למה לנשים קל יותר להגיש תלונות שווא נגד גברים?
מאז שנת 2002 יותר ויותר גברים חשופים לתלונות שווא בגין אלימות או הטרדה מינית. הכול נובע מהנחיה 2.5, שנולדה כדי לעודד נשים להתלונן נגד גברים אלימים ולטענת ארגונים שונים גרמה לכך שתלונות שווא הופכות לכלי שרת בידי נשים
"המוסר הודעות או עדויות בעניין אחד בפני רשויות שונות והודעותיו או עדויותיו סותרות זו את זו בשאלה עובדתית שהיא מהותית לגבי העניין, ועושה כן בכוונה להטעות, דינו - מאסר חמש שנים"
(מתוך חוק העונשין תשל"ז, 1977)
שנת 2002 הייתה נקודת ציון כואבת עבור גברים רבים, בשל ההנחיה הידועה כתקנת ארבל או הנחיה מספר 2.5. באותה שנה נפתחו למעלה מ-20 אלף תיקים נגד גברים בשל תלונות על אלימות במשפחה. מתוך כלל המקרים עצרה המשטרה כ-4,500 חשודים. בכ-15 אלף התיקים הנותרים חקרה המשטרה את החשודים ולא עצרה אותם, אלא נקטה בהרחקה מינהלית בלבד.
מאין נולד שטף התלונות על גברים? באותה שנה הנחתה פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל לא להעמיד לדין נשים המתלוננות על אלימות במשפחה או הטרדה מינית, גם אם לבסוף התגלה כי התלונה הייתה כוזבת. כוונתה של ארבל הייתה לעודד נשים שהוטרדו, הותקפו או חוו אלימות כלשהי מצד גברים לאזור אומץ ולהתלונן, מכיוון שתלונות כאלה היו עניין נדיר יחסית, למרות ריבוי מקרי האלימות.
הבון טון באותם ימים היה שקט, בבחינת כביסה מלוכלכת מכבסים בבית או במשרד. על פניו מדובר בתקנה טובה, אלא שברבות השנים התגלה כי
3,500 גברים, חפים מפשע בעיני החוק, עברו מסע חווייתי קשה מכל הבחינות. הם נחקרו, נשלחו לתא מעצר ובעיקר הושפלו. זאת ועוד: לפי הנתונים האלה עולה כי על כל גבר שבסופו של דבר הורשע בבית המשפט היו יותר מ~19 אלף שנחקרו, וחלקם אף נעצרו לשווא. אותם הגברים מייצגים את הצד הבעייתי של ההנחיה שנועדה לעזור לנשים במצוקה.
למרות כל זאת, עדיין אין למשטרה הישגים מפוארים במיגור האלימות כלפי נשים. בכל שנה נרצחות בישראל בין 12 ל-24 נשים בגלל מה שמוכר כאלימות במשפחה. לצד זאת, הנתונים מצביעים על בין 150 ל-250 גברים שמתאבדים מדי שנה בגלל עיוות דין או אפליה מגדרית.
על פי נתוני "הקואליציה למען הילדים והמשפחה", מתוך 400 גברים המתאבדים מדי שנה בישראל, כ-200 הם גרושים. נתון עגום נוסף בכל הנוגע לשוויון בין המינים בעיני החוק - או יותר נכון לאי השוויון - מצביע על כך שכשכבר נפתח תיק בגין תלונת שווא, אחוז ההרשעות נמוך מאוד.
נתונים שמתפרסמים כאן לראשונה מצביעים על כך שבין השנים 2009 ל~2010 נפתחו 940 תיקים בגין עבירה של מסירת הודאה כוזבת (המקרים מתייחסים לעבירות של אלימות במשפחה). מתוך אותם 940 תיקים רק 112 הסתיימו בהגשת כתב אישום. כלומר, רק נגד אחת מתשע נשים שנפתח נגדן תיק בגין הודאה כוזבת מוגש כתב אישום.
