ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

תופעה: הפאבים השכונתיים של ת"א הופכים לרשתות

כבר לא קל"ב: הברים השכונתיים של תל אביב הופכים בשנים האחרונות לרשתות עם סניפים ברחבי העיר

◄ בואו להיות חברים של זמן מעריב גם בפייסבוק

הקומדיה "חופשי על הבר" הסדרה מהאייטיז עם טד דנסון, הציגה לקהל הישראלי את "צ'ירס", בר שכונתי שבו "כולם מכירים את שמך" ואפשר למצוא בו אוזן קשבת על בירה עם הברמן והבעלים.

גם בתל אביב לא חסרים ברים ופאבים שכונתיים כאלה, שנמצאים ממש מתחת לבית ואפשר לרדת אליהם בטי שירט וכפכפים. אלא שבשנים האחרונות שינו הברים השכונתיים את עורם. פתאום הבר הקטן שמתחת לבית הפך לרשת עם סניפים ברחבי העיר, והבעלים שלו כבר מזמן לא מכירים את הלקוחות בשמם, כי למי יש זמן לשבת איתם לבירה כשצריך לדאוג שכל הסניפים יתקתקו כמו שצריך?

"מייט", "אוטו", "לה צ'אמפה", "מולי בלומס", "ארמדילו" ו"הסילון" הם רק חלק מהפאבים והברים השכונתיים שהתרחבו בשנים האחרונות והפכו לרשתות, גם אם הבעלים יתעקשו שלא להשתמש במילה המגונה וההמונית "רשת".

"אני לא חושב שפתיחה של כמה ברים באותו שם זו ממש רשת כי בברים, בשונה מהמבורגר למשל, לא מוכרים מוצר ברור אלא בעיקר אווירה וקשה לשכפל רוח", אומר שמעון משל, הבעלים של "ארמדילו" ו"ארמדילו סרבסה". " לכן ברים שכונתיים רבים שבוחרים להתרחב קוראים לבר השני והשלישי באותו השם, אבל לא עושים בדיוק את אותו הדבר".

כך למשל בחר משל להשתמש בלוגו של הבר המצליח "ארמדילו" מרחוב אחד העם בבר "ארמדילו סרבסה" בדיזנגוף, אך את ההבדלים בין השניים הוא מוצא באווירה. "'ארמדילו' באחד העם היה בר שכונתי רגיל בלי טופיק ברור, ואת ה'סרבסה' הפכנו לבר שמזוהה עם בירות. שמנו 18 סוגי בירה מהחבית", אומר משל. "ככה הלקוח מזהה חוויה שהייתה לו מהבר הראשון ומהלוגו, וזה נותן לו דרייב להיכנס, אבל בפנים הוא מקבל חוויה שונה. בסופו של דבר בעלי ברים הם יזמים, ואני לא מכיר הרבה יזמים בעיר הזו שעושים דבר אחד ועוצרים שם. גם מתי ורותי ברודו הם מותג והם עושים את אותו הדבר ב'בראסרי', ב'קופי בר' וב'הוטל מונטיפיורי', אבל אין למקומות שלהם ריח של רשת, וזה לדעתי העיקר. לשם צריך לשאוף גם בחיי הלילה".

"כשפתחנו את הבר לא היו לנו מחשבות על רשת או התרחבות", מספר גיא שבח, מבעלי בר הקאווה "לה צ'אמפה", שלו שלושה סניפים בעיר. "הוא נפתח בתור בר ייחודי שקיווינו שיצליח. במשך שנתיים הדפנו כל בקשה ופנייה שקשורה בהתרחבות, כי קשה לסנף בר, ועד היום אני לא בטוח שזה קונספט שמיועד לסינוף ושיש לזה עתיד. אבל אז ראינו שיש מקום להתרחבות מבחינה קולינרית ועם מגבלות הרישוי שהיו ל'צ'אמפה'

בנחלת בנימין התחלנו לחפש אפשרויות נוספות. החלטנו להבדיל בין המקומות תוך שימוש במטרייה של ה'צ'אמפה' כי הוא הפך למותג שרצינו לשמר. בנחלת בנימין אנחנו מגישים בשר ייחודי, ב'צ'אמפה דל מאר' ברחוב הארבעה מתמקדים בפירות ים, ובכיכר דיזנגוף האוכל מבוסס על אזור אחר בספרד ומגישים שם יותר מאכלים קרים ונשנושים".

מנגד, ישנם בעלי ברים שמודים שאין הבדל, לא באווירה ולא בתפריט, בין הברים ברשת. "ה'מייט' מספק מענה לצורך של אלכוהול ותרבות בצורת פאב שכונתי, בדיוק כמו שפאב שכונתי צריך להתנהג", אומר ארז אושרי, הבעלים של אחת מרשתות הברים המצליחות בעיר. "אני בחרתי שלא להוסיף שום טוויסט או גימיק מפאב אחד לשני, אלא לתת לקהל התל-אביבי את אותו המוצר. בשביל להצליח עם התרחבות יש לתת כלים נכונים למי שמנהל את המקום. עם התרבות הישראלית החמימה אין סיבה להשאיר את הפאב השכונתי בשכונה אחת. הוא יכול להצליח בכל פינה ובכל שכונה".

לטענת רונן מיילי, יו"ר איגוד הברים והמועדונים ומבעלי המועדון "החתול והכלב", המגמה הזו אינה מקרית. "ההגדרה לבר שכונתי די היטשטשה", הוא אומר. "פעם זה היה בר שיורדים אליו עם כפכפים ומרגישים כאילו יושבים בסלון, אבל היום בר שכונתי עונה על צורך של אווירה ולא רק על צורך גאוגרפי - לשרת אנשים שגרים בשכונה מסוימת. ב'אוטו' למשל יושבים אנשים מהאזור, אבל גם הרבה מאוד קהל חיצוני.

"אנשים נכנסים לבר השכונתי בשביל לקבל חוויה של בר שכונתי - חוויית בילוי זריזה, קלילה ועניינית, גם אם ברמה העסקית הוא לא באמת כזה. כך שהעיקר זה הקונספט ולא השכונה. הרשתיות נועדה ליצור זהות אחידה מבחינת האווירה, היא סמל להעדפת בילוי רגוע, ולכן זה לא חייב להיות תחת אותו השם. גם אם באים ל'שכן' ול'מעוז' מקבלים פחות או יותר את אותו הדבר".

אך האם ההגדרה "רשת פאבים שכונתיים" לא טומנת בחובה פרדוקס? ובמילים אחרות, האם בעצם הפיכתו של בר לרשת ברים הוא לא מאבד מהשכונתיות שלו? "יש חוסר קורלציה בין הרעיון של רשת לבין בר שכונתי שעובד על הסביבה הקרובה וקשור למיקום", מודה שבח. "הקונספט של ברים שכונתיים קשור בבעלים - זה צריך להיות מישהו שכולם מכירים, המארח החצי שיכור שסביבו מתרחש כל הערב. יש מקומות שבהם אפשר למצוא את הבעלים כמעט כל הזמן כמו 'המנזר', 'השופטים', 'יהושע'. פה לדעתי עדיין בא לידי ביטוי אחד הקשיים של ברים שכונתיים שמנסים להיות רשת, הם מפספסים את הנקודה שהקהל בא לפגוש אישיות מסוימת".

לא כל בעלי הרשתות מסכימים עם התזה הזו. "הבעלים הוא איש עם חזון, אבל הקשרים האמיתיים שנרקמים הם בין העובדים במקום לבין הלקוחות", אומר משל. "מה שמשנה זה לא אם הבעלים נמצא או לא, אלא שהצוות חזק ומחזיק הרבה שנים וכך נותן ללקוח תחושה שמכירים אותו".

"בחירה נכונה של אנשי צוות היא אחד הדברים הכי חשובים ברשת של ברים", מסכים אושרי. "דמות הבעלים ניתנת להחלפה, אבל זה דורש המון עבודה והשקעה באירוח ובאווירה".

לטענתו, השלב הבא באבולוציה של הברים השכונתיים עשוי להיות מעבר להפעלת סניפים באמצעות זכיינים. "אני מתלבט בשאלה הזו כבר לא מעט זמן, וכנראה שזה העתיד", אומר אושרי. "באנגליה רוב הפאבים שייכים לרשתות שמונות בין 1,500 ל-5,000 סניפים ואנגליה היא אלופת הברים השכונתיים. אני עברתי מבעלים של פאב שכונתי אחד לבעלים של שלושה פאבים, והצעד הבא צריך להיות לצאת החוצה לזכיינות. זה מפחיד כמו שהצעד הראשון היה מפחיד, אבל בסופו של דבר גם מאחורי השכונתיות יש ביזנס".

"אני לא מאמין שהתרחבות של ברים לרשתות זה דבר שיכול להצליח", שבח מצנן את ההתלהבות. "החלום הגדול של בעלי ברים הוא להתיישר עם עולם המסעדנות ובתי הקפה ולנסות לייצר זכיינות גם בחיי הלילה, אבל יש בזה קושי גדול".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...