ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

הנכדה של ורטהיימר חיה עם שותפים ומשווה מחירים

מאיה ורטהיימר נולדה לאחת המשפחות העשירות בישראל, ובגיל 18 עברה תאונת דרכים קשה ("הייתי חודשים על כיסא גלגלים"), אבל לא עושה לעצמה הנחות. היום היא שחקנית תל-אביבית טיפוסית: משתתפת בתכנית פופולרית ב-yes, גרה עם שותפה במרכז העיר, תומכת במחאה החברתית ומחשבת קניות במכולת

קל לזהות את מאיה ורטהיימר מרחוק. קל לקלוט את הג'ינג'ית התמירה והדקיקה עם העיניים הירוקות הגדולות והמון ביטחון עצמי. אם אתם עוקבים אחרי "אליפים" (ערוץ הילדים ב-yes), אולי תתקשו לזהות בה את דמותה הדס, המתבגרת הביישנית.

בעונה השנייה של הסדרה (המבוססת על רב-המכר "אליפים", שכתבה אסתר שטרייט וורצל על מתבגרים בכפר נוער) הדס מתבגרת, וגם ורטהיימר עושה צעד נוסף אל "עולם המבוגרים" - היא התחילה ללמוד משחק ב"ניסן נתיב". "אני קמה לצילומים בארבע לפנות בוקר, ומשלוש בצהריים עד 11 בלילה אני לומדת", היא מספרת על הלו"ז החדש. "עכשיו הייתי צריכה לצלם סצנה שבה הדס נפצעת ונוקעת את הרגל. הייתי צריכה לבכות מרוב כאבים, ואני שמחה להגיד שבזכות הלימודים הרבה יותר קל לי עכשיו לבכות בסצנה, טפו טפו טפו, לא הייתי צריכה טיפות עיניים".

◄ בואו להיות חברים של זמן מעריב גם בפייסבוק

ולא שיש לה סיבות לבכות. עוד לא בת 22, ורטהיימר חטפה את התפקיד של הדס שנייה לפני השחרור מצה"ל. האודישן הראשון באזרחות. "כשהשתחררתי מהצבא לא טסתי לטייל", היא אומרת. "יש לי קוצים בישבן במובן הזה, אני חייבת להתחיל לעבוד, ללמוד. יש לי מהות של מבוגרת. החיים שלי על 'הולד', כל מה שאכפת לי עכשיו זה מתי אני ישנה ומתי אני אוכלת".

אבל זה לא רק התפקיד ב"אליפים" שיגרום לאנשים להאשים אותה בכך שהיא לא עובדת קשה מדי - זה גם השם שאי אפשר להתחמק ממנו. ורטהיימר היא נכדתו של התעשיין סטף ורטהיימר, חבר כנסת לשעבר, מקים כפר ורדים (שם נולדה הנכדה), זוכה פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה ואין דרך להתחמק מזה - אחד האנשים הכי עשירים בישראל; והיא בתו של המיליארדר איתן ורטהיימר.

הסב

והאב דורגו לא אחת ברשימת האנשים העשירים בישראל, ועל פי פרסומים שונים - בבעלות המשפחה יש מטוסים, יאכטה ונכסי נדל"ן רבים. לא מטען קל להסתובב איתו, בטח לא על רקע כל המחאות ששוטפות את ישראל בחודשים האחרונים. "עברתי לתל אביב עם שותפה כשהתחילו הצילומים של 'אליפים' לפני שנה, חודש אחרי שהשתחררתי מהצבא", היא אומרת. "זה פשוט היה הרבה יותר נכון לגור קרוב לצילומים. הייתה לי התלבטות אם אני רוצה להמשיך עם משחק, אהבת חיי, שזה מקצוע מאוד קשה. ברגע שהתחילו הצילומים הבנתי כמה אני אוהבת את זה ושזו העבודה בשבילי.

"כשהייתי קטנה אבא שלי היה אומר לי שאני צריכה לדאוג שתהיה לי עבודה שאני אשיר כל הדרך אליה. זה מאוד נכון, הייתי נוסעת לעבודה גם אם זה חמש בבוקר, הייתי ממש שרה".

איך היה לגור בתל אביב בזמן המחאה, עם שם המשפחה שלך?
"הייתי בשדרות רוטשילד כל הקיץ. אני מאמינה שזו מחאה צודקת. כל שנה נבנות פחות יחידות דיור מאשר בתי אב, המחירים עולים בצורה לא הגיונית. המשפחה שלי תתמוך בי אם אני אצטרך, אבל אני עצמאית. אני עובדת מגיל 16 ואת החשבונות אני משלמת בעצמי. בסופר אני עושה חישובים כמו כולם. לצערי, עוד לא הרגשתי את התוצאות של המחאה, אני מחכה להן בקוצר רוח. הבנתי שיש מקומות שבהם העלו את שכר הדירה. זה מאוד קשה".

הרגשת אשמה?
"זה משהו שהרבה אנשים יאמרו, וגם אמרו לי. התמודדתי עם זה כל החיים שלי, גם לא בקשר למחאה ישירות. 'את באה ממקום נוח'. כשהסתובבתי כאן בשדרה שמעתי את ההאשמות החמורות שהופנו אל הטייקונים. יש מי שמתנהג לא נכון ויש קשרים לא לעניין, אבל המשפחה שלי עשתה הכול בעשר אצבעות, וגם אלינו הופנתה אצבע מאשימה. ראיתי את ההורים שלי מגיבים לזה. היו לנו מלא ימי הולדת בבית כי כולנו מזל אריה, וכל מה שתוכנן, כל המסיבות, הכול התבטל".

כי "לא נעים"?
"כן. אתה מרגיש כאילו אתה חוגג על המחאה. היה לי מאוד קשה לראות את זה. אני זוכרת שהיה דיון במאהל, ושאלתי אם מאשימים גם את מי שעשה למען המדינה? זה קצת לקבל יריקה בפרצוף. אף אחד לא ידע מי אני וענו לי: 'יש להם כסף, הם יסתדרו'. זו התשובה? יש להם כסף אז אין להם רגשות? בטח בתור אחת שנלחמת למען המטרות של המאבק הזה, אני ישר מסתייגת מזה. את רואה איך מי שנלחם כל כך חזק גם עיוור לכל מיני דברים. עם הזמן כשאנשים נכנסים לפרטים הם מבינים שהמשפחה שלי כן פועלת למען המדינה. אני גם רואה שההורים שלי נשברו, הם שמחים לראות את הדור שלנו לא יושב בשקט אלא נאבק, וגם סבא שלי. אז מי אני שאקח את זה קשה? כרגע, למען האמת, אני פשוט צריכה להתמודד עם שכר הדירה שלי".

ורטהיימר היא ילדת הסנדוויץ' במשפחה. לרוב האחים נטייה מוזיקלית. אחותה הגדולה (למחצה), הזמרת סיון טלמור, זכתה לאחרונה לחשיפה גדולה כמתחרה בתכנית "דה וויס" וגם שרה באלבום של רן דנקר ועילי בוטנר. טלמור, אגב, הודחה במוצ"ש שעבר מהתכנית, לאחר דו-קרב מול דנה דור ורז שמואלי, למגינת לבה של ורטהיימר, שנכחה וצולמה לא אחת בקהל.

"זאת אחותי הגדולה", מאיה מתגאה. "יש לשתינו אותו הווי, גדלתי עליה והיא גם החברה הכי טובה שלי. אני תומכת בה במיליון אחוז. היא מדהימה ואני גאה בה".

את חושבת שהיא הייתה צריכה את "דה וויס"?
"תראי, היא הייתה שרה בברים ובמקומות קטנים, אבל זה לא התקדם לשום מקום. אני מרגישה שהתכנית נתנה לה בעיטה בטוסיק, שתבין שהיא מוכנה ומה שהיא עושה זה נכון. היא לא ידעה אם כן או לא, איזה שיר, יתחברו או לא. עכשיו זו לא רק אני, אלא הייתה לה הזדמנות להרגיש את החיבוק מהרחוב, מהקהל".

אז אם כולם מוזיקאים אצלכם, למה בחרת דווקא במשחק?
"על פי עדויות, זה היה טבוע בי מאז ומעולם. מגיל עשר כבר הייתי בחוגים של תאטרון. בכיתה ט' הייתי נוסעת פעמיים בשבוע עם חברה לתל אביב לחוג תאטרון של אורנה פורת. ראיתי כמה זה חשוב לי וכמה אני נהנית מזה".

המעבר הרשמי לעולם המשחק קרה דווקא בעקבות תאונה: "לפני הצבא עברתי תאונת דרכים קשה. פגע וברח. הייתי על כיסא גלגלים במשך כמה חודשים טובים. הייתי הולכת רגל, זה היה בדיוק בכיתה י"ב. המשפט עדיין נמשך ויכול להיות שזה יסתיים בכלום. נשארו נזקים מהתאונה, היום אני לא יכולה להרים את יד ימין עד הסוף. כל צד ימין שלי היה מרוסק. התחלתי לעשות יוגה כדי לבנות אותו וככה שיקמתי את הגוף שלי כי כל השרירים היו הרוסים, מנוונים.

"התאונה הפסיקה לי את כל המיונים לצבא. התקבלתי כבר למודיעין, והייתי צריכה לעבור רק סיווג ביטחוני. בגלל התאונה הודיעו לי שהכול בוטל. חברה שלי הציעה לי לבוא איתה לבחינות לתאטרון צה"ל, לא חשבתי שאני אתקבל, אבל עברתי שלב ועוד שלב ועוד שלב. בסופו של דבר הגעתי לשרת שם. היה לי המון מזל לעשות משהו שאני אוהבת".

חיילים מגיבים טוב לג'ובניקים של מדור תרבות?
"לא, לא מגיבים טוב. קודם כול, ישר חושבים שאנחנו ג'ובניקים. אבל זו חלק מהחוויה להגיע לגדודים שמסתכלים עליך ככה, ואז אתה מסיים את ההופעה וכולם צוחקים ובאים להגיד שהם נהנו. עשינו הצגות, קריינתי בערך כל טקס אפשרי. במבצע 'עופרת יצוקה' באמת הייתה חוויה. שלחו אותנו לדרום, עשינו מופע 'של מי השורה הזאת' לחיילים וגם במקלטים ובבתי חולים. את יודעת, ככה זה בחיים. אנשים מאוד שופטים לפי סטיגמה, אבל כשמכירים לעומק לפעמים מגלים שזה בדיוק ההפך ממה שחושבים".

איך אצלך זה ההפך?
"אנשים יכולים לחשוב שאני סנובית ומפונקת, ילדת שמנת שקיבלה הכול, אבל זה ממש לא ככה. החינוך בבית היה מאוד קפדני - אנחנו צריכים להרוויח הכול, גם את הרישיון. זה אומר שמגיל 16 כולנו עובדים. אני מלצרתי בגיל 16. האחים שלי אגב היו נוסעים לאילת בחופש ועובדים במלונות, אבל אני לא יכולה בגלל הנמשים, אז פשוט מלצרתי מלא, עד 'אליפים'. ההורים שלי תמיד חינכו אותי שאני לא יכולה לקבל כלום בחינם, ואני מודה להם על זה. זה היה קשה בתור ילדה, אבל היום אני מעריכה את הדברים הקטנים הרבה יותר".

זוכרת תגובה שמאוד פגעה בך בגלל שם המשפחה שלך?
"כמה תגובות כאלה אני זוכרת, וואו. עשו עליי חרם כשהגעתי לחטיבה. אף אחד לא הכיר אותי, פשוט עשו עליי חרם בגלל השם שלי. כשאנשים התחילו לדבר איתי הם אמרו לי:'וואו ממש השתנית'. אני לא השתניתי, פשוט לא דיברתם איתי אף פעם. וזה קרה ככה כמעט בכל מקום שהגעתי אליו- 'הבת של', 'הנכדה של'. גם בלהקות הצבאיות. אבל אני בוחרת לקחת את זה למקום טוב, זה מוציא ממני הרבה יותר מוטיבציה להוכיח לכולם".

קרה פעם שהשם היה מכשול?
"החבר הראשון שלי לא רצה להיות איתי בגלל השם שלי. הוא אמר לי: 'כולם חושבים שאני רוצה אותך בגלל הכסף'. אמרתי לו שאני מתמודדת עם זה כל החיים, ושיתמודד גם הוא. זו הייתה האהבה הראשונה שלי, היינו שלוש שנים וחצי ביחד ונפרדנו לפני חצי שנה. השם הוא איפשהו אישיו תמיד, אבל אין מה לעשות".

איך ההורים קיבלו את ההחלטה לשחק?
"הם לא חשבו שזה קטע חולף, אבל היו להם חששות טבעיים של כל הורה - האם זה מקצוע נכון כלכלית, יש עבודה או אין עבודה כל הזמן. האדמה נשמטת לך מתחת לרגליים ברגע".

את יודעת מה מתבקש לומר, נכון? שאת לא באמת צריכה לדאוג מזה.
"אבל בטח שאני צריכה לדאוג. אני רוצה לגדל את הילדים שלי, לא מישהו אחר. אני אדאג להם לבית, לחוגים, לא? זה מה שאני רוצה - לדאוג לדברים האלה בעצמי. להורים שלי יש חששות גם מהתקשורת, דברים שהם מכירים בעצמם. הם אנשים מאוד פרטיים, ואני יודעת מה זה כשהתקשורת נכנסת לחיים. כשאני על הבמה, ה'מוצר' שאני מוכרת הוא אני. אני זו שחשופה, ואני רגישה כמו כל אחד. אז יש בהם את הפחד, אבל הם יודעים שאני בחורה חזקה".

מזלה שבינתיים היא כוכבת ילדים, קהל הידוע בטוטליות שלו. "הקהל שאליו אני פונה עכשיו הוא ילדים", היא אומרת. "הם הקהל הכי כן והכי כיפי. אם הם אוהבים אותך, הם אוהבים אותך באמת וגם אומרים לך את זה. קיבלתי פידבקים מדהימים וילדים שלחו לי מכתבים כמה הם מתחברים ואוהבים את הדמות שלי וכמה היא השפיעה עליהם. אני מקבלת את זה באהבה ענקית".

זוכרת את הפעם הראשונה שביקשו ממך חתימה?
"אני זוכרת את השוק הראשון. בתל אביב זה פחות מורגש, אין פה כל כך ילדים במהלך היום. אבל הלכתי עם כל המשפחה ממש אחרי שהסדרה עלתה לאוויר למוזאון הילדים בחולון. באמצע ההדרכה אנחנו רואים מלא ילדים דבוקים לחלון מאחורינו וצועקים לי 'הדס! הדס!' אגב, גם המון הורים ניגשים ומספרים כמה הם נהנים. אני שומעת מהם שזו סדרה טובה מבחינת הערכים שהיא מייצגת".

היא קצת מנותקת מהנוער של היום, לא?
"אני דווקא חושבת שהיא מאוד מחוברת. אומרים את זה כי אין את כל הקטע של הטכנולוגיה, שיש לה מקום גדול בחיים שלנו היום. אבל היחסים, החברות בין התלמידים ובין המורים מאוד נאמנים למציאות, אין שינויים, זה הכי פשוט והכי אמיתי. אין כוחות-על או מפלצות, זה פשוט ילדים בגיל ההתבגרות שחווים את החיים".

היית יכולה ללמוד ככה בפנימייה?
"בטח. אני לא למדתי בפנימייה, אבל למדתי בקיבוץ מעגן מיכאל. עובדים ברפת, בגני ילדים, במכבסות. אני מכירה את זה מקרוב, זה לא נראה לי משוגע. מה שיותר משוגע זו הטכנולוגיה".

ורטהיימר היא לא השם המוכר היחיד בקאסט. נמצאים שם יותם קושניר (הבן של אבי), בתפקיד הראשי, ומקס אולארצ'יק (הבן של אלון). "יש חיבור טבעי, כי איך אומרים? צרת רבים חצי נחמה", היא אומרת. "אבל אחרי שיחה אחת מיצינו את הקטע, זה עובר. אני לא באתי עם המחשבה 'זה הבן של', אני יודעת מאיפה הם באים. חוץ מזה, אחרי יום צילומים אחד כולם מבינים שהרקע שלך הוא לא אישיו. בעצם אתה נזכר בזה רק כשיש ראיונות".

מבאס אותך שמתעסקים בזה?
"כן, זה מבאס, אבל זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אני לא מתביישת במשפחה שלי. אני יודעת שזה חלק מהסיפור".

ושאר הקאסט, אתם חברים טובים? "מאוד. אנחנו כבר שנתיים ביחד, הצילומים די אינטנסיביים. אנחנו ממש כמו משפחה, ולא כקלישאה. עוברים את הקשיים והדילמות ביחד, אנחנו באופן טבעי מתקרבים"

מתחברת לדמות שלך הדס?
"היא שונה ממני כי היא לא מספיק אסרטיבית וקצת נותנת שידרכו עליה. בעונה הנוכחית היא עוברת תהליך - מגלה את העצמאות שלה, את הביטחון. אני מתבגרת יחד איתה. עכשיו יש לה גם סיפור אהבה עם שמוליק".

איך זה לשחקנית חסרת ניסיון לצלם סצנות רומנטיות? "האמת היא שזה לא כזה רומנטי. צריך להתנשק ויש מצלמות, ועוד 40 אנשים בערך שמסתכלים ודואגים שהכול יהיה כמו שצריך".

יש לך חבר? "אני רווקה".

מה את מחפשת? נמצא לך שידוך. "מה בחורה רוצה? גבר אמיתי".

גבר? את בת 22. את עוד יכולה לחפש עלם חמודות. "כן, גבר! זה מה שמושך אותי, גברים בשלים ועצמאיים. הכי חשוב לי שיהיה טוב לב ויצחיק אותי".

כשאת מכירה בחור את מספרת לו מי את? "ממש לא. אני אף פעם לא אומרת מה שם המשפחה שלי. זו תמיד שאלה שעולה. גם לאודישנים לתאטרון צה"ל באתי כמאיה, לא אמרתי מה שם המשפחה. לפעמים אני אומרת אבל מספרת שאני לא קשורה למשפחת ורטהיימר המפורסמת. זה לא שאני משקרת, ואני גם לא מתביישת, אבל כשאני מכירה אנשים חדשים אני מעדיפה שהם קודם יכירו אותי, כי ברגע שמכירים אותי באמת - כבר לא אכפת להם מהשם".

התעשיין וחתן פרס ישראל סטף ורטהיימר, סבה של מאיה ורטהיימר, דווקא שמח על הנתיב המקצועי בו בחרה נכדתו. "אני חושב שמאיה יוצאת מן הכלל, אני מאוד מעריך אותה על העקשנות שלה, על הדבקות במטרה, ועל כך שהיא החליטה לנקוט קו עצמאי משלה", אמר ורטהיימר בשיחה עם "זמן תל אביב". "לא יצא לי לראות הרבה דברים שהיא עושה כי אני לא חזק באמנות, אבל ממה שראיתי היא טובה מאוד".

ורטהיימר מספר כי למאיה תמיד הייתה נטייה לתחום המשחק והאמנות: "הייתה לה יכולת מגיל צעיר. בכל מקום שהיא הולכת מאוד אוהבים אותה, היא חביבה וחברותית, זה משהו טבעי באופי שלה".

על נכדתו השנייה, סיון טלמור, הוא אומר: "עם סיון זה סיפור אחר. היא כבר מקצוענית, עם הרבה ניסיון ומבחינתי היא כבר עשתה את זה, אבל מאיה זה סיפור מיוחד כי היא בתחילת דרכה ואני עוקב אחריה באדיקות".

איך אתה מרגיש עם כך ששתי נכדותיך בחרו לעבוד בתרבות ובאמנות ולא במקצועות פרקטיים יותר? "לאדם שעושה את מה שהוא אוהב יש סיכויים הרבה יותר טובים להצליח מאשר מישהו שעובד רק בשביל לעבוד ולא יודע מה הוא רוצה לעשות. כמו שאני לא שאלתי את ההורים שלי מה לעשות, גם הן לא צריכות. זו זכותן לעסוק במה שהן רוצות ולא הייתי רוצה שהן יעסקו במשהו אחר, אני מעריך שהן בחרו לעשות את מה שהן אוהבות. לכל אחד יש את האופי שלו, ועדיף ככה, לא כולם צריכים להיות אותו הדבר ".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...