ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

מהגננת ועד רקדנית הבורלסק: כל נשות תל אביב

מהמפקדת הראשונה בבה"ד 1 ועד הגננת מקונגו, מהבמאית הלסבית ועד לרקדנית הבורלסק: תל אביב מחבקת את כולן. פרויקט מיוחד ליום האישה שיחול השבוע

שם: אביגיל שפרבר
גיל: 38 מקום מגורים: ילידת ירושלים, מתגוררת בתל אביב.
עיסוק: במאית וצלמת סרטים דוקומנטריים (בהם "התליין" על שלום נגר, התליין של אייכמן).
עוד משהו: מייסדת "בת קול", ארגון לסביות דתיות.
סטטוס: פרודה (מאישה). אימא לאורי, בן שלוש וארבעה חודשים.

רקע: עד גיל 21 הלכה אביגיל שפרבר במסלול הנורמטיבי של בנות המגזר הדתי-לאומי: לימודים במערכת החינוך הדתית, ואחר כך שירות לאומי. שום דבר לא היה יכול לרמוז על המקום שאליו יובילו אותה חייה: יציאה מהארון, הקמת ארגון "בת קול" לתמיכה בלסביות דתיות ומגורים בתל אביב עם בנה הקטן, שאותו הביאה לעולם עם בת זוג חילונית.

השינוי בחייה של שפרבר - בת למשפחה מוכרת בבירה, בתו של הרב פרופ' דניאל שפרבר, חתן פרס ישראל במדעי היהדות, ואחת מעשרה אחים ואחיות - החל בזמן לימודי הקולנוע בבית הספר "מעלה", אז התאהבה לראשונה. באישה. "שתינו היינו ילדות צעירות, בנות 21, ובעולם שלנו אז, בלי אינטרנט, מעולם לא שמענו את המילה לסבית", היא מספרת.

עד אז לא חשבת שאת לסבית?
"אני זוכרת שבגיל ההתבגרות היו לי שאלות ומחשבות, ובהמשך גם בשירות הלאומי. באותה תקופה הפתרון מבחינתי היה להתמלא בנתינה לאחרים, ואז באמת השאלות לא מציקות. אבל אחר כך לימודי האמנות כבר מכריחים אותך לשאול שאלות, ואת לא יכולה להדחיק. עם זאת, בכל השנים ב' מעלה' הייתי לגמרי בארון".

ואיך מתמודדים עם ההבנה שאת לסבית?
"ההתמודדות הראשונה היא מול עצמי ומול אלוהים, ואולי זה בכלל אותו הדבר. בהתחלה חשבתי שזה אסור ושאני צריכה לעמוד בניסיון שאלוהים מציב אותי בו. גם אני וגם מי שהייתה בת הזוג שלי אז עברנו המון תהיות, סבל, בדידות ורגשות אשמה. הדיסוננס הגדול הוא שאהבה זה דבר יפה, וקשה להרגיש שזה משהו רע ואסור".

אבל הסוד לא נשמר תקופה ארוכה. אמה הייתה זו שהוציאה אותה מהארון. "גרתי אז אצל
ההורים ובת הזוג שלי אז הייתה בת בית אצלנו, בתור חברה טובה שלי", מספרת שפרבר. "בדיעבד מוזר שהם לא שמו לב לפני כן שאנחנו נמצאות הרבה ביחד.

יום אחד אימא שלי נכנסה לחדר ואמרה בכעס:'אני יודעת שאתן לסביות'. זה היה הדבר הכי מפחיד והכי משחרר שהיה יכול לקרות, והיה ברגע הזה גם אלמנט של הכרה במציאות.

"כי עד אז התייחסנו למה שהיה בינינו כאל אהבה חד-פעמית שאין כמוה בעולם ושלא אומרת שום דבר עלינו. לא חשבנו שיש עוד לסביות דתיות, והעולם הלא דתי בכלל היה משהו שמעבר להרי החושך. לאחר מכן הייתה לי תקופה של אבל על החלום להתחתן ולהביא עשרה ילדים. כלסביות אין לנו דמויות שאנחנו יכולות לחקות, אין חלום לחלום, והייתה לי מחשבה שאהיה לבד, בשולי החברה".

איך המשפחה התנהגה לאחר הגילוי?
"האחים שלי תמכו, אבל להורים שלי היה מאוד-מאוד קשה. הם לא זרקו אותי מהבית, אבל הם האמינו שאני יכולה להשתנות ושצריך ללכת לטיפול. הם הפנו את הכעסים לבת הזוג שלי, שהפכה להיות בלתי רצויה. הם הרגישו שהיא לא הייתה כנה איתם. היום ההורים שלי במקום אחר לגמרי - הם תומכים ואוהבים והפכו לאנשים סובלניים ומקבלים.

"אימא שלי הקימה קבוצת תמיכה לאמהות דתיות של גייז, ועוזרת להורים לעבור את האבל על החלום שמתנפץ. מה שמדריך את אימא שלי בכל הקשור למשפחה הוא אהבה בלי תנאים, גם כשזה אתגר גדול, כלומר זו החובה שלך כהורה. קיבלת את התפקיד של הורה - קיבלת התחייבות לאהוב בלי תנאים. בהתחלה היא ניסתה להתנהג בצורה מקבלת, אבל היא לא הרגישה את זה בפנים. לקח לה זמן".

לפני כשמונה שנים עברה שפרבר לתל אביב. "היה לי יותר נוח לחיות בתל אביב", היא אומרת. "לא הרגשתי כל כך נוח בירושלים כי החברה שם קצת רכלנית. הייתה תקופה שהלכתי עם מכנסיים וזה עורר לחשושים. לעומת זאת, בתל אביב הרגשתי חופש גדול ושחרור".

באותה תקופה בערך נולד ארגון "בת קול" בעקבות עבודת גמר שהכינה ללימודים - תסריט על לסביות דתיות. אחד מכלי התקשורת החליט להכין כתבה על הסטודנטית שמאחורי התסריט החתרני. "אחרי הכתבה פנו אליי בנות דתיות, שחוו חוויות דומות, וחשבתי'אם הן רק היו יודעות שהן לא היחידות'", היא מספרת, "ואז, לפני שבע שנים, החלטתי לנסות לארגן את כל הלסביות הדתיות שפנו אליי לפגישה משותפת. בעצם זה מה שהתחיל את'בת קול'".

"בת קול", שמונה היום 300 חברות, מעניקה תמיכה ללסביות דתיות בפרט ולקהילת הלהט"ב בכלל באמצעות מפגשים בקבוצות, חגיגות משותפות בחגים, פעילויות חברתיות ותפילות. מלבד מתן תמיכה, מארגנות חברות "בת קול" פעילויות להעלאת המודעות לנושא קבלת האחר, בין השאר בבתי ספר דתיים.

ההגדרה "לסבית-דתייה" טומנת בתוכה קונפליקט - בין הזהות המינית לזהות הדתית. אחרי שנים של התחבטויות הבינה שפרבר שהיא מסוגלת לחיות עם שתי הזהויות הללו בשלום, בלי לוותר על אף אחת מהן. "אחת הביקורות על'בת קול' היא שהרבה בנות יוצאות מהארון ומפסיקות להיות דתיות", היא אומרת, "וזה ברור שעדיין לא קל להיות לסבית בחברה הדתית, ואגב, גם בחברה החילונית לא תמיד קל.

"חלק מהסבל של התקופה הראשונה שאחרי הגילוי היה בגלל הסתירה בין להיות לסבית ולהיות דתייה. לחילונים מובן מאליו שאי אפשר פשוט לוותר על הזהות המינית שלך, אבל לוותר על הדת זה לוותר על חלק מהזהות שלי. היום אני חושבת שהצלחתי להשלים עם זה שאני לסבית ודתייה, הגעתי לשקט פנימי".

לפני כשלוש שנים וחצי הביאה לעולם את בנה הבכור אורי, במסגרת זוגיות עם חילונית, שהסתיימה מאז. "תמיד חלמתי שיהיו לי ילדים", היא אומרת. את אורי היא מגדלת על פי אורח חיים דתי ומקדמת בימים אלה, עם הורים נוספים, הקמת בית ספר משותף דתי-חילוני במרכז תל אביב.

"אני חברה בקהילה דתית אורתודוקסית פתוחה ומקבלת בשם'יחד', שבה אפשר לחגוג נישואים של זוג הומואים, לידה של ילד של זוג לסביות ובר מצווה של בן לשתי אמהות", היא אומרת. "זה לא מובן מאליו".

מה הכי מפריע לך כאישה בישראל היום: "מה לא? בעיקר ההקצנה בחברה הדתית ביחס לנשים. זה אמנם התפרץ עכשיו עם כל הדרת הנשים, אבל זה קורה כבר שנים".

שם : אור אלתרמן ברנע
גיל: 35
מקום מגורים: מרכז תל אביב.
עיסוק: עיתונאית, עורכת עמוד הבית באתר Xnet.
עוד משהו: מייסדת ומנהלת קבוצת האמהות "מאמאזון" בפייסבוק.
סטטוס: נשואה לאור, אימא להיילי, ולבוני ואדי הכלבים.

רקע: קבוצת "מאמאזון" בפייסבוק היא קצת כמו מחלקת הילדים של איקאה. עד שאין ילדים בבית בכלל לא שמים לב לקיומה, אבל אחר כך לא מבינים איך הסתדרו בלעדיה. הקבוצה היא קבוצה סגורה, לא ניתן לראות את תוכנה מבחוץ, צריך לבקש חברות, ואז, ברגע שמקבלים אישור, עולם שלם של ידע, אחווה ותמיכה פותח את שעריו לרווחה בפני האם המבוהלת.

מדובר בגלגול חדש של הפורומים הוותיקים, שבו לכל אימא יש שם ופנים וגם נייד זמין, שממנו היא יכולה לעדכן ולענות מיד על השאלות של חברותיה: אם זו פריחה משונה, ביעותי לילה, צרות בהנקה, גנים, מוצצים, קקי, פיפי או סתם צורך לחלוק איזו תחושה ממעמקי הנפש. בקבוצה פעילות היום יותר מ-6,600 אמהות , וכל שאלה שנזרקת אל הקיר זוכה להתייחסות מידית מאמהות אכפתיות שחלקן גם דולות, יועצות שינה, מלוות התפתחותיות ועוד.

אלתרמן ברנע פתחה את קבוצת הפייסבוק לפני כשנה וחצי, כשבתה היילי הייתה בת ארבעה חודשים. "הרגשתי שיש לי יותר מדי שאלות מכדי להציק איתן לחברות האמהות שלי", היא מסבירה. "בהחלטה של רגע פתחתי קבוצה בפייסבוק והזמנתי אליה רק חברות אמהות כדי ליצור לעצמי סביבה תומכת. בתוך בערך שנה הקבוצה גדלה מ-35 ל-6,500. מתברר שלא רק לי יש מלא שאלות, ופחות מדי אנשים להתייעץ איתם".

היא מודעת להשפעה שיש ל"מאמאזון" על חייהן של נשים רבות. "זאת הפעם הראשונה בחיי שאני עושה משהו שאני כל כך מחוברת אליו. נדהמתי לגלות שלמרות שכמעט לכל אחת מאיתנו יש אימא, אחות או חברה שהיא גם אימא, כשאנחנו הופכות לאמהות אנחנו מרגישות לבד. בעיקר למדתי שלאמהות יש אין-ספור פנים, אבל לא משנה באיזו דרך את בוחרת, כמעט תמיד תרגישי אשמה על משהו".

מה הכי מפריע לך כאישה בישראל היום: "אף שישראל מעודדת ילודה באופן פנאטי, עניין מקומם כשלעצמו, אין כאן שום סובלנות ורשת תמיכה פסיכולוגית, סוציאלית או כלכלית לגידול ילדים. מחוסר התמיכה בבית החולים, דרך תנאי חופשת הלידה ועד מינימום אפשרויות עבודה להורים שמעוניינים לגדל את הילדים שלהם".

שם: עדי צברי
גיל: 34 מקום מגורים: ילידת כפר סבא ומתגוררת בתל אביב יותר מעשור.
עיסוק: סמנכ"לית חברת "עזרה ובצרון", אחראית על יישום תמ"א 38 בתל אביב.
עוד משהו: המ"פית והסמג"דית הראשונה בבה"ד 1; מקימת פרויקט "הטובות לחיל" לשילוב נערות עם קב"א נמוכה בתפקידים משמעותיים בצבא.
סטטוס: נשואה טרייה למרקו, אזרח איטלקי שהכירה בטיול בקובה לפני שנתיים וחצי. "כשהיינו שם הוא לא ראה אותי ממטר, אבל כשהגענו לארץ התחיל קשר באינטרנט ונוצר משהו מסקרן. הוא הגיע לביקור, והשאר היסטוריה", היא מספרת.

מרקו עבר להתגורר בארץ ולאחרונה השניים נישאו ב"כליף" ביפו. הסטנדאפיסט רועי צברי, אחיה הצעיר של עדי, חיתן את הזוג בטקס רפורמי. "השאלה הראשונה של אבא שלי הייתה אם הוא יהודי, אבל הוא כבר לא שואל את זה. המשפחה התאהבה בו. המנטליות האיטלקית מאוד דומה לישראלית". מרקו , אגב, דובר עברית שוטפת, "אחרי שנה בלבד בארץ".

רקע : צברי התגייסה לצה"ל לתפקיד מדריכת חי"ר. "לא ממש רציתי להתגייס, אבל ברגע שכף רגלי דרכה בבקו"ם וראיתי את המ"פ שלי אמרתי - גם אני רוצה להיות ככה", היא נזכרת. היא יצאה לקצונה ושירתה בתפקידי מ"מ, סמ"פ ולבסוף סגרה מעגל בתפקיד מ"פ בקורס מדריכות חי"ר. היא התכוונה להשתחרר כאשר הוצע לה להיות חניכה במחזור השני במכללה לפיקוד.

"ידעתי שכולם שם גברים ולוחמים, ואני אהיה הקצינה הראשונה שעשתה את הקורס הזה. החלטתי ללכת על זה", היא מספרת. היא עשתה קורס במשך שנתיים במקביל ללימודי תואר ראשון בהיסטוריה. כשסיימה הוצע לה לחזור לתפקיד דומה לזה שביצעה לפני הקורס.

"לא הסכמתי לחזור, רציתי קידום ואתגר. אמרתי שאני רוצה להיות המ"פ הראשונה בבה"ד 1. עד אז שום אישה לא פיקדה שם, זה נחשב מעוז הגבריות". צברי מספרת ש"היו בלגנים" בעקבות דרישתה. "בסוף אמרו לי ללכת לריאיון עם מפקד בה"ד 1 ושהוא יחליט". עד היום היא זוכרת את הריאיון עם יוסי היימן, מפקד בה"ד 1 דאז. "גוללתי איתו סיפורים על חצי מרתון שעשיתי באקדמיה, שגם הוא השתתף בו. זו הייתה נקודה לזכותי. אחרי שבוע התקשרו ואמרו שהתקבלתי".

צברי שירתה כמ"פ בבה"ד 1 במשך ארבעה מחזורים. במחזור האחרון נפתח בה"ד 1 לנשים והיא פיקדה על המחזור המעורב. "סגרתי עוד מעגל. סיימתי את התפקיד כמצטיינת, השארתי שם את החותם שלי".

למ"פים האחרים לא הפריע שאישה מסתובבת להם בין הרגליים?
"בטח הפריע. היו שני מ"פים שלא אהבו את הרעיון שאישה מפקדת שם. כשהגעתי עשו לי את המוות, אבל כשסיימתי הם הורידו בפניי את הכובע".

אחרי שסיימה החליטה שאין לה כוחות לכבוש עוד פסגות, ובשנה שנותרה לה היא קיבלה תפקיד בבור בקריה. "היה מאוד מעניין, אבל במהלך התפקיד ביקשו ממני לבוא שוב לריאיון בבה"ד 1", היא אומרת. צברי התייצבה שוב בבית הספר לקצינים ונפגשה עם מחליפו של היימן, גל הירש.

"הוא אמר שהוא רוצה שאחזור ואהיה סמג"דית של אחד הגדודים בבה"ד 1. אז חזרתי. שוב הייתי האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד הזה, אבל אם תשאלי אותי - להיות מ"פ של המחזור המעורב, זה היה השיא ". אחרי תפקידה כסמג"דית רצתה להשתחרר.

"לא רציתי ללבוש מדים כל חיי. הרגשתי שהגבריות משתלטת עליי. רציתי ללכת עם שיער פזור, ללבוש ג'ינס". לאחר השחרור למדה לתואר שני במינהל עסקים במרכז הבינתחומי, ובעת לימודיה הקימה פרויקט שהגתה עוד כששירתה כסמג"ד בבה"ד 1.

"גל הירש הביא בזמנו חיילות עם קב"א  (קבוצת איכות)  נמוכה לסמג"דים כדי שנמצא להן עיסוקים. כל הסמג"דים נפנפו אותן, ואני החלטתי לתת להן משימות אמיתיות. כך נוצרה אצלי קבוצה של 25 חיילות שהיו באות איתי לכל מקום".

עד היום, היא אומרת, החיילות הללו מתקשרות אליה ומספרות לה שהן עובדות, לומדות ומצליחות. בעקבות ההתנסות הזו החליטה צברי להרחיב את הפרויקט. "כתבתי מערכי שיעור על מנהיגות וערכים, ופניתי לראש אכ"א דאז, אלעזר שטרן, בבקשה להעביר לנערות עם קב"א נמוכה קורס של שמונה חודשים, שאחריו אחליט אם להמליץ עליהן לתפקיד משמעותי".

התפקיד של שטרן בעסקה היה לאשר שאם נערה סיימה את הקורס וקיבלה את המלצתה של צברי, ייפתח בפניה תפקיד משמעותי. כיום מזוהה התכנית כפרויקט "הטובות לחיל", עמותה רשומה הפועלת בהרצליה, כפר סבא ותל אביב בשיתוף הרשויות המקומיות והצבא. צברי מדריכה את הקבוצה בהרצליה.

תפקיד נוכחי: בשנה וחצי האחרונות היא סמנכ"לית חברת השיכון "עזרה ובצרון", ואחראית על יישום תכניות תמ"א 38 בעיר. "התחלתי כמנהלת מחלקת שיפוצים, התקדמתי למנהלת האגף וכיום סמנכ"לית". במקביל היא עדיין מדריכה את קבוצת הנערות בהרצליה פעם בשבוע  ("בשביל הנשמה") ועושה מילואים 20 ימים בשנה. "אנחנו אחת המשפחות היחידות בארץ שהבעל לא עושה מילואים והאישה כן", היא צוחקת.

היא מאוד אוהבת את העבודה שלה. "אני חולה על העיר הזו, ובתפקיד שלי אני אחראית על ההתחדשות העירונית. אני מתעסקת במקביל בערך ב-350 פרויקטים". גם באזרחות היא נדרשת להוכיח את עצמה: "כל הקבלנים שלי גברים. הם בחנו אותי בטירוף בהתחלה. אמרתי להם שאני לא מבינה בקבלנות ולא יכולה לעלות על פיגום, אבל בניהול אני מבינה. בסוף הם הבינו שזה לא משנה גבר או אישה, העיקר שאני מקצועית".

מה בעתיד?
"הייתי רוצה להשפיע על העיר, ובעתיד הרחוק אולי גם על המדינה".

מה הכי מפריע לך כאישה בישראל היום: "שנשים מתייחסות לעצמן בטמטום. אני לא חושבת שנשים צריכות לנופף כל היום בזה שהן נשים. תהיי אישה, אבל תדעי גם לנהל ותהיי מקצועית".

שם: פאידה בקג'י צ'ומה
גיל: 30 מקום מגורים: ילידת קונגו, היום מתגוררת ברחוב הר ציון בתל אביב.
עיסוק: גננת.
עוד משהו: תרצה בקרוב באוקספורד על מדיניות פיתוח באפריקה.
סטטוס: רווקה. בקונגו אביה היה עורך דין ואמה מורה, שגם הקימה עמותה לזכויות אדם. "בערך כשגמרתי תואר ראשון הוריי הבינו שנשקפת לנו סכנה בגלל פעילותם באופוזיציה.

"אמי הוזמנה אז לישראל לסמינר של מנהיגות נשים. היא הגישה בקשה לקבל מקלט, וכשאישרו לה מעמד של פליטה ביקשה לאחד את המשפחה. כולנו הגענו ב-2006".

רקע: לפאידה היו ציפיות מההזדמנויות שיהיו לה כאישה משכילה במדינה מפותחת. "אבל הופתעתי לגלות שהמדינה לא מציעה לנו סיוע בקליטה, ושמהרגע הראשון אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו, כמו להידחס שישה אנשים בדירת שני חדרים", היא מספרת.

היא התחילה לעבוד בניקיונות, אך בשלב מסוים החלה לשמור על ילדיה של אחותה וגיסתה. "ראיתי שאני לא משתעממת, מצליחה לפתח לילדים משחקים, ודי נהנית מזה. הבנתי שיכול להיות פה כיוון לעסק, והזמנתי אנשים מהקהילה הקונגולזית לשלוח אליי את הילדים".

כעבור זמן מה שמעה על יוזמת "מיקרומימון" (אספקת שירותי בנקאות למעוטי יכולת), שביקשה לתמוך ביוזמות של פליטות מקונגו, וניצלה את ההזדמנות כדי לפתוח גן של ממש. היא נרשמה לקורס אנגלית ולקורס ניהול של חצי שנה, "כשמהבוקר עד הערב אני עם הילדים, בתנאים צפופים, ובלילה אני לומדת עד מאוחר.

"זה היה מאמץ גדול, אבל הייתי נחושה, ובסוף קיבלתי הלוואה שאפשרה לי לקנות יותר ציוד ולהציע לילדים יותר. בדצמבר 2010 גם זכיתי בתחרות בינלאומית של פרויקטי מיקרו-מימון ונסעתי לפריז לקבל את הפרס, שעזר לי לשכור עוזרות לגן.

"בשבוע הבא אני נוסעת לתת הרצאה באוקספורד על מדיניות פיתוח במדינות אפריקה. עכשיו כבר יש אצלי 35 ילדים ממוצאים שונים, שמדברים זה עם זה באנגלית, צרפתית, עברית, ערבית וספרדית. אנחנו פתוחים שישה ימים בשבוע, רק ביום כיפור סגור, כי ההורים תמיד עובדים".

על העתיד היא אומרת: "אין הרבה גנים טובים לקהילה הזרה, ואני רוצה לשפר את זה. אני מחפשת מקום גדול יותר, ומנסה ליצור קשרים עם משרד החינוך, העירייה, עמותות, כל מה שיוכל לעזור".

מה הכי מפריע לך כאישה בישראל היום: "עצוב לראות את כל המחסומים שעומדים בדרך של מי שרוצה להגשים את עצמה. מחסומים של שפה, ניירת וזכויות מאוד מקשים כאן גם על מי שיש לו אומץ, נחישות ורעיונות טובים".

שם: אתי מרק
גיל: 35 מקום
מגורים: רמת השרון.
עיסוק: שותפה במועדונים "החתול והכלב" ו"שושו", ובעלת הטאפאס בר "לילה מוראד" ברחוב הרצל. סטטוס: רווקה. אימא לאמילי בת החודש וחצי.

רקע: חיי הלילה בתל אביב מתנהלים באופן כמעט בלעדי על ידי גברים: הם בעלי הברים והם הדי-ג'יז, בעוד שנשים יהיו ברמניות וסלקטוריות. בעולם הזה אתי מרק מנווטת בהצלחה כבר 15 שנה.

מרק ניהלה והייתה שותפה בלא מעט ברים בעיר, כיום היא שותפה ב"החתול והכלב" ברחוב קרליבך וב"שושו" בבן יהודה, ולאחרונה הקימה עם שתי נשים נוספות - ציפי רומנו ונטלי אדרי - את הטאפאס בר "לילה מוראד" ברחוב הרצל.

מרק, ילידת רמת השרון שחזרה לשם לפני שנה אחרי 15 שנה בתל אביב, נכנסה לחיי הלילה אחרי הצבא, כשהתחילה לעבוד באופן זמני כסלקטורית ב"למון". די מהר קודמה לתפקיד מנהלת המקום בפועל ומנהלת יחסי הציבור של המועדון. מאז הספיקה להיות בעלים של ה"אסקובר" ולהיות שותפה ב"ריזורט" בנמל ובמשרד יחסי הציבור של ציפי רומנו.

"זה התחיל כעבודה זמנית", היא מודה. "מאחר שאני אמביציוזית ונוגעת בכל דבר, התחלתי לגעת בניהול העסק. המקצוע הזה לא פשוט - כל אחד רוצה חלק ממך, ואתה כל הזמן צריך להיות מחויך, ובכל זאת, אני יכולה לקום בבוקר ולהגיד שאני עושה משהו שאני אוהבת".

העיסוק בחיי הלילה דורש עבודה כמעט מסביב לשעון. "כשפתחתי את משרד יחסי הציבור הייתה לי עבודה משמונה עד חמש, ומהר מאוד גיליתי שזה לא מה שמתאים לאופי שלי. בכל מקרה, העבודה שלי היום היא לא רק בלילה, וכדי שהלילה יתקיים צריך לעבוד מאוד קשה גם ביום".

למה רוב אנשי הלילה הם גברים?
"לגברים יותר קל לקחת סיכונים. הלילה דורש לא רק שעות עבודה רבות ואינטנסיביות, אלא גם ויכוחים עם הרשויות והשקעה כלכלית, ולנשים לא תמיד יש כוח לזה. אבל בשנים האחרונות יש יותר ויותר נשים שמעורבות בחיי הלילה גם בתור יחצניות ודי-ג' איות וגם כבעלות מקום ובעלות ליינים".

כאמור, לפני חודש וחצי נולדה בתה הבכורה, מה שעשוי לגרום לשינויים בלו"ז הצפוף שלה. "אני בגישה שהיא אמורה להשתלב לי בחיים", היא אומרת. "כל הגברים בחבורה של'החתול והכלב' מאוד מפרגנים, והם נותנים לי את הספייס להיות עם הילדה כרגע".

מה הכי מפריע לך כאישה בישראל היום: "שעדיין אין שוויון מלא בעולם התעסוקה מבחינת שכר וקבלה לעבודה. הרבה יותר נשים צריכות להיכנס לתחומים שבהגדרה שלהם הם גבריים, כמו ניהול".

שם: שרי נואר.
שם נוסף: מלכיאלה פייג'.
גיל : 26
מקום מגורים: שכונת שפירא, עם שותף ושני כלבים.
עיסוק: סטודנטית לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. עובדת כמפיקת מודעות אבל בעיתון "הארץ".
עוד משהו: מפיקת מסיבות "בורלסק", בהן היא רוקדת ומתפשטת על הבמה.
סטטוס: רווקה.

רקע: השם "האמיתי" של שרי נואר הוא מלכיאלה פייג', אבל בעצם גם זה לא השם שהעניקו לה הוריה. את השם המלא והרשמי היא שומרת לעצמה, כמו גם את שם העיר שבה גדלה. לתל אביב היא עברה בגיל 18, ואז חיה עם בן זוג בדירת שלושה חדרים מרווחת בקינג ג'ורג' (כל אחד שילם בסך הכול 1,300 שקל , מאז המחירים קצת השתנו).

בשנה האחרונה היא מארגנת מסיבות בורלסק עם דפנה בראל. הן עוסקות בהפקת המסיבה - מחשבה על הקונספט, בחירת המקום, המשתתפים והדי-ג'יז - והכול ללא תמורה כספית. ההכנסות מהתשלום בכניסה והשתייה מכסות בקושי את ההוצאות. אבל אז היא עולה לבמה.

מלכיאלה מתפשטת לצלילי מוזיקה שהיא בוחרת, וגופה החטוב והמקועקע נחשף לעיני הקהל. מעבר לזה, היא מעדיפה לא להרחיב. "אני לא מציגה את עצמי כמי שמופיעה במסיבות האלה. זה נושא רגיש והייתי רוצה יותר אנונימיות בהקשר הזה".

מה הכי מפריע לך כאישה בישראל היום: "סקסיזם לבחורה בתל אביב אין נחת כשהיא הולכת ברחוב, וזה לא משנה איך היא נראית. גם אם אני חשופה לא בא לי לשמוע מה אתה חושב עליי. הלכתי לפני כמה שנים בעיר ונהג של אוטו שנסע לידי התחיל לזרוק מחמאות. אני מתעלמת ואז הוא מתחיל לקלל. יא בת זונה וכולי. דפקתי לו על הפח מאחורה בעצבנות, ואז הוא יצא והתברר שהוא שוטר".

שם: אילומינדה חזות  ("אבל כולם קוראים לי לוסי, או מומי")
גיל : 56
מקום מגורים: חדרה.
עיסוק: בעלת הבר-מסעדה Mommy's Place בנווה שאנן, תל אביב.
סטטוס: נשואה ליוסי, אימא לארבעה ילדים (שלושה מנישואים קודמים) וסבתא לארבעה נכדים.

רקע: אילומינדה נולדה בפיליפינים. לאחר מות בעלה ב-1989, הגיעה לישראל עם ילדיה כדי להתפרנס, ונשארה מאז. נישאה ליוסי חזות, שעבד כקבלן בבית בו היא עבדה בהרצליה פיתוח, ולשניים נולד בן, יונתן. בעקבות הנישואים היא וילדיה קיבלו אזרחות ישראלית, ואחת מבנותיה כבר שירתה בצבא.

במשך כמה שנים היא ויוסי ניהלו אטליז בשוק הכרמל, וב-2005 פתחו את "מומיס פלייס" (Mommy's Place), ברחוב בני ברק בשכונת נווה שאנן בתל אביב. "זה היה הברמסעדה הראשון של הקהילות הזרות בשכונה, עם מופעי קריוקי כל ערב ואוכל גורמה.

"מהר מאוד המסעדה הפכה למקום מרכזי שמגיעים אליו כל ערב פיליפינים, תאילנדים, סינים, טורקים וגם ישראלים וערבים. כתבו עלינו בכל העיתונים, צילמו כאן פרק של 'המשרד', עם דביר בנדק, וקטע מסרט של איתן צור, והמקום היה הצלחה אדירה כל ערב. בעיקר בסופי שבוע שנהיה פה מפוצץ לגמרי.

"עכשיו עדיין מלא בסופי שבוע, אבל לא כמו בעבר, כי האזור השתנה. יש פה עכשיו את כל האפריקאים, והמון לקוחות קבועים גם נעצרו וגורשו. ב-2008 פשטו עלינו פעמיים, סגרו את הרחוב משני הצדדים ועברו על כל הלקוחות, אחד-אחד. עכשיו זה כבר לא קורה, אבל ההשפעה ניכרת ואנשים מפחדים לצאת בערב.

"אנחנו מנסים להרחיב את העסק, ולשנות אותו קצת. בשנה שעברה עמדנו לפתוח סניף חדש בנתניה. עשינו את כל ההכנות, שלחנו הזמנות לפתיחה חגיגית, אבל ביום שעמדנו לפתוח היה שם פיצוץ הגז הגדול שהחריב בניין - והרס לנו את העסק. רק בנס זה לא קרה בזמן הפתיחה".

מה הכי מפריע לך כאישה בישראל היום: "מתסכל להרגיש שבגלל המוצא שלי הכול יותר קשה כאן. אני כן יכולה לעשות כל דבר שאני מחליטה, אבל זה דורש הרבה יותר מאמץ. כזרה אני מרגישה שאני מקבלת יחס אחר מהמשטרה, מהרשויות, מאזרחים שמסתכלים עלינו כאילו אנחנו לא שווים, אבל אני מאמינה שעם הזמן יתרגלו אלינו ונוכל ליהנות משוויון אמיתי".

שם: חנין ראדי
גיל: 31
מקום מגורים: טירה.
עיסוק: שיננית.
עוד משהו: תרוץ מרתון לראשונה בחייה במרתון תל אביב הקרוב.
סטטוס: נשואה, אימא לארבעה ילדים.

רקע: אנשים שמצליחים לרוץ ריצת מרתון (42.2 קילומטר) מעוררים בכולנו השראה, אבל יש כאלה שמעוררים אותה יותר מאחרים. חנין ראדי תרוץ השנה במרתון תל אביב את ריצת המרתון הראשונה בחייה. בין האימונים היא עובדת עשר שעות ביום כשיננית, להכין את הילדים לבית הספר ולבשל להם.

בפעמים הראשונות שראדי עלתה על מסילת הריצה בחדר הכושר, לפני שמונה שנים, היא רצה עשרה קילומטרים. "לא הייתי יורדת מהמסילה עד שהייתי מסיימת את המרחק", היא נזכרת.

"לאט-לאט עברתי גם לרוץ בחוץ בשבתות". במהלך השנים השילה ראדי 15 קילו ממשקלה. "אני רצה כל יום. אם אני לא רצה זה עושה לי לא טוב, אני ממש מכורה", היא מתארת. "אני קמה בבוקר בשעה חמש, מכינה את הילדים ויוצאת מהבית בשבע בבוקר לריצה. בתשע וחצי אני כבר בעבודה עד שמונה בערב".

איך המשפחה מקבלת את זה?
"בעלי מאוד תומך והוא זה שדחף אותי להיכנס לספורט. הוא מנהל מחלקה בבית חולים, אז הוא מגיע אחר הצהריים להיות עם הילדים. בשבתות אנחנו גם רצים יחד. גם אימא שלי עוזרת והילדים מעודדים".

ראדי כבר מוכרת לכולם בחדר הכושר ברעננה, בעיקר בשל הקצב המהיר שלה. "אני רצה במהירות של 12 עד 13 על המסילה ובחוץ אפילו מהר יותר", היא אומרת, "אבל את המרחקים הארוכים התחלתי לעשות רק אחרי שמישהו אמר לי שהטכניקה שלי מאוד טובה ושאני צריכה לנסות".

כך החליטה ראדי לרוץ את חצי המרתון הראשון בדצמבר האחרון בבית שאן. "עשיתי תוצאה מאוד טובה של שעה ו-25 דקות , למרות שהתנאים היו מאוד קשים והיו רוחות חזקות". לאחר שעמדה ביעד הראשון החליטה להמשיך לפסגה: "אחרי בית שאן התחלתי להתאמן למרתון השלם בתל אביב. זה כרוך בריצות הרבה יותר ארוכות, אבל אני אוהבת את זה".

ראדי , אגב, לא נעזרת בתוספים הפופולריים בקרב רצים למרחקים ארוכים, כמו ג'לים, כדורי מלח ועוד. "התחלתי לשמוע מחברים שיש ג'לים, אבל אני מסתדרת גם בלי, אז בשביל מה? " לפני מרתון תל אביב יש לראדי עוד כמה תחנות בדרך. "אני עושה את חצי מרתון פארק הירקון ב-20 במרס , את מרוץ רעננה של עשרה קילומטר ב-23 במרס ואת המרתון שבוע לאחר מכן", היא אומרת.

מה אומרים על זה ביישוב שלך? "אני היחידה בטירה שמתאמנת ככה, זה באמת לא נפוץ בקרב נשים בחברה הערבית, אבל לא מרימים גבה". ראדי מקווה לראות על מסלול המרתון הרבה נשים כמותה: "יש הרבה נשים שאומרות לי שקשה להן עם המרחקים האלה ולרוץ בחוץ", היא מספרת, "אבל זה הכול בראש. הכול פסיכולוגי. אני מרגישה בפסגת העולם כשאני רצה והלוואי ואמצא חברה שאוכל להתאמן איתה צמוד".

מה מכעיס אותך כאישה בישראל היום: "לא מעצבן אותי שום דבר ביחס החברתי לנשים, אלא ביחס של נשים אחת כלפי השנייה. אני הרבה פעמים מרגישה שדווקא נשים לא מפרגנות לי. לאחרונה מישהי שמעה אותי מדברת בטלפון בחדר כושר ושאלה אם אני ערבייה. היא לא הבינה איך אני יכולה להתאמן ככה בבגדי ספורט, אבל האמת היא שכיום יש הרבה נשים במגזר שעושות ספורט. העובדה שאני גם אישה, גם ערבייה וגם רצה לא נתפסת כל כך אצל נשים אחרות".

שם: לאה פוליבוי
גיל: 99 (100 באוקטובר הקרוב)
מקום מגורים: רחוב רמברנדט במרכז תל אביב.
עיסוק: מורה (בפנסיה מתקדמת). כתבה ארבעה ספרים, האחרון שבהם "תל אביב אהובתי".
עוד משהו: תקבל את אות "יקיר העיר" ביום העצמאות הקרוב. סטטוס: אלמנה, אימא לשני ילדים, סבתא לשני נכדים, סבתא רבא לנינה בת חודש וחצי.

רקע: לאה נולדה בשנת 1912 בדובנו שבאוקראינה, ואחרי מלחמת העולם הראשונה עברה משפחתה לפולין. בסמוך לחג פורים שנת 1935 היא עלתה ארצה. "בתחילה גרתי אצל אחותי ובעלה בנווה שאנן. הם היו דחוסים בדירת שני חדרים קטנה, בעוני שנדהמתי ממנו, ואני ישנתי על הרצפה.

"רציתי למצוא עבודה, והלכתי לאנשי ההסתדרות בבית ברנר כדי לקבל עבודה במפעל לסיגריות, אבל כששמעו שאני למדתי בסמינר בלבוב להיות גננת הם שלחו אותי למחלקת החינוך. בהתחלה עשו ממני אומנת לילד, ולאחר מכן קיבלתי לידי גן ילדים בכפר סבא.

"לא היה לי שום ניסיון בעבודה, ואני לא יודעת מאיפה הבאתי את תעצומות הנפש ואת הרעיונות והכוח להפעיל את הגן, אבל עשיתי את זה - ועד היום אני בקשר עם כמה מהילדים שם, שהגדול מהם בן 80 וממשיך לבקר אותי. עם השנים נעשיתי מורה לכיתה א'". בהמשך לימדה בכיתות מתקדמות יותר בבית הספר היסודי נחלת יצחק, "לצד שולמית אלוני".

"ב-1945 הכרתי את בעלי", היא מספרת. "זה התחיל כשישבתי על החוף, ואיש אחד ניגש אליי והתחיל לשאול אותי שאלות, ואז הוא שאל אם ארצה לפגוש בחור נחמד שהוא חושב שמאוד יתאים לי. אמרתי שאני אשמח, ולמחרת פגשתי את בנציון פוליבוי בקפה 'תמר'. באמת התאהבנו, והתחתנו, ונולדו לנו שני ילדים".

אחרי עשר שנים בנחלת יצחק לימדה בסמינרים למורות יהודיות וערביות, ובחופשות הייתה מתנדבת בעבודה חקלאית בקיבוצים. בשנת 1973 לימדה שוב בבית ספר אליאנס, ומשם יצאה לפנסיה.

מה את עושה היום?
"מאז הפנסיה אני מעסיקה את עצמי בסריגה, בטיולים, בקריאה ובכתיבה. כתבתי ארבעה ספרים, האחרון שבהם,'תל אביב אהובתי', יצא השנה. אני צועדת, ושוחה פעמיים בשבוע בבריכה הלימודית ברמת אביב, אבל לא בחורף. כשאני הולכת לקופת חולים כועסים עליי כי אומרים לי שאני משקרת לגבי הגיל שלי, שאני בטח בת 70-60, לא יותר. פעמיים בשנה, בחנוכה וביום העצמאות, אני מכינה שולחן יפה, ותלמידים שלי לשעבר מכל השנים באים לבקר אותי, ושרים ומנגנים ומספרים סיפורים.

"בפגישה האחרונה חילקתי לכולם עותקים של הספר שלי. בשנה האחרונה קיבלתי מכתב הוקרה מנשיא המדינה על הספר שהוצאתי, וביום העצמאות הקרוב אקבל את תואר יקירת העיר. נתן וולוך הבטיח לי שבגיל 100 הוא יעשה לי חגיגה גדולה".

מה מכעיס אותך כאישה בישראל היום: "אני אוהבת כל אדם, אבל אני לא אוהבת אנשים שלא מסורים לארץ, שלא אכפת להם. משמח אותי לראות שיש אנשים שהארץ הזו יקרה להם".

בהכנת הכתבה השתתפו: ענת משה, חגי מטר, עינת טורס, סיון שדמון, נטעלי גבירץ

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...