כאן חשוב לציין כי התקנה המדוברת אינה חוק בל יעבור אלא הנחיה בלבד, והמשטרה אינה חייבת להתייחס אליה בבואה להגיש כתב אישום. למרות זאת, כבשל ההנחיה "מתלוננות זדון" זוכות להגנה מוחלטת, כי מעמדן מושווה לזה של קטין נפגע עבירות מין.
על פי ההנחיה, בניגוד למתחייב בחוק העונשין (1977) מגישות תלונות שווא לא ייענשו, וגם במקרה של תלונת שווא יורחק הגבר מהבית באופן אוטומטי, בלי שהמשטרה יכולה להפעיל שיקול דעת. ולא זאת בלבד: כשמגיע החשוד לפני שופט, ברוב המקרים בית המשפט יתקף שוב את ההרחקה, והדבר יוביל אוטומטית לגירוש ממושך - כל זאת בטרם נבדקו הראיות לעומקן.
אדם שנפגע מההנחיה המדוברת הוא אליהו אהרון (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת). לפני כשמונה שנים הכיר אהרון גרושה טרייה מאחד היישובים בסמוך לירושלים. מהר מאוד התפתח בניהם רומן שכל היישוב דיבר עליו. עניין הרומן הגיע לאוזניו של הגרוש שלה, שוטר במקצועו, שגר בסמוך.
"כעבור כשנה", מספר אהרון, "הרומן דעך מאליו ועברתי למרכז הארץ, שם מצאתי עבודה והכרתי בת זוג חדשה". לאחר כמה שנים הוא נישא ועבר להתגורר בקריית אונו. "בערך שנה לאחר נישואיי", הוא ממשיך לגולל את סיפורו, "הוזמנתי לתחנת רמת גן, ושם הובהר לי לתדהמתי כי אני מואשם באונס - לא אחד או שניים, אלא מאות ואלפים".
לאהרון התברר כי הוא מואשם באונס יום-יומי של הבת של האישה שניהל איתה רומן. אותה בת התגוררה באותה עת בדירה עם אביה, שכאמור חי סמוך לביתה של בת זוגו באותם ימים. למרבה האבסורד, אהרון הואשם כי נסע מדי יום מדירתו בקריית אונו ליישוב באזור ירושלים רק כדי לאנוס את הנערה. לא הועילו הראיות שהציגו עורכי דינו במשפט, ביניהן העובדה שלא היה ברשותו רכב באותם ימים ושהוא נסע באוטובוס.
לא הועילו גם הראיות שהוכיחו כי הוא לא יכול היה להיות בירושלים באותו הזמן. אהרון הועמד לדין, ובית המשפט בהרכב של שלושה שופטים גזר עליו 12 שנות מאסר בצירוף קנס כספי גבוה. עד היום מתקשה להאמין: "נשיא בית המשפט פשוט עשה קופי פייסט על כתב האישום שהוגש נגדי. השופט השני חתם שהוא מסכים, ורק השופט השלישי התעקש לעלעל בכתב ההגנה. משהו לא הסתדר לו והוא זיכה אותי", מספר אהרון. הבעיה הייתה שהשופט השלישי היה בדעת מיעוט, ולכן הוא נשלח לרצות את עונשו בכלא איילון.
אהרון ישב שלוש שנים בכלא בשל אונס שלא היה ולא נברא, והוציא סכומי עתק על עורכי דין. לבסוף הרכב של שלושה שופטים שדן בערעורו זיכה אותו. אהרון נשלח לשקם את הריסות חייו, ובמיוחד את חיי המשפחה שהקים מתוך כותלי הכלא. את בנו הראשון ראה במדי אסיר, ולברית הגיע לאחר תחנונים כששמונה סוהרים מסביבו.
"בלעתי את הכול, בתקווה שיום אחד אוכיח את חפותי", הוא משחזר. "במהלך השנים שישבתי בכלא משפחתי התפרקה. הופעלו עליי לחצים פסיכולוגיים כדי שאודה במעשים שלא עשיתי. 'רק ככה', הבטיחו לי, 'תוכל לעבור את המסלול המקוצר'. אין לי דרך לתאר את החיים בכלא. הושיבו אותי עם פדופילים ורוצחים סדרתיים, בתנאים מזוויעים ובפחד קיומי מתמיד שהאסירים סביבי יידעו על מה אני יושב".
המפגשים קורעי הלב בינו ובין ילדו ואשתו הם אלה שנתנו לו כוח להמשיך. "התקווה שיום אחד אצליח להוכיח שלא עשיתי פסיק ממה שקבע בית המשפט ואוכל לחיות עם ילדיי ואשתי נתנו לי את היכולת להיאחז בחיים ולא להתאבד", הוא מעיד. במהלך ריצוי העונש שכר אהרון דין נוסף, והוא עבר על 13 קרטונים מלאים בפרוטוקולים וחומרי חקירה. לאחר מכן הוא רץ להגיש ערעור לבית המשפט העליון, ולאחר דיון אחד שהשופטים קראו בו את החומר לעומקו הם פסקו פה אחד לשחררו מיד.
בעיית תלונות השווא אינה נוגעת רק לאזרח הפשוט. אחד מחברי הכנסת במפלגת קדימה נשמע אומר למקורביו כי "הגעתי למצב שאני פוחד להעסיק נשים בלשכתי. אין לי מושג מתי מישהי מהן תחליט לסגור איתי חשבון ולהכתים את שמי".
הוא לא היחיד שחושש; פרלמנטרים לא מעטים שותפים לפחדיו ומהלכים עקב בצד אגודל, כדי שחלילה לא ייפלו לפיה של עובדת מתוסכלת. עו"ד קרן דביר-ברקוביץ', יושבת ראש העמותה לתמיכה וייעוץ לנפגעי עלילה מינית, שאלה את אותו חבר כנסת מדוע לא מעבירים בכנסת חקיקה מסודרת בנוגע לתלונות סרק. "נראה אותך מתמודדת עם הכוח הנשי שעומד בראשות מפלגות בכנסת", הוא אמר לה. "ברגע שננסה לחוקק ענישה תקיפה בנושא, יושבות הראש של המפלגה שלי, מרצ והעבודה, יקימו עלינו עליהום שלא נוכל להתמודד איתו".
את הארגון הקימה עו"ד דביר-ברקוביץ', המתמחה במשפט פלילי, לפני חמש שנים, לאחר שנחשפה למקרים רבים שהמשטרה והפרקליטות אפילו לא טרחו לבדוק את תלונותיהם של גברים נגד נשים. עיקר פעולתה מתרכזת בעלילות שווא. במהלך השנים, לאחר שנחשפה לאין-ספור עוולות משפטיות ובסופה של מלחמה קשה במשטרת ישראל, היא קיבלה לידה נתונים מדאיגים על היקף תלונות השווא שמוגשות על רקע מיני.
הנתונים שחשפה בפנינו עו"ד דביר-ברקוביץ הגיעו לידיה לאחר תהליך ארוך. תחילתו ב-16 בספטמבר 2010, שנתיים לאחר שהקימה את העמותה עם שותפה למשרד עו"ד שחר כהן. השניים הבינו אז שכדי להבין את ממדיה של התופעה הם יהיו חייבים לקבל מהמשטרה נתונים שיבהירו כמה מתלונות השווא מטופלות, כפי שדורש החוק, ועד כמה עמוקה האפליה בין גברים לנשים.
כמה חודשים קודם לכן, לאחר שהמשטרה דחתה את בקשתה של ברקוביץ' לחשוף את הנתונים בנושא אופן הטיפול בתלונות שווא, היא הגישה עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים בתקווה שיכפה על המשטרה להעביר לידיה את הנתונים. הבקשה, כפי שרשום בפרוטוקול, התייחסה לקבלת מידע על מספר התיקים שנפתחו בשל עבירה על סעיף 243 לחוק סעיף העונשין - מסירת הודעה כוזבת - ועל נתונים בדבר הענישה שמוטלת בדרך כלל בתיקים שמוגשים בעניין.
טרם קיום הדיון בבית המשפט הבהירו לה במשטרה כי חשיפת הנתונים בלתי אפשרית, משום שלטענתם "צריך יהיה לבדוק תיק אחרי תיק בכל הארץ". נוסף לכך רמז לה השופט יגאל מרזל כי הסיכויים שהמשטרה תמסור את הנתונים נמוכים מאוד, ו"חבל על אגרת בית המשפט".
ברקוביץ' ראתה כי עמותות רבות, ובהן ארגוני זכויות למען הגבר והעמותה למען הגבר הגרוש, ניסו לחשוף נתונים סטטיסטיים ומספרים, ובסופו של יום העלו חרס בידם. אולם היא המשיכה להתעקש, ולבסוף המשטרה הסכימה להעביר לה חלק מהנתונים שביקשה.
"מאז כניסתו של תיקון ארבל לחוק העונשין", אומרת דביר-ברקוביץ', "יותר ויותר נשים מנצלות את כוחן כדי לפגוע בגברים, אם עבור בצע כסף ואם סתם בשביל נקמה. נוצר מצב שגברים רבים חשופים לתלונות שווא של נשים אינטרסנטיות מעלילות בלא שקיימת הגנה ממשית בידם.
"כעורכת דין הרואה עצמה מחויבת לעניין, נתקלתי בתיקים רבים שבהם לא הייתה לנאשם שום יכולת להגן על שמו הטוב. חייהם ויציבותם הנפשית של ילדיהם ומשפחותיהם התערערו, וברוב המקרים כאשר חפותם כבר מוכחת מאוחר מדיי לשקם את ההריסות והנזקים הסוציאליים".
תגדירי הטרדה מינית.
"החוק נגד הטרדות מיניות הוא אמורפי ולא ברור. אני לא מכירה משפטנים שיוכלו לצייר לי היכן עובר הקו הדק בין הטרדה מינית למערכת יחסים תקינה. הנה לך דוגמה לא הגיונית בעליל: גבר ניגש לבחורה ומציע לה לצאת איתו, הוא לא מוצא חן בעיניה והיא מסרבת.
"הפעם השנייה שייגש אליה ויציע לה לצאת יכולה להיחשב כהטרדה מינית. אנחנו לא מדברים פה על גסויות או הערות סקסיסטיות. החוק מלא בשטחים אפורים, וקל מאוד להפוך חיזור פשוט של גבר להטרדה מינית ובכך להרוס את החיים שלו ושל משפחתו".
אני מניח שאת החוקים לגבי הטרדות מיניות יזמו מהסיבה הפשוטה שאכן יש כאלה.
"ברור לי שאכן יש הטרדות מיניות, ולרגע אני לא מקלה בהן ראש. אדגיש ואומר שאני הראשונה לקרוא לפרקליטות ולמערכת המשפט להחמיר את הענישה בנושא עבריינות המין.
"עם זאת, לא יכול להיות מצב שקבוצה של פמיניסטיות רדיקליות יטו את החוק ויסיטו אותו בצורה מכוונת, ועקב כך נשים שיגישו תלונות שווא ייצאו נשכרות. נוצר מצב שהמדינה פשוט מעודדת נשים להגיש תלונות שווא, היות שכמעט אין להן מה להפסיד. החוק פוגע לא רק בחשודים, אלא גם באמון במערכת בתי המשפט".
מהו שביל הזהב?
"בדומה לחוק הוצאת לשון הרע, אישה שמגישה תלונה נגד גבר יכולה לקבל מהנאשם פיצוי של עד 50 אלף שקל ללא הוכחת נזק, והאבסורד הגדול הוא שברובם המכריע של המקרים הפרקליטות והמשטרה נסמכים על מילתה של המתלוננת בלבד. אני לא מבינה מדוע החוק לא מופעל נגד המתלוננות שמשקרות. אני בטוחה שאם יחוקק חוק שיחייב תלונת שווא ב-50 אלף שקל שיועברו למתלונן תיווצר הרתעה משמעותית נגד המתלוננות.
"נוסף לכך, יש לבטל לאלתר את החרפה הרצחנית כלפי גברים חפים מפשע שתיקנה עדנה ארבל. על המדינה להעמיד לדין מתלוננות שווא על הטרדה מינית מכל סוג שהוא. יש לקבוע בחוק כי העונש שיושת על מעלילות השווא יהיה זהה לעונש שקרבנן עשוי היה עשוי להיענש בו אם היה נמצא אשם. ענישה כזאת תביא לירידה תלולה, עד הפסקה מוחלטת, של תלונות השווא, תסיר מהמערכת עול עצום ורב של טיפול בתלונות סרק, תביא לתקינת משפט צדק ותטהר את האווירה בכל האמור לעבירות מין".
עד כמה רחבת היקף תופעת תלונות השווא?
"תלונות כזב על אלימות הן עניין נפוץ ביותר בקרב נשים במשפטי גירושים, ותלונות כזב על אונס נפוצות לדעת המומחים לפחות כמו תלונות האמת לגבי אונס. מאז ימי אשת פוטיפר ועוד לפני כן, אין לאישה כלי נוח יותר מתלונת כזב כדי להרוס את חייו של הבעל, הגבר שדחה את חיזוריה, האישה ש'גנבה' לה את הבעל, או כל אדם אחר שהיא חפצה ברעתו.
"השינוי צריך לחזק את ההרתעה מפני תלונות שווא, על ידי קביעה כי מתלוננת שגרסתה הופרכה תשלם אוטומטית, ללא הוכחת נזק פיצוי לחשוד על הנזקים. כיום לא עושים דבר למתלוננות סרק, והדבר פוגע לא רק בנאשמים לרגע אלא גם באמון שניתן למתלוננות עתידיות אחרות. אדם המתלונן על רעהו בתלונת שווא חייב לדעת שיש מחיר לפגיעה באדם ובזבוז הזמן למדינה, ולבתי המשפט".
מיטל וולף, דוברת ומנהלת מחלקת פרסום ותקשורת "ויצ"ו" העולמית, מביאה את הצד האחר בסיפור: "התייחסות לכמה תלונות שווא בכל הקשור לעבירות שעניינן אלימות במשפחה או הטרדה מינית והרמיזה כאילו גברים מופלים לרעה הן עיוות של המציאות ושימת דגש על תופעות שוליות", אומרת וולף. "המציאות האמיתית והעגומה היא כי בישראל של שנת 2012 יש 200 אלף נשים מוכות (על פי דוח מידות מחודש אוקטובר 2010).
"בשנת 2011 הוגשו למעלה מ~12 אלף תלונות בגין אלימות במשפחה (בהתאם לנתונים שפורסמו בדוח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת). בשנה האחרונה נרצחו 24 נשים על ידי בן זוג או קרוב משפחה. 35 עד 40 אחוז מן הנשים דיווחו כי הוטרדו מינית בעבודה, על פי מחקר שערך מנהל המחקר והכלכלה של משרד התמ"ת. 90.5 אחוז מן הנשים שהוטרדו מינית בעבודה אינן מגישות תלונה".
לדבריה של וולף, "מה שאמור להטריד הוא היקפן של התופעות, ועוד יותר מכך שיעורי הגשת התלונות הנמוכים. העובדה היא שהרוב המכריע של הנפגעות נרתעות מהגשת תלונות, ובוחרות להמשיך ולחיות בפחד עת חייהן, גופן ושלומן בסכנה, וכבודן וזכויותיהן נרמסים. ומה שהכי חשוב לזכור הוא שמאחורי המספרים האלה יש נשים אמיתיות, סיפורי חיים שלמים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם