האם נפתרה תעלומת יעקב מאמאן, החייל שמקום קבורתו לא נודע?
על ערש דווי מנסה עמי מימון לאתר את אחיו הגדול יעקב מאמאן, שנפל לפני 64 שנים במלחמת השחרור ומקום קבורתו לא נודע. אבל ייתכן שאת תעלומת טוראי מאמאן יפתור חייל אלמוני אחר: טוראי ישראל מיר שקברו בהר הרצל הפך למוקד עלייה לרגל. כעת מעריכים בצה"ל: מיר הוא בעצם מאמאן, עולה ממרוקו דובר יידיש רהוטה, שאמר "מיר ישראל", כלומר, "ישראל שלי" ברגעיו האחרונים
הוא בן 77. בשבוע שעבר חגג יום הולדת. יעקב, אחיו המת, היה מבוגר ממנו בשבע שנים. כשנהרג היה בן 20 בסך הכל. כמעט 64 שנים עברו מאז. מימון הקים משפחה וחי חיים מלאים, אבל כשהוא מדבר על הצורך לסגור מעגל, הוא עדיין מתייפח.
"בגלל שאני בסוף", הוא מסביר, "והסיפור של אחי יעקב זה דבר לא גמור. אני רוצה לדעת שהוא נח. יש לו חלקה, יש לו קבר, הוא'ממוקם'. כל אחד יש לו כתובת. ליעקב אין. אני חייב לו את זה".
מתוך עשרה אחים שהיו במשפחת מימון-מאמאן, הוא היחיד שנשאר. כולם נפטרו מזמן, ממחלות או מזקנה. "אני האחרון", הוא אומר. "אם אני לא אהיה בחיים, אף אחד לא יטפל בזה. לא יהיה מי שיגיד מילה לזכרו. אני צריך שיגידו לי'זהו, הוא פה'. אז אני אדע שעשיתי את כל המשימות שלי, שאני יכול ללכת, שאני כבר יכול לשים ראש ולמות".
בחודשים האחרונים בוחנים ביחידה לאיתור נעדרים של צה"ל (אית"ן) אפשרות שיעקב מאמאן המנוח נהרג ונקבר בשם אחר. מאמאן, חושדים החוקרים, הוא בעצם טוראי ישראל מיר ז"ל, שקבור בהר הרצל. עמי, אחיו של יעקב, מחכה לתשובה.
זה סיפור מפותל. הקבר של מיר משמש כבר שנים מוקד עלייה לרגל. צעירים כותבים לו שירים ומדליקים לזכרו נרות. מיר, מספרת האגדה שעוברת מפה לאוזן, היה ניצול שואה, חייל ערירי שאיבד את כל משפחתו במחנות ההשמדה של הנאצים. איש לא יודע מתי נולד ואיפה, או מה היו שמות הוריו. שמו האמיתי, אומרים, לא היה כנראה ישראל מיר. רגע לפני שמת, פצוע אנוש, נשאל איך קוראים לו. הוא ענה "מיר ישראל", שמשמעו ביידיש "ישראל שלי". אחרים מספרים שאמר פשוט "שמע ישראל".
עכשיו טוענים החוקרים באית"ן שייתכן שישראל מיר לא היה קיים אף פעם. מיר, הם אומרים, מופיע רק מהנקודה שבה יעקב מאמאן נעלם. הוא לא גויס, לא עלה לארץ ולא נולד כאן. לפחות לא על פי הרישומים הרשמיים. הם סבורים שניצול השואה שנקבר בשם "ישראל מיר", הוא לא אחר מאשר יעקב מאמאן, העולה החדש ממרוקו. מאמאן, אגב, היה דובר יידיש.
באגף לאיתור נעדרים התחילו הליך של אישורים, בסופו יוכרז כנראה קברו של ישראל מיר כ"קבר אלמוני". הכרזה כזאת תאפשר פתיחה של הקבר ובדיקה אם מדובר ביעקב מאמאן. "יש סיכויים גבוהים לכך שישראל מיר הוא יעקב מאמאן", אומר גבי אלמשעלי, מפקד יחידת אית"ן. "אם לא היינו משוכנעים בזה, כמה שאפשר להיות משוכנעים, לא היינו ניגשים לזה". על ישראל מיר הוא אומר ש"על פניו נראה שמעולם לא היה".
"אחד נעלם ואחד צץ", מסכם מימון את כיוון החקירה של אית"ן. עד לפני שבועיים לא שמע את שמו של מיר. גם עכשיו לא נסע להר הרצל ולא פקד את קברו. הוא איש מציאותי. הוא מחכה, הוא אומר "למשהו חתום וסגור. משרד הביטחון היה יכול למצוא את אחי כבר בשנות השישים.
"היה כאן מחדל. אם משרד הביטחון היה עושה מאמץ אז, מיוזמתו, לנו היו היום חלקה וקבר. מהמדינה לא היו אצלנו בחיים, אפילו לא פעם אחת. לא עשו מאמץ באחוז אחד אפילו למצוא את אחי. ההורים שלי לא היו כאלה שדופקים על שולחנות. הם היו אנשים נוחים. אמרו להם'לא מצאנו', הם קיבלו את התשובה. אמרו'בסדר', ' טוב'. למשרד הביטחון זה היה נוח. מה שמכרו להורים שלי, הם קנו".
יעקב מאמאן נולד בפז, מרוקו, בנם של חיים ופרחה מאמאן. מה שקרה אחר כך לשם המשפחה הוא תוצאה של שיבוש. כיוון שהאחים עלו לארץ בנפרד, אומר עמי מימון, פקידי הסוכנות כתבו אצל כל אחד "מה שבא להם". יש ביניהם עכשיו מימון, מאמון, ממן.
ליעקב המנוח רשמו "מאמאן". יעקב , השביעי בין עשרה ילדים, עזב את הבית בגיל 16 ונסע לכיוון רבאט. עבד שם עם הצבא האמריקאי ועסק בעיקר בתרגום מצרפתית לאנגלית. שנתיים אחר כך הצטרף לתנועת בני יהודה. כשהיו בדרך לישראל נעצר מאמאן והובא למחנה מעצר בקפריסין. לארץ עלה באפריל 48', רק שבעה שבועות לפני שנהרג.
"בא כדי להילחם", אומר עמי מימון על אחיו. תכף אחרי שהגיע לישראל גויס מאמאן לפלמ"ח ונשלח עם עולים נוספים להתארגנות בכפר הרא"ה, ליד חדרה. בכיס המדים שלו נמצא פתק ובו הכתובת בכפר הרא"ה. איפה הפתק, לא יודעים. מכפר הרא"ה המשיך להכשרה צבאית קצרה בחולדה. בקריית ענבים ישבו באותה תקופה שני גדודים של חטיבת הראל.
150 לוחמי גח"ל (גיוס חוץ לארץ), ביניהם מאמאן, נשלחו לתגבר אותם. "ב-29 במאי 1948 הגיעו העולים לשער הגיא", מספר סא"ל אלמשעלי. "הם צעדו ברגל לכיוון קריית ענבים, התארגנו, ויצאו לכיוון מעלה החמישה. ב-30 במאי , כבר במעלה החמישה, נחתו על הכוח פגזי מרגמה. מאמאן נפגע בבטנו. הוא נהרג". הוא היה החלל היחידי של חטיבת הראל באותו היום.
מכאן ואילך יובאו הדברים בתמציתיות: לפי מסמכים של חטיבת הראל, מאמאן פונה לבית החולים הדסה. לא ידוע אם הגיע לבית החולים כשהוא עדיין בחיים, או שנהרג במקום. ממסמכים של החטיבה עולה שמאמאן "זוהה על ידי אנשינו בבית החולים". זה המסמך הרשמי האחרון שמתייחס אליו. מסמכים אחרים נכתבו כבר בדיעבד ולא תמיד ממקור ראשון. "מאמאן לא מופיע ברשומות בית החולים", מתאר סא"ל אלמשעלי. "גם לא ברשומות החברה קדישא".
חללים מאזור ירושלים נקברו באותה תקופה בקבורה ארעית, בשייח באדר בעיר. שנים אחר כך הועברו להר הרצל. אחרים נקברו בקריית ענבים. על מאמאן נכתב בתחילה שנקבר בקריית ענבים. אחר כך נכתב שמקום קבורתו לא ידוע. "אחרי בית החולים כבר לא יודעים מה קורה איתו", אומר סא"ל אלמשעלי.
רק לפני חודש וחצי הגיע לאית"ן מסמך מיחידת מודיעין שאספה אז את הפרטים על אודות הפצועים וההרוגים, ומשפיע באופן משמעותי על החקירה. "לפי המסמך", אומר סא"ל אלמשעלי, "הגיע לבית החולים באותו יום מחטיבת הראל חייל שנרשם'אלמוני'. זה היה לפני שחבריו זיהו אותו. זה משאיר לנו פתח רחב יותר לטעויות. אלמוני שהופך ל' ישראל מיר', לא 'יעקב מאמאן' שהפך ל'מיר'".
ההודעה על מותו של מאמאן הגיעה לבני משפחתו במרוקו דרך אנשי המוסד כמה חודשים אחרי שנהרג. בעקבות האסון החליטו לעלות לארץ. חיים ופרחה מאמאן רצו למצוא את הקבר של בנם. ממחנה העולים בבאר יעקב, שם גרו, ואחר כך ממחנה אוהלים בשכונת תלפיות בירושלים, יצא חיים מאמאן האב לחפש את יעקב. הוא הופנה לבית הקברות בקריית ענבים. "זה היה חיפוש שלא העלה דבר", אומר עמי מימון. "אבא חזר בידיים ריקות".
בתיק החלל של יעקב מאמאן - כמו זה שיש במשרד הביטחון לכל חייל שנפל - מופיע מכתב שנשלח למדור להנצחת החייל העברי במלחמת השחרור. המכתב נכתב בשם האב, חיים מאמאן. "האב מוסר שהיה בקריית ענבים", נכתב שם, "לחפש את מקום קבורת בנו. הוא מבקש לדעת היכן נקבר. הוא רוצה גם לדעת היכן חפציו של החלל", וכן "מדוע לא קיבלנו מכתב תנחומים על קלף מראש הממשלה".
מגילת הקלף, חתומה בכתב ידו של בן-גוריון, הגיעה אחר כך. חפציו של מאמאן לא נמצאו. על המכתב שנכתב בשם האב כתבו גורמים רשמיים ביובש ש"הנ"ל מופיע כחלל, אבל מקום קבורתו לא ידוע".
ניסיונות של יחידת אית"ן בשנים האחרונות לבדוק אם מאמאן אכן נקבר בקריית ענבים, לא צלחו. "ראינו שרישום הקברים תקין ומאמאן לא שם", אומר סא"ל אלמשעלי. "אנחנו היינו בטוחים שהוא בקריית ענבים", אומר עמי מימון. עד היום, הוא מדגיש, הבטן שלו אומרת ככה.
הוא פקד מדי פעם את בית העלמין שם וחיפש בין הקברים. עבר מצבה-מצבה. שוחח עם אחות שטיפלה בפצועים בבית החולים הדסה ועם אחד מלוחמי חטיבת הראל. "הייתי אומר לעצמי, 'אולי מה שהם לא מצאו, אני אמצא'". חיפש גם בבתי עלמין אחרים, בחופשות ובסופי שבוע, קבר עם שם אחיו. "ההורים שלי הרימו ידיים", הוא אומר. "גם לא ידעו על איזו דלת לדפוק".
קרוב רחוק עזר להם לפרסם ידיעה קטנה בעיתון. זה היה בשנת 49'. " אני פונה בשם הוריו השכולים של חייל שנפל בשדה הקרב ושמקום קבורתו לא נודע", נכתב בעיתון, ידיעה שלא הניבה דבר.
חיים ופרחה מאמאן נפטרו שניהם צעירים. האב עוד בשנות החמישים לחייו, האם שנים אחדות אחר כך. "צערם גבר", מספר עמי מימון. ליעקב לא ערכו מעולם לא טקס ולא אזכרה. "בשלב מסוים אמי אפילו רצתה לחזור למרוקו", הוא אומר. "היא לא השלימה עם האובדן של יעקב. זה רדף אותה. הכאב היה גדול מדי".
מאמאן הוכרז כחלל שמקום קבורתו לא נודע. תאריך ההכרזה לא ידוע. ככל הנראה זה היה אחרי שלא מצאו אותו, לא בקריית ענבים ולא בבית העלמין הארעי בשייח באדר. אחת לכמה שנים פנה בעניינו האח עמי למשרד הביטחון.
את כל המסמכים שנוגעים ליעקב הוא שומר בקלסר דק ודל. כמה תמונות ישנות, חלקן מהמחנה בקפריסין, מכתב הניחומים מראש הממשלה והעתקים ממסמכים של חטיבת הראל, שמעידים על קיומו של האח שהיה ואיננו. "זה האוצר שלי", אמר השבוע. "בגלל שמשהו אחר אין".
בשנות התשעים החלו אנשי היחידה לאיתור נעדרים לפתוח את תיקי החללים שמקום קבורתם לא נודע, ביניהם קברי האלמונים ממלחמת השחרור. רק בארבע השנים האחרונות פתרו אנשי היחידה תעלומות של 22 קברים אלמוניים כאלה. בין השאר, נפתח גם התיק של יעקב מאמאן. הכיוון הראשוני היה שאכן נקבר בקריית ענבים.
בחודש מאי האחרון נקבעה ביחידה ישיבת צוות בנושא של מאמאן. ישיבות כאלה מקובלות מפעם לפעם. בראש צוות החקירה של הפרשה עומדים שני אנשי מילואים: משה ארנוולד, היסטוריון במקצועו, ורס"ן במילואים שרון מעיין. סמוך למועד הישיבה הגיע לאית"ן מכתב מעמי מימון.
מימון לא ידע כל השנים האלה על קיומה של יחידה לאיתור נעדרים בצה"ל. לא היה לו שום קשר גם עם משרד הביטחון. במקרה למד על היחידה ביום הזיכרון האחרון מכתבה בעיתון. "ידענו שיש ליעקב אח באשדוד, אבל התיק לא היה מספיק בשל כדי לפנות אליו", אומר סא"ל אלמשעלי.
אחרי שקיבלו את המכתב ממימון, החליטו לבוא אליו הביתה. הם לקחו ממנו בדיקת דם לצורך דגימת דנ"א, "למקרה שתהיה התקדמות בתיק". איש לא שיער אז מה יהיה השלב הבא. "הכל היה כבר מת באיזה מקום", אומר מימון. "קבור באיזה תא. ברגע שהם הופיעו, הכל נפתח מחדש".
כאן נכנס לסיפור ישראל מיר. חייל, טוראי. על פי דף ה"יזכור", ישראל מיר נהרג, בדיוק כמו מאמאן, "מפגיעת פגז במעלה החמישה". אלידע בר-שאול, מורה דרך שמנחה סיורים בבית הקברות בהר הרצל, אחראי כנראה למיתוס של מיר. בר-שאול נחשב מורה דרך מנוסה ואיש מקצוע בחסד.
עד לפני עשר שנים היה מדריך בבית ספר שדה שער הגיא. באותה תקופה ערך סיורים גם בבית העלמין של קריית ענבים. "בשיחות עם אנשי חטיבת הראל כבר לפני 12 או 13 שנים השם ישראל מיר עלה כ'מישהו שנפל'", סיפר השבוע. לפני שש שנים, כשראה את הקבר של מיר בהר הרצל, נזכר שכבר שמע את השם. "התחלתי לפשפש", הוא אומר. "ידעתי ששמעתי עליו".
בר-שאול מצא דברים שכתבו הוא ומדריכים אחרים בבית הספר מתוך סיפורים ששמעו מאנשי פלמ"ח שפגשו, ביניהם לוחמי חטיבת הראל. "הלוחמים זכרו את המקרה", הוא אומר, "את החייל שנפצע. ידענו שלוחמי החטיבה שנהרגו באותו אזור נקברו בקריית ענבים. רצינו לדעת למה הוא נקבר בהר הרצל. היו שתי גרסאות, אבל לשתיהן היה מכנה משותף. אמרו שנפצע וכבר לא דיבר.
"מה שסיפרו לנו זה דברים שאמר מי שפינה אותו. הוא אמר,'הוא לא דיבר, אבל הוא מלמל 'ישראל'. נדמה לי שהוא אמר 'מיר '. אני התחלתי לזרום עם זה. האם הוא אמר 'ישראל מיר'? או 'ישראל מאיר' ? או אולי 'ישראל מירימוביץ', או 'מרמלשטיין' ולקחו חצי שם משפחה? זאת גרסה אחת.
"החבר'ה אמרו 'הלבשנו לו שם'. ' ישראל מיר' -'מיר' זה 'שלי', ' ישראל שלי', 'שלי ישראל'. הגרסה השנייה הייתה שהוא 'מלמל מספרים'. אנשים ששואלים איך קוראים להם והם עונים מספר, אפשר לדמיין מה עבר עליהם".
בר-שאול התחיל לפמפם את הסיפור על ישראל מיר למודרכים שלו בסיורים בהר הרצל. הסיפור תפס. "'לא כתוב גיל, לא כתוב איפה הוא נולד. לא שמות ההורים. אז מאיפה הוא בא?", הוא שואל תמיד, והמודרכים עונים "מהשואה". יום אחד, הוא מספר, אמר לו מישהו בהדרכה, "רגע, אולי הוא בעצם אמר'שמע ישראל'". "שבועיים אחר כך, בפתיחה של סיור אחר, כבר שאלו אותי 'תגיד, איפה הקבר של זה שאמר 'שמע ישראל' לפני שנהרג?".
נפתח אתר באינטרנט לזכרו של מיר. נכתבו שירים. מישהו כתב: "ורק הוא לבד, כך זה נגמר שוב, הפעם לעד./ ממוות למוות, מדם לדם/ אין הבדל בין כאן לשם. . ./ ואיך לנחם/ משפחה של לוחם/ כשהם עצמם מפוזרים/ על דפנות ארובה ועל קוצי הפרחים/ ודמי דמך עורב לעד/ ושמך נקשר וניתן לשמי/ זוהי מתנתך, ואולי יום אחד מתנתי/ אחי, אחי שלי".
בשנה שעברה, ביום הזיכרון וגם ביום השנה למיר, פקדו את הקבר עשרות צעירים. , ארגנו מניין וקראו "קדיש". חיילת התקשרה לבר-שאול ואמרה לו שהייתה איתו בסיור כשלמדה בתיכון. "לקחתי יום חופש במיוחד כדי לעלות לקבר של מיר", אמרה . "רשמתי לעצמי את התאריך". "בכל פעם שאני מסיים את ההדרכה על מיר", אומר בר-שאול, "אני אומר לאנשים'חבר' ה, האיש עשה את כל המסע, הוא קבור תחת מצבה צבאית בבית הקברות הממלכתי. אליו מגיעים ביום הזיכרון, אבל לא באזכרה, ביום שבו הוא נהרג'. למה? אני מגרה אותם, שיגידו 'כי אין לו משפחה'. ואז אני אומר להם 'אתם טועים, יש לו משפחה, אנחנו המשפחה שלו'. עכשיו אני חושב לעצמי, תארי לך שבאחד הסיורים האלה היה קרוב משפחה של מאמאן, בהנחה שמאמאן הוא מיר".
הסיפור על מיר עשה לו כנפיים. בשנת 2010 פנה צבי ברגשטיין, מורה להיסטוריה שמתעניין בתקופת מלחמת השחרור, לאגף לאיתור נעדרים של צה"ל. ברגשטיין ביקש מהאגף שיסייעו לו באיתור הפרטים החסרים על ישראל מיר. באית"ן נאמר לו שזה לא תחום עיסוקם, אבל "נשמח לעזור".
במקביל החל ברגשטיין לחפש את עקבותיו של ישראל מיר בעצמו. התכתובת שלו ענפה, אולי יותר משל כל הגורמים המעורבים בפתרון התעלומה מיר-מאמאן. ברגשטיין פנה, בין השאר, לארכיון הפלמ"ח, לארכיון ההגנה, ליחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון, לבית החולים הדסה, לרבנות הצבאית, לארכיון הציוני, לאנשים בארץ ששם משפחתם מיר, לסוכנות היהודית, לארכיון הציוני, לקיבוץ מעלה החמישה ולמדור לחיפוש קרובים.
"אני מבקש מידע כללי על החלל ישראל מיר, שקבור באזור א', חלקה 8, שורה ראשונה, בבית העלמין בהר הרצל", כתב . אבל אף אחת מהתשובות לא סיפקה ולו פרט אחד נוסף על אודות חייו הקצרים של טוראי מיר, היחיד שנהרג באותה גזרה ב-29 במאי . מיר נשאר בחזקת נעלם.
"דיברתי עם מפקדים שלחמו באותה תקופה", משחזר ברגשטיין. "אמרו לי'אולי הוא היה מיחידה אחרת, נהרג, קברנו אותו וזהו'". גם בקיבוץ מעלה החמישה איש לא זכר אותו. "זה היה לי מוזר. מישהו שיש לו קבר, אבל אין לו פרטים". עד לפנייה שלנו, השבוע, גם לא ידע ברגשטיין על החפיפה האפשרית בין טוראי יעקב מאמאן המנוח לחלל מיר.
בתיק החלל של מאמאן מתויק פתק ובו הפנייה של ברגשטיין. מישהו כנראה שם לב לדמיון: אופי הפציעה והמקום - מעלה החמישה. גם התאריך דומה. לפי הרישומים, מאמאן נהרג בכ"א באייר. מיר רשום כמי שנהרג יום לפניו. "אנחנו לא מתייחסים לתאריכים של יום לפה יום לשם", אומר סא"ל אלמשעלי. "מתייחסים יותר לסיפור הכללי. גם לגבי מאמאן, פעם כתוב ככה, ופעם אחרת. זה תלוי בדיווח, אם מתייחסים ליום הפציעה או ליום הקבורה".
החוקרים של אית"ן התחילו לבדוק את הסיפור של מיר. הם גילו שעל מיר ידוע מעט מאוד. הם גם עלו לקברו של מיר וראו את ההתרחשות סביבו. במקביל הגיעה פנייה ממזכירות קיבוץ מעלה החמישה. שם, לקראת טקס יום הזיכרון, ביקשו לדעת מי הצעיר שנפל על משמרתו. "אנחנו מתחילים להבין שאנחנו מכירים את מה שכתוב בתיק של מיר מהתיק של מאמאן", אומר סא"ל גבי אלמשעלי.
מיר, התברר להם אחרי בדיקה, לא היה רשום בחטיבת הראל. בקרב על מעלה החמישה היו שני גדודים של החטיבה; הוא לא נמצא ברשימת החיילים שיצאו לקרב. הוא מעולם לא עלה לארץ, אין רישום של שמו במשרד הפנים, והוא לא מופיע במפקדי האוכלוסין.
"האנשים שיש עליהם מעט מאוד מידע הם במירכאות'חשודים'", אומר סא"ל אלמשעלי. "צריך לבדוק למה אין עליהם פרטים. גם אדם ערירי, יש עליו משהו. התכתובת על מיר מתחילה רק מבית החולים, והיא נגמרת אחרי הקבורה. זאת תכתובת של גורם רשמי. תיאור הפציעה והקבורה וזהו".
מיר מופיע ברשימות החללים, אבל רק בדוחות שמגיעים מאוחר יותר, אחרי שנעשית השלמה מול בית החולים והחברה קדישא. מתברר כי בתחילת שנות החמישים פנתה היחידה להנצחת החייל למעלה החמישה בשאלה אם הכירו אדם בשם ישראל מיר, לצורך כתיבת ספרי "יזכור" על חללי המלחמה. "איננו יודעים על אדם כזה", השיבו ממזכירות הקיבוץ. "אולי זאת טעות בכתובת. אולי הוא הופיע אצלנו תחת שם אחר".
בענף לאיתור נעדרים ממשיכים לעשות בדיקות, מבקשים למצות את סוגיית מיר. בינתיים הם מגיעים גם לבית משפחת מימון, אבל לא מספרים להם על ישראל מיר. "ספר לנו על אחיך", הם מבקשים מעמי. סא"ל אלמשעלי מכיר את האגדה, שלפיה "הודבק" למיר שמו משום שאמר "מיר ישראל" לפני שנהרג. עמי מספר לו שאחיו היה דובר יידיש. למד יידיש בקפריסין, במחנה. לבו של אלמשעלי מחסיר פעימה. לפני כמה שבועות מוצאים חוקרי אית"ן גם את הכרטסת של מאמאן מהפלמ"ח. שם נדרש לרשום את רשימת השפות שהוא מדבר: "צרפתית, עברית, אנגלית, יידיש", מאמאן כותב בכרטסת.
עכשיו סבורים חוקרי אית"ן שישראל מיר הוא ככל הנראה יעקב מאמאן. המסמך שהגיע אליהם רק לפני שבועות אחדים, ושממנו עולה, ככל הנראה, שמאמאן הגיע לבית החולים כ"אלמוני", מחזק כאמור את גרסתם. ובכל זאת, הם מבקשים לפנות גם לציבור, בבקשה לגלות אם מישהו יודע משהו על טוראי ישראל מיר.
בהנחה שהחקירה בנושא מיר תמוצה, ימשיכו בהליך שמתקיים עכשיו במקביל. כרגע ממליצים אנשי אית"ן לראות בקברו של מיר "קבר אלמוני". לצורך הכרזה כזאת יש לקבל אישורים מהרב הצבאי הראשי ומראש אכ"א. לפתיחת הקבר, בהמשך, דרושה החלטה של היועץ המשפטי לממשלה.
בדיקת דנ"א תקבע מדעית אם מיר הוא יעקב מאמאן. "ערכי דנ"א שמוציאים מקבר לא נותנים בהכרח ערכים מוחלטים", מסביר סא"ל אלמשעלי. "זה דנ"א מעצם, שנותן קבוצה, ולא תשובה חד משמעית. כאן, מאחר שישראל מיר הוא יוצא אירופה ויעקב יוצא מרוקו, סביר להניח שנקבל משהו חד משמעי".
בספטמבר שעבר אובחן עמי מימון כחולה בסרטן הלבלב. מצבו קשה. הוא עדכן את סא"ל אלמשעלי במצבו הבריאותי. "סידרתי הכל", הוא אומר. הכין רשימות. את מי להזמין ללוויה, מי יישא הספדים (" לא יותר משניים-שלושה משפטים"), איך תיראה השבעה. חילק את הרכוש. "אדם במצבי עושה חשבון נפש. אני סידרתי הכל, רק את יעקב לא סידרתי. זה דבר שאי אפשר לקנות בכסף. גם משרד הביטחון לא יכול לקנות".
בגלל מצבו של מימון מנהלים באית"ן מרוץ נגד הזמן. מצד אחד, הם מקפידים לא לפגוע בחקירה. כל הבדיקות מתנהלות על פי הנהלים המקובלים. גם האישורים. מצד שני, היו שמחים לפתור את תעלומת מאמאן ומיר עוד לפני שילך מימון לעולמו.
בשבוע שעבר, ז' באדר, יום האזכרה לחללים שמקום קבורתם לא נודע, נסע סא"ל גבי אלמשעלי להר הרצל. היה גשום וסוער, אבל הוא התעכב ליד המצבה לזכרו של מאמאן. "אני מקווה שנמצא את הקבר האמיתי שלו", אמר אחר כך, כששאלתי מה עבר לו בראש.
לפני כמה שבועות מצאו בהר הזיתים את קברו של סבו של יעקב מאמאן, גם הוא יעקב מאמאן. יעקב, שנהרג במלחמת השחרור, קרוי על שמו. עמי מימון אומר ש"זה אולי סימן". קבר יחיד שנשאר, בתוך חלקה גדולה שנהרסה בידי הירדנים.
הוא מדמיין מה יקרה כשסא"ל גבי אלמשעלי יצלצל ויודיע לו שמצא את קבר אחיו. "קודם כל", הוא מתאר לי ובוכה, ייסע איתו לבית העלמין, לראות את הקבר. אחר כך יעשה מסיבה. "כמו חתונה, לכל המשפחה". יספר את סיפור חייו של אחיו, שהגיע לכאן ממרוקו כדי להילחם. "ואז", הוא אומר, "אני אוכל למות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם