "שמשון ודלילה", "בן המלך והעני", "מדינה מהסרטים", "כנר על הגג", "תהילה" ו"בוסתן ספרדי".
כל אלה, עם כל הכבוד, הן בידור מהנה ומרגש. "מיקה שלי" זה החיים. "מיקה שלי" זה לגעת עמוק בפנים ולצאת מהתיאטרון בגרון חנוק ועם המון שאלות, וזה מה שהיינו רוצים שבית הספר יעשה תמיד.
עם כניסתו של אלופר לתפקיד, הוקמה להקת המחול noa אשר מטרתה להכשיר רקדנים באופן מקצועי, על מנת שייקחו חלק במחזות הזמר שעלו מדי שנה. לאורך כל שנות הפופרה, גילה בלאיש (כאמור, ממלאת מקום מנהלת התיכון כיום) ניהלה אומנותית את העניינים. 39 שנה. לאורך השנים בימאי הפופרה היו: פנחס אופק, אייל בוחבוט והשנה אורן כהן - שחקן תיאטרון באר שבע וזוכה פרס השחקן המבטיח בארץ.
צליל הרוש מפיקה בפועל את הפופרה במשך ארבע השנים האחרונות. השנה עבד בהפקה יובב שליט - מנהל מוזיקלי, שבעברו היה מנהלו של יהודה פוליקר, ומשתף פעולה עם הנגנים הבכירים בארץ בהם אבי סינגולדה, יליד ירוחם.
דיאנה צבטקוב היא הכוריאוגרפית של הפופרה בשבע השנים האחרונות. דניאלה אלדד היא תפאורנית במשך כל השנים בפופרה. השנה, הסאונד והתאורה הופקדו בידי חברה באר-שבעית, "קולטק".
מקיף א', יש לציין, רואה במפגש עם החומרים שבהעלאת המחזמר חשיבות ערכית, ציונית, היסטורית ולימודית. במיוחד השנה, בה הייתה מחאה חברתית, בה החברה האזרחית התעוררה והתחילה לשאול שאלות ולא לקבל דברים כמובנים מאליהם.
לפיכך, קיבלה משמעות מיוחדת סצנת הסיום של המחזמר, המתרחשת בבית עלמין צבאי: ילדה קטנה, בשמלה אדומה ושתי צמות, עומדת ושואלת למה, וכולם עומדים חיוורי פנים ולא מוצאים תשובה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם