ליצנים כל השנה: הצצה לעולמם של הליצנים הרפואיים
צ'וצ'ו מוולפסון (כלומר דוד שילמן) ופוצי מוצי מאסף הרופא (דניאלה פייטלברג) חושפים טפח מעולמם המרתק והמרגש של הליצנים הרפואיים
הרגעים היחידים בהם ילד המאושפז בבית חולים עשוי לחייך לפתע, ולשכוח מהפחד המתלווה למצבו, הם אלה בהם עומד מולו ליצן רפואי. הליצן עושה הכול על מנת להוציא את המטופל ממציאות כואבת אל עולם דמיוני ושמח, ובכך מצליח לשנות את גישתו למצב בו הוא שרוי.
ליצנים רפואיים פועלים כיום כמעט בכל בית חולים. "הליצנות הרפואית הפכה להיות חלק בלתי נפרד של עזרה לילדים והסחתם מהסיבה האמיתית שלשמה הם נמצאים בבית החולים", אומרת נורית נחמיה, דוברת המרכז הרפואי "אסף הרופא".
פרופ' שבח פרידלר מירס, מומחה לפוריות באסף הרופא, מפתיע ומספר כי בסיום לימודי הרפואה החליט להגשים חלום וללמוד בפריז לימודי תנועה ופנטומימה. יכולות אלו, מסתבר, שימשו אותו גם בהמשך.
"לפני כעשר שנים שלומי אלגוסי, הליצן הרפואי המקצועי הראשון, העלה רעיון שאקח עמו חלק בפתיחת קורס ליצנים - פרויקט להכשרת ליצנות רפואית באסף הרופא, ואכן יש לנו למעלה מ-125 בוגרים, שרבים מהם מלמדים כיום", מסביר הרופא ומוסיף:
"לא רק על ילדים משפיע ההומור. במחקר שערכנו
השבוע פגשנו שלושה ליצנים רפואיים: הליצן צ'וצ'ו מהמרכז הרפואי "וולפסון" בחולון, הליצנית פרופסור פופו מהמרכז הרפואי "קפלן" ברחובות והליצנית פוצי מוצי מאסף הרופא. שלושתם חברים בקבוצת "רופאי חלום", שהוקמה ב~2002 ומונה כיום כ~90 ליצנים העובדים ב~22 בתי חולים. את כולם שאלנו שאלות זהות, התשובות מפתיעות ומרגשות ביותר.
צ'וצ'ו הוא דוד שילמן, ליצן רפואי כארבע שונים ועובד בוולפסון. "מלבד היותי ליצן אני גם שחקן ובעלים של תיאטרון אקולוגי המציג הצגות הומוריסטיות לילדים בנושא איכות הסביבה", הוא מספר, "בחרתי להיות ליצן רפואי כי הבנתי שאת הניסיון הרב שצברתי במשך השנים כליצן ואומן רחוב אני יכול ליישם בבית החולים. זוהי סביבה הדומה לרחוב וצמאה להומור ושפיות. את זה אני מנסה להביא לילדים בוולפסון בכל משמרת".
הכי כיף להיות ליצן כש...
"אני הולך במסדרונות בית החולים וכל מי שאני פוגש מחייך אליי. אנשים אוהבים ליצנים ובעיקר במקומות שהם לא מצפים לפגוש אותם. הבעיה היא שבסוף המשמרת, כשאני יוצא מבית החולים ללא בגדי הליצן, אנשים מסתכלים עליי ולא מבינים מדוע אני מחייך חיוך דבילי לעברם".
ספר על מקרה עצוב המלווה אותך.
"הייתה ילדה בת כשנתיים במחלקת הדיאליזה, ונוצר קשר חזק בינינו. רק כשהייתי נכנס למחלקה היא הייתה מסכימה להתיישב, לשחק ולצחוק. הצוות תמיד היה מגיע לראות את התופעה. הילדה סבלה רבות בחייה הקצרים. היא הייתה מגיעה בכל בוקר מג'נין עם כל המחסומים וקשיי המעבר. המשפחה שלה לא תמכה בה אלא ראו בה נטל. נוכחתי כיצד הילדה דועכת אט אט, במשך כשנתיים, עד שהודיעו לי שנפטרה".
ומקרה משמח.
"הגיע ילד בן פחות משנתיים שנפל וקיבל מכה בראשו. הילד הרגיש סחרחורת וביקש לישון. ההורים הניחו לו להירדם והילד נכנס לקומה. אלה היו חודשיים של ניתוחים שונים של ניקוזי נוזלים מהראש, חודשיים בהם אביו הנפלא לא הפסיק לקרוא לו סיפורים שאהב, לספר לו מה קורה בבית ולהשמיע לו שירים.
"חודשיים שבהם לא הסכמתי להקשיב לאלו שאמרו לי שמיותר להתקרב לילד, מאחר שהוא בקומה ואינו שומע אותי. המשכתי לנגן לו מוסיקה מוזרה מכלי נגינה שלי. לדבר אליו ואל אביו. אחרי חודשיים, בזמן שאני מנגן מולו, הוא הזיז את ראשו לעברי, פקח קצת את עינו וחייך אליי חיוך עקום ונפלא! האבא צעק מהתרגשות והכריז לכל הצוות שהילד התעורר. אני המשכתי לנגן לו כשדמעות בעיניי".
טריק שתמיד עובד?
"אני מסתובב עם חצוצרת ווזלה כמו במונדיאל בדרום אפריקה ומבקש מהילד להרים רגלו הכי גבוה שהוא יכול. כשהרגל מורמת גבוה מספיק לטעמי, אני עושה בעזרת החצוצרה הזאת צליל של נפיחה עצבנית. זה בהחלט משחרר את כל החדר. וללא ריחות לוואי".
כשאני מסיר את האיפור אני...
"ראשית אני ללא איפור, אבל כשאני מסיר את בגדי הליצן מעליי, אני חוזר להיות דוד. זה תמיד מדהים שאנשים לא מזהים אותי ללא האף האדום, למרות שאני עדיין אותו ליצן רגיש ושטותניק, ואז אני חוזר לביתי באנונימיות, כליצן סמוי".
העבודה עם ילדים היא...
"כייפית. ילדים אוהבים לדמיין, אוהבים לצחוק, אוהבים שטויות. גם אני, אז זה שידוך טוב".
מי יכול להיות ליצן רפואי?
"נדרשת מיומנות מיוחדת ויכולת לראות את הילד ולא את המחלה. לא לרחם. לאהוב ילדים, לאהוב בני אדם. גם למי שיש מיומנויות של רחוב צריך את היכולת לאלתר ולקרוא בעיניו של הילד שהוא מחליט לא לשחק איתך, ולכבד אותו על כך. זאת אחת הבחירות היחידות המותרות לילד בבית החולים. הליצן הוא הדמות היחידה שהילד יכול להיות מעליו ולהגיד לו מה לעשות".
מה החלום שלך?
"שאגיע לבית החולים ולא יהיו ילדים חולים. אז נשב כל הצוות ונשחק עד שנתעייף ונחזור הביתה".
למה התחפשת בפורים?
"מנהל המחלקה. אז אוכל לקבוע חוקים חדשים! למשל, אם ילד לא מרגיש טוב נרשום לו מרשם של בלון שלוש פעמים ביום וממתק כל שעתיים. וכל רופא יוכל להחליט באיזה צבע הוא רוצה את החלוק הלבן שלו".
מוטו לחיים.
"חייך ויחייכו אליך בחזרה".
פוצי מוצי היא דניאלה פייטלברג, ליצנית רפואית באסף הרופא ובאסותא בראשון לציון. היא גם עבדה שנה בבית החולים סורוקה בבאר שבע. "מלבד היותי ליצנית אני גם מפיקה בפועל", היא מספרת, "מנהלת הצגה, ליצנית רחוב ומורה לתיאטרון וליצנות. אני ליצנית כי זו אני באופי. במהלך השנים הבנתי ששפת הליצנות היא בינלאומית והיא חוצה את כל הגבולות האפשריים. העבודה כליצנית מאפשרת לי קשר אנושי עם כל אדם".
הכי כיף להיות ליצנית כש...
"האנשים - ילדים הם אנשים קצרים, מסתכלים לי בעיניים ומוכנים ללכת איתי למסע בתוך עולם הדמיון וההומור שלהם".
ספרי על מקרה עצוב המלווה אותך.
"יש מקרים עצובים רבים המלווים אותי. בעבודה זו אנו אוספים סיפורים כאלה בלי סוף. אני רוצה לספר סיפור שהוא עצוב נורא אבל גם משמח. הסיפור הוא על ילד בן שנתיים וחצי, שננטש על ידי הוריו בבית החולים. הילד חולה מאוד וזקוק להשגחה רפואית ברמה כזו שאינו יכול ללכת למוסד רפואי אחר ועליו להישאר בבית החולים.
"כל הצוות הרפואי – האחיות, הסניטרים והרופאים מגדלים את הילד הזה. מביאים לו צעצועים, משחקים איתו ומלמדים אותו לדבר. הילד מדבר ערבית, רוסית ועברית. אני זוכרת את היום שביקרתי אותו ולמעשה הבנתי שמעולם לא יצא מחדרו בבית החולים.
"הבנתי שמעולם לא ראה עץ והוא מכיר את העולם החיצון רק דרך הטלוויזיה. הילד עדיין בחיים, אבל דווקא המקרה הזה הכל כך פשוט לכאורה הותיר בי חותם עמוק ביותר מכמה סיבות. ראשית, בדידותו של הילד - הנטישה בגיל כה צעיר בבית החולים והעובדה שהוא מעולם לא יצא החוצה משטח בית החולים, אבל בעיקר העובדה שהצוות כולו מגדל אותו.
"לראות צוות עסוק כל כך בעבודה ובחיים הפרטיים עושה מאמץ כביר לתת לילד הזה אהבה, ביטחון ושמחת חיים פשוט ממלאים אותי בגאווה, שאלה האנשים שאני עובדת איתם כתף אל כתף. אנשים שלא שוכחים לרגע שמי שהם מטפלים בו הוא בן אדם בעל צרכים נפשיים למרות העומס הגדול. אני שמחה שיש אנשים כאלה, ועצובה נורא שיש ילדים כאלה כמעט בכל בית חולים".
טריק שתמיד עובד?
"אין טריק אחד שעובד כי כל ילד הוא עולם בפני עצמו ולכל ילד שפה וצרכים משלו. במהלך הזמן גיליתי שצריך פשוט להקשיב עם לב פתוח ורחב, ולהאזין בשקט למה שהילד רוצה או צריך. כליצנית רפואית אני פוגשת משפחות וילדים ברגעיהם הקשים ביותר, ואני מנסה בעצם לפתות אותם ולאפשר להם לצאת מהמקום ומהסיטואציה על ידי הדמיון שלהם.
"אני תמיד מחפשת לי חתן ולא ממש מעניין אותי מה הגיל או המין של הילד/ה. אני פשוט רוצה להתחתן. ההינומה שאני לובשת נותנת נקודת פתיחה מוכרת, ומיד מכניסה את הילד והמשפחה לעולם דמיוני. ככה ביחד אנחנו מתחילים את המסע שהילד מוביל".
כשאני מסירה את האיפור אני...
"לוקחת נשימה עמוקה. נותנת לעצמי זמן לחשוב על כל החוויות שחוויתי והילדים שליוויתי היום. אני מזכירה לעצמי את מי אני רוצה וצריכה לפגוש מחר, אבל בעיקר שואלת את עצמי האם היום הצלחתי לעורר שינוי? האם הצלחתי לשנות, ולו במעט, את חוויית האשפוז והבדיקות עבור הילד, המשפחה והצוות? לשמחתי התשובה היא כן".
העבודה עם ילדים היא...
"מגוונת ביותר, מאתגרת, מרגשת ומרשימה. כל יום אני לומדת עולם ומלואו. העבודה עם ילדים היא בעיקר אושר גדול".
מה החלום שלך?
"שבקרוב מאוד הליצנות הרפואית תהיה מקצוע פארא-רפואי מוכר, ושכל מי שנכנס לבית חולים - ילד או מבוגר, יזכה לפגוש ליצן רפואי שיחבור אליו לכל משך הביקור".
למה התחפשת בפורים?
"לעצמי, אני חושבת...".
מוטו לחיים.
"בכולם יש אור גדול. לפעמים יש הפסקת חשמל ואז פשוט צריך לזכור איפה השלטר ולהדליק מחדש".
ענת זוננפלד היא ליצנית רפואית מזה עשר שנים ועובדת בבית חולים קפלן במחלקות ילדים ובליווי לניתוחים, ובבית החולים תל השומר במחלקת הקרנות ובחדר ניתוח. "אני גם שחקנית ומורה לתיאטרון ועוסקת בתיאטרון", היא מספרת, "אני משחקת בהצגות ילדים ומבוגרים. בחרתי להיות ליצנית כי בפעם הראשונה שראיתי את ההשפעה של הליצן הרפואי על ילדים ומשפחותיהם בבית החולים, התרגשתי עד דמעות".
הכי כיף להיות ליצנית כש...
"מרגישים שמחוללים שינוי, שעושים משהו משמעותי. משהו שלא ניתן להעריך אותו כמותית, אבל הלב של האדם שמולך מתמלא בתקווה, אהבה ושמחה. כאשר הפנים המתוחות והעייפות מחייכות פתאום ואור נמלא בעיניים.
"כאשר ילד מתנגד וצורח בעת הטיפול, ובעזרתך הוא שוכח לבכות ולבעוט, ובמקום צעקה נפלט צחוק קטן. כשילד חולה מוכן פתאום לפתוח עיניים ולאכול, או לקום מהמיטה שלא יצא ממנה, ולרדוף אחריך בכל המסדרון הארוך.
"כשהורים טרוטי עיניים דאוגים ועייפים מביטים איך בנם הכואב מפסיק לרגע לייבב ויוצר אינטראקציה סודית איתנו. אז הם נושמים סוף כל סוף ומרימים עיניים מוקירות תודה לנו. כשהילד הזה מחכה לנו כל יום, כל היום, לפגישה האינטימית הזו איתנו, עם הליצנים, החברים שהם רק שלו, או אז נוצרת ברית גדולה עם המשפחה. נו, יש משהו המשתווה לזה?".
ספרי על מקרה עצוב המלווה אותך.
"בבית חולים העצב והשמחה שזורים וקשורים זה בזו. אני משתדלת להביא את השמחה והאופטימיות למקום שבו האנרגיה קשה. הרי מי שמגיע לבית החולים הוא חולה, עצוב, מודאג, וכואב.
"אני לא יכולה לשנות את המציאות, אבל מנסה להראות דרך אחרת להסתכל עליה. לצערי בעבודה הזו יש גם פרידות מילדים מדהימים, יפים ואהובים מאוד. יחד עם השמחה והאופטימיות שאני מנסה להביא בעבודה שלי, יש פינה גדולה של כאב וגעגוע".
ומקרה משמח.
"כל פעם מחדש, כשאני נזכרת בסוף יום העבודה איך בבוקר שמעתי קולות בכי בוקעים מהחדר, וכשיצאתי מהחדר נשמעו קולות צחוק ושמחה. זה כמו צבעי שנכנס עם מברשת צבע גדולה, פתח את התריסים וצבע בצבעים צבעוניים את החדר. הצבע על הקירות לא יורד. הוא נשאר, גם בלב האנשים".
טריק שתמיד עובד?
"יש לי בובת עכבר העונה לשם פיצה, שאוהבת גזר. כל פעם מחדש צוות הרופאים נבהל ממנה, וחושב שהיא אמיתית. לעתים הם מלטפים אותה באהבה גדולה, אבל בעצם הם מלטפים את היד שלי. אנחנו פיקציה אחת גדולה! דבר שני שתמיד עובד ואוניברסלי זו המוסיקה. אני משתמשת במפוחית והמוסיקה חוצה גילים ותרבויות. אני יכולה לנגן בכניסה למחלקה, וכווולם שומעים ומגיבים ביציאה מהחדרים".
כשאני מסירה את האיפור אני...
"בשנייה חוזרת להיות עצמי. אני כבר לא פרופ' פופו. אני ענת. פתאום אני נזכרת שכואב לי הראש, ששכחתי מקודם להתקשר לקבוע תור לרופא, שאני צריכה מהבוקר פיפי, ואני חייבת לרוץ לקנות חלב. לפעמים שואלים אותי, אם אחרי עבודה כזו יש פרופורציות אחרות לחיים.
"אז התשובה שלי אולי תאכזב אנשים רבים. אבל לא! אנחנו בני אדם. כשאני יוצאת מבית החולים אני מכניסה לתיק את האף האדום והבגדים של הדמות, וחוזרת לחיי. יש הפרדה, אולי היא הכרחית, כדי להמשיך את עבודתי".
העבודה עם ילדים בבית חולים היא...
"אתגר ומשימה חשובה עבורי. אני חושבת שיש לי זכות גדולה להימצא במקום כה חשוף ואינטימי עם המשפחות, להיות בשבילם ואיתם ברגעים קשים".
מי יכול להיות ליצן רפואי?
"אדם בעל ניסיון באחת מאמנויות הבמה, שיכול להתאים עצמו לעבודה במקום מובנה ובעל היררכיה כמו בית חולים, בעל יכולת לעבוד עם ילדים חולים. אדם קשוב וללא אגו.
"אנשים חושבים שזו עבודה קלה ונחמדה לשמח אנשים ושזה 'כיף וסבבה', אך להיות ליצן היא עבודה קשה מבחינה נפשית. מגיעים ילדים חולים ופצועים במצבים לא קלים. היא אינה קלה מבחינה מקצועית. יש צורך במיומנות מקצועית כאשר מגיעים לבית החולים ולא ניתן להכין כלום מראש".
מה החלום שלך?
"כשהילד יגדל, הוא ייזכר שפעם כשהיה קטן הוא אושפז בבית חולים, וזה לא יהיה זיכרון טראומתי. הוא יזכור שכאב מאוד, אבל גם היה כיף ומצחיק, והוא ממש מתגעגע לליצן הזה, שגרם לו לזיכרון נעים מהתקופה הזו".
למה התחפשת בפורים?
"לליצנית רפואית, בגלל שעבדתי".
מוטו לחיים.
"לא ניתן לשנות את הסיטואציה, אך ניתן להסתכל עליה בדרך שונה. אני מנסה את המשפט הזה כל יום ולעתים מצליחה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